כל מה שחשוב ויפה
פאני הורוביץ, את לא מכאן, בית האמנים בתל אביב. צילומים: סיגל קולטון
פאני הורוביץ, את לא מכאן, בית האמנים בתל אביב. צילומים: סיגל קולטון

פאני הורוביץ: צבר ותחרה, מכאן ולא מכאן

פורטפוליו Promotion: בתערוכה ״את לא מכאן״ בבית האמנים בתל אביב, פאני הורוביץ מטפלת לראשונה בזכרונות הגירה והמאמץ להשתלב, אך גם מתרפקת על שייכות וביתיות שסיפקו לה מקור כוח והעזה

״את לא מכאן״, התערוכה של האמנית פאני הורוביץ, שמוצגת בימים אלה בבית האמנים בתל אביב, מזמנת הפתעה. אחרי שנים שהיא מוכרת כציירת פיגורטיבית, שעבודתה מתמקדת בדימויי אישה ונשיות במרחב, התערוכה החדשה (אוצרת: טובה פסח) חושפת תפנית בעשייתה האמנותית; הורוביץ עוזבת את המקום הבטוח של הפיגורטיביות ואת התמה שמזוהה עמה, ומציגה תערוכה קונספטואלית שבמסגרתה היא חוזרת אל תהליך ההגירה שחוותה כילדה רכה בשנים לאחר שעלתה לארץ מרומניה עם הוריה.

לבדים ולצבעי השמן ששימשו אותה עד כה בציוריה נוספו בתערוכה החדשה חומרים חדשים, צבעי אקריל, פסטלים, ניירות מסוגים שונים ועץ, ואת עולם הדימויים הנשי מחליפים דימויים של תחרה וצמח הצבר בגרסאות שונות. לעתים הם כמו משתלבים זה עם זה, לעתים התחרה עוטפת־מסתירה את הצבר, ולעתים היא מוסתרת על ידו.

פאני הורוביץ. צילום: עדי לם

פאני הורוביץ. צילום: עדי לם

״את לא מכאן״, השם שנבחר בעבור התערוכה, נשאב מאינספור הפעמים שהשאלה/אמירה הופנתה אל הורוביץ, והוא יכול אולי להדהד הקשרים של כאב וקשיי התמודדות שנכרכים בדרך כלל למהלך לא פשוט כמו הגירה. אך התערוכה מפתיעה גם כאן, כשהיא משרטטת תהליך התמודדות רך, נטול ממד טראומתי ואפילו מלווה בסוג של חיוך.

אל עיסוקה בציור הגיעה הורוביץ מעולמות תוכן שונים בעליל, מקריירה בכלכלה, שיווק ומנהל עסקים. ״התחלתי לצייר מאפס לפני 14 שנים, כשהלכתי לחוג ציור, וההנאה שהוא הסב לי הייתה עצומה, מעבר למה שדמיינתי. נשאבתי לעיסוק האמנותי ונשביתי בו עד כדי כך שזנחתי את הקריירה שהייתה לי״.

שם התערוכה, ״את לא מכאן״, נשאב מאינספור הפעמים שהשאלה/אמירה הופנתה אליה, ומהדהדת הקשרים של כאב וקשיי הגירה. אך התערוכה מפתיעה, כשהיא משרטטת תהליך התמודדות רך, לא טראומתי ואפילו מלווה בסוג של חיוך

בשנתיים האחרונות, לצד הציור יצרה הורוביץ גם קולאז׳ים מבוססים על גזירים ממגזיני עיצוב וניירות שנצבעו על ידה באקריל. הקולאז׳ים דימו חללי פנים שנוצרו מחיבורים לא קשורים של אלמנטים ביתיים ותרבותיים, דוגמת שילוב של אמבט, ספרייה, קמין וצמחייה. ״חיבורים לא הגיוניים אך הרמוניים בדרכם״, היא אומרת. ״סוג של שילובים בנוסח ׳גזור והדבק׳ שחיבר אותי לנושא של שילוב תרבויות, והיום אני יודעת שזה היה שלב מקדים שזוקק בעבודות הנוכחיות״.

