Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
הזדמנות אחרונה לראות // ניקולס הלובו ב־CCA
מה צריך לדעת לפני שבאות
ניקולס הלובו נולד ב־1975, קייפטאון, דרום אפריקה; חי ועובד ביוהנסבורג). הוא החל את הקריירה האמנותית שלו ב־1994, לקראת סופו של ממשל האפרטהייד, ומאז הציג תערוכות יחיד רבות במוזיאונים בכל העולם, ביניהם בטייט מודרן (2008); והשתתף בתערוכות קבוצתיות ובביאנלות רבות, ביניהן הביאנלה בוונציה (2011), בסידני (2012) ובליברפול (2010).
בעבודותיו הוא עוסק בסוגיות של מגדר, מיניות, רוחניות ואתניות. יצירותיו מתקיימות בטווח שבין עבודות על קנבס ונייר ועד פסלים ומיצגים, ובשימוש שהוא עושה ברדי מייד ובחומרים כמו עור, גומי, סרטי בד, ארד ונחושת. הנחושת – מוליך חשמל טבעי – נחשבת בעיניו כ״צינור״ מחבר בין מצבי הוויה שונים.
לרגל תערוכת היחיד שלו במרכז לאמנות עכשווית תל אביב, הלובו מציג את איניוקה יובהדו, מיצב תלוי מקום, שמורכב מצינורות נחושת שזורים זה בזה כשבקצותיהם ראשי נחש מארד. העבודה נוצרה בהשראת הנחושתן שתואר לראשונה בספר במדבר. הנחושתן הוא נחש נחושת המתפתל סביב עמוד, שאותו יצר משה במצוות אלוהים, כדי שבני ישראל, בעודם מביטים בו, יוכלו להבריא מהכשות הנחשים, שהאל שלח אליהם קודם לכן כדי להעניש אותם על שביקרו אותו ואת משה.
הלובו קורא לעבודה בשפת אמו, האיסיקוסה, ולא באנגלית – השפה הדומיננטית בשדה האמנות. החלטה זו מולידה ״מרחב ביניים״, כותבת האוצרת תמר דרזדנר בטקסט התערוכה, שבו ״דברים הולכים לאיבוד בתרגום: קרקע פורייה לאינספור התרחשויות ומקרים, שמאפשרים לדמיוני, למופשט, לחלומי, לרגשי ולאינטואיטיבי לגלות את עצמם מחוץ למבנה המסודר של השפה״.
למה כדאי להתאמץ
מיצב הנחושת של הלובו משתלט על החלל, עד שלרגע, בכניסה לגלריה, לא ברור אם בכלל מותר להיכנס – ומה הדרך ״הנכונה״ להתרשם ממנו. הלובו כמו מבקש מהצופים למלא תפקיד פעיל בזמן שהם שוהים בחלל וחווים אותו, ומעורר את הרצון לגעת, למשש. החומר לא מסווה את עצמו, החיבורים בצינורות בולטים, ״והצינורות המתפשטים בחלל מממשים שטף על־זמני של כוחות אנרגטיים ורוחניים שאינם ניתנים למדידה״.
צינורות הנחושת, שבדרך כלל מוסווים ומשמשים כחלק מתשתית מוסתרת, הופכים בידיו של הולובו לחומר שמשייט בקלילות בחלל ויוצר מעין רישום פואטי בחלל, מלא בתנועה.
״במהלך פיסולי הפוך הוא מסיט את עיני הצופה לזנב הנחש ולא לראשו, כשהוא סוטה מהסיפור התנ״כי ומחזיר את הנחש למקומו הטבעי, לזחול על גחונו על האדמה. הצופה יכול לחוות את ההצבה או מתוך הפסל, מהקרביים שלו, או במבט מלמעלה, מהקומה השנייה״.
אם אתן כבר בסביבה
בקומה השנייה של ה־CCA מוצגת תערוכת היחיד של ראובן ישראל (יליד 1978, ירושלים; חי ועובד בניו יורק): מרצפ״ת (משופע, ריבועי, צירי, פתיח, תכנוני). ישראל הגה מיצב פיסולי ייעודי למקום, שנתפר על פי מידותיה של הגלריה שבקומה הראשונה.
העבודה מורכבת מאלפי מקטעי עץ מצופים בצבעים שונים. באמצעות ריצוף חלל התערוכה, המקטעים יוצרים דגמי תשבץ גיאומטריים החוצים את הגלריה לאורכה ולרוחבה ומכסים את רוב רצפתה. כדי להיכנס ללב המיצב המבקרים נדרשים לעטות כיסויי נעלים ורק לאחר מכן לפסוע על המקטעים הצבעוניים.
״המבנים הגיאומטריים המתנשאים כמוהם כדמויות הנמצאות במקום, נעות, פועלות וחלקן נקראות חזרה ומתקפלות לאחור כדי להתאים במדיוק לרצפה המרוצפת״, כותב האוצר ניקולה טרצי. ״בהשראת תנועות האמנות המודרנית המוקדמת, מסורות אריגה ילידיות של שבטי נוואחו והופי, האופ־ארט והגיאומטריה הקדושה, החוויה הכוללת היא מופלאה כמו כניסה לתוך דימוי מפוקסל או שטיח ארוג – סביבה פיסולית מחוברת, טוטלית ומוקפת שמכילה בתוכה את המתח של הרס עצמי״.