הטריגר לתפנית מהציורים הפיגורטיביים אל הקולאז׳ים נבע, לדבריה, מביקור במוזיאון Tenenment בניו יורק (מוזיאון השיכונים, בתרגום חופשי). המוזיאון שממוקם בלואר איסט סייד מציג/מתעד את גלי ההגירה שהגיעו לעיר מרחבי העולם, ובכלל זה מדגים עיצובי דירות מגורים שאפיינו את התרבויות השונות של קבוצות המהגרים. ״הביקור הזה החזיר אותי ל׳רומניותר שלי, ושאלתי את עצמי עד כמה הילדים שלי מכירים את המקום הזה בחיי. כנראה שבדינמיקה של החיים זה פגש אותי במקום בשל דיו, שאיפשר לי להתכנס ולבדוק את כל זה, וגם להעז״.

עשר דירות ב־12 שנה

זו תערוכת היחיד השלישית של הורוביץ, שהציגה גם בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם. למרות שמטבעה היא סקרנית ופתוחה, את הרוח הגבית להעזה שלה היא קיבלה מטובה פסח, שאצרה את התערוכה. ״הדיאלוג בינינו היה עמוק ופורה. טובה הייתה זו שהציעה לי לעזוב את אזור הנוחות היצירתי שלי ולנסות משהו אחר, בפרט נוכח העובדה שהתמה הייתה שונה לחלוטין מזו שהייתה מזוהה איתי״.

היציאה מאזור הנוחות וההעזה לגעת בתמה החדשה התבררו לה כפשוטים משחשבה. ״היות ומדובר בנושא אישי, סוג של יומן שמתעד את תהליך ההתמודדות שלי עם התרבות הישראלית, הדברים התפרצו ממני, קלחו החוצה והתגבשו בלי מאמץ״.

מאז עלייתה לארץ כשהייתה בת ארבע וחצי ועד גיל 16, עברה משפחתה של הורוביץ דירה עשר פעמים, וכשהייתה בת 12 העתיקה את מקום מגוריה מאשקלון לתל אביב. מהלך ההגירה לארץ והמעברים התכופים בין דירות ומקומות מגורים, היו לדידה ״תהליך מתמשך של התכחשות לשורשים ורצון עז לאמץ את המאפיינים התרבותיים של כל חברה חדשה שהגעתי אליה. התביישתי לדבר רומנית, וכל מה שרציתי היה להיטמע בחברה״.

בתוך כך, היא אומרת, ״התחרה, שמסמלת את המפיות הרקומות המזוהות עם רומניה, והצבר, כסטריאוטיפ של התרבות שאליה הגעתי, מספרים את הסיפור שלי. זה לא משהו ׳פיגורטיבי׳ מהחיים, אלא ניסיון ורצון לחבר שתי מהויות תרבותיות כל כך שונות זו מזו. כך, כל עבודה היא כמו אתנחתא בזמן בתוך תא וידוי, אבן דרך בתהליך ההתרחקות מהתרבות שלתוכה נולדתי, וחקירה סקרנית ומהוססת של התרבות החדשה״.

בדומה לתהליכי ההגירה וחקירת התרבות החדשה, כך גם העבודה על התערוכה הייתה מבחינתה סוג של תהליך רגשי ובוחן שהלך והתפתח. נקודת המוצא הייתה התבוננות באוסף המפיות הרקומות שהביאו הוריה עם עלייתם לארץ ובצמח הצבר. ״התבוננתי במפיות ואז הנחתי אותן בצד וציירתי־רקמתי אותן בדרכי, לא כהעתק וללא דוגמה מסוימת. באותו אופן התבוננתי בצמח הצבר וציירתי אותו, ורק לאחר מכן הכנסתי את הדימויים למקום הרעיוני שלהם״.

לניסוחם האמנותי בעבודות היא הגיעה, לדבריה, אחרי לא מעט ניסיונות ומהלכים שעברה תוך כדי העבודה. כך, אחרי שהתנסתה בסוגי עטים ורקעים, את התחרה שלה הורוביץ ״רוקמת״ תוך שימוש בעט פיילוט לבן על ניירות שחורים או על שכבות שקפים, כשהם מסתירים ומגלים בעת ובעונה אחת ומייצרים נראות מתעתעת; פיסות התחרה הלבנה ש״קופצות״ מתוך הרקע השחור משכנעות במופען המעודן שנדמה כמלאכת רקמה לכל דבר, עמלנית ומוקפדת.

הצבר מצויר בקווים מעוגלים, נשיים ומעודנים, תוך שימוש בצבעי שמן ופסטלים רכים. בעבודות שנוצרו בתחילת התהליך עלי הצבר נראים כשהם עטופים בתחרה, שכמו נועדה להגן עליו במקום הקוצים

לעומת דימוי התחרה, שהתגבש בצורה זורמת, דימוי הצבר עבר כברת דרך. ״בהתחלה זה היה ציור ריאלי כמו שהצמח נראה ׳בחיים׳, והיה בכך ריחוק רגשי. הכנסתי אותו לעבודות בצעדים קטנים ומדודים, ורק תוך כדי התהליך ׳התקרבתי׳ אליו ונתתי לו יותר מקום״.

כמי שמגיעה מעולם דימויים נשי, וששפתה האמנותית מאופיינת ברכות, הורוביץ מנסה למצוא אותם בצמח הקוצני ומטפלת בו באותה רגישות רכה הבאה לידי ביטוי באופן בו הוא מצויר בקווים מעוגלים, נשיים ומעודנים, תוך שימוש בצבעי שמן ופסטלים רכים. בעבודות המוקדמות יותר, שנוצרו בתחילת התהליך, עלי הצבר נראים כשהם עטופים בתחרה שכמו נועדה להגן עליו במקום הקוצים שזרועים בהם, והם הולכים ונחשפים רק במהלך הדרך, לעתים עד כדי הסתרת התחרה.

חשיפת עלי הצבר היא לדידה השלמה עם התרבות המקומית, אך עם הקוצים, שאכן מופיעים במיעוט רק בחלק מהעבודות ״לא הצלחתי להשלים״ היא אומרת, כשאי ההשלמה נושא עמו גון ביקורתי, אך מעודן; לא בוטה או מטיח, אלא כזה שהינו בבחינת תובנה ואולי מסר שאפשר, ויש מקום ״לשחרר״ את הקוצים.

תהליך היצירה של העבודות זימן להורוביץ גילוי בוטני מעניין; גבעולי הצבר עשויים ממעין תיבות המיועדות לאגור מים, וכשהם מתייבשים התיבות עוטות מראה שמזכיר שכבות של תחרה. העובדה הבוטנית אומצה על ידה כרובד יצירה נוסף, כשבמקרה זה היא מדפיסה ומטביעה את הדיגום המעודן שיוצר הטבע על גבי קופסאות עץ, ומציירת־רוקמת עליו את התחרה שלה, תוך יצירת דיאלוג בין שני המרקמים.

העבודות בתערוכה מגוונות בטכניקות ובאופן שבו הן מציגות את הדימויים העומדים בבסיסה; לצד קופסאות העץ הקטנות (20×20) המודפסות והמצוירות, ישנן עבודות שמציגות את ההדפס על גבי קנבס עגול, עבודות שמשלבות את הצבר המצויר בשמן על בד עם תוספת של תחרה, עבודות שמוקדשות לתחרה על גבי בריסטול שחור או נייר פרגמנט, ועבודות נוספות, גדולות (2.10×1.10) של צבר ותחרה במופעים משתנים של שילובים.

birds

שכן גבעולי הצבר של הורוביץ אינם צומחים מן האדמה. הם מופיעים בעבודות מזוויות שונות ונכנסים אליהן ממקומות שונים, וכך גם התחרה אינה מופיעה כיחידה אחת, אלא כפיסות, מחוברות או נפרדות, ולעתים כמו מרחפות. האופן המשתנה בו הורוביץ משחקת עם הדימויים, מחברת, מפרידה, מסתירה או מדגישה אותם, הוא לדבריה אינטואיטיבי בדרך כלל, וככזה הוא אכן מיטיב להמחיש את סיפורה ואת מורכבות התהליך שחוותה – תהליך שכמוהו כפירוק ובנייה חדשה, ושמעצם הווייתו לא יכול לקרות באחת.

״אכן עשיתי בתערוכה תפנית בהרבה מובנים: בבחירת הנושא, בחומרים שנוספו ובסוג העבודות, אך התפיסה האמנותית שמלווה אותי זהה וניכרת. נשארתי נאמנה לה ולעצמי״, אומרת הורוביץ. ״מה שכן, הקונספטואליות, שגם הייתה חדשה לי, מרתקת אותי, ויש לי תחושה שנכון לעכשיו היא תישאר איתי״.


פאני הורוביץ | את לא מכאן
אוצרת: טובה פסח
בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב
נעילה: 18.12

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden