כל מה שחשוב ויפה
ארתור אסטמן (מימין) ורפאל האוגס, קרטושקה. צילומים: ענבל כהן חמו
ארתור אסטמן (מימין) ורפאל האוגס, קרטושקה. צילומים: ענבל כהן חמו

תיאטרון קליפה: פרפורמנס, מחול ותפוחי אדמה

ארתור אסטמן ורפאל האוגס מציירים ב״קרטושקה״ קווים לדמותו של דור ה־1.5 לעלייה הרוסית של שנות ה־90, במסגרת פרויקט ״עבודות כפיים״ של תיאטרון קליפה

ענבל: שלום לארתור אסטמן ורפאל האוגס, נעים להיפגש גם כאן. איך אתם שורדים את ימי הגשם? הכול יבש?

ארתור: יש נזילות אבל בסך הכל הכול טוב

רפאל: אני אוהב את החורף, נרטבים ומתייבשים אחרי. ואיך את?

ענבל: אצלי יבש וחמים בבית. שניכם עולים מרוסיה, גדלתם במקום קצת יותר קר ואולי גם רטוב?

רפאל: אני היגרתי עם כל בני המשפחה מברית המועצות כשהייתי בן 6 ולפי מה שזכור לי כן, היה קר. שלג וגשם בחוץ וחמים בבית

ארתור: גם אני היגרתי בגיל 17.5 מרוסיה והיה שם קר אבל אני אוהב את הקור

ענבל: ההצגה החדשה שלכם ״קרטושקה״ עוסקת בחוויית ההגירה הזו. האם זה שיתוף פעולה ראשון שלכם (רק שניכם)?

רפאל: אנחנו עובדים כבר הרבה זמן ביחד בהפקות שונות ומזמן רצינו ליצור משהו ביחד וסוף סוף זה קרה

ענבל: ואפשר לראות גם בהצגה שנוח לכם ביחד. נראה שהעבודה המשותפת מאפשרת לשניכם להתבטא. תספרו קצת על ההצגה עצמה?

ארתור: ״קרטושקה״ מראה מצב פנימי של עולה חדש, שמחפש את זהותו במקום חדש וכל פעם נתקל בטראומות ילדות, ומנסה לשבור את תקרת הזכוכית. קרטושקה היא ערבוב של חוויות שעברנו והרגשנו, שנינו ביחד

רפאל: בהצגה אנחנו מעלים את הנושא של דור 1.5 והחוויות של הדור והחוויות הפרטיות שלנו

ענבל: קרטושקה זה תפוח אדמה ברוסית – ובאמת יש לא מעט תפוחי אדמה במופע, וגם קצת תפוזים… התפוזים הם מכאן. מאיפה תפוחי האדמה?

רפאל: תפוח אדמה מבחינתנו זה הסמל המנצח של רוסיה והתרבות, חוץ מזה תפוח אדמה זה משהו פשוט בסיסי וזול אבל גם מנחם – מרגיש בית

ענבל: תסבירו קצת – למה תפוח האדמה הוא סמל מנצח של רוסיה והתרבות?

ארתור: תפוח האדמה מזוהה עם רוסיה כי הוא המקור למאכלים רוסיים: הוא שורד כמו העם הרוסי, אפשר לגדל אותו בקלות והוא גם זול. כל אחד יכול להשיג אותו לא משנה מה המעמד שלו

ענבל: החוויות שלכם הם התשתית להצגה – האם תוכלו לשתף בכמה מחוויות ההגירה המשמעותיות שלכם?

רפאל: את חוויית ההגירה שלי אני זוכר במעורפל כי הייתי קטן, או שאולי התת המודע שלי שמר את זה מאוד עמוק. אבל בהיותי בחור שעלה מברית המועצות לארץ הרגשתי לא שייך, כלומר לא ישראלי בארץ, לא רוסי ברוסיה. הייתי שואל את עצמי הרבה אז – מי אני, מה הזהות שלי, חיפשתי שייכות, ואני חושב שזה רק חיזק אותי כיום אני מרגיש חזק שיש לי את שני הצדדים, את שתי התרבויות, את שתי השפות, ובעיקר חופשי בלי לשפוט את עצמי ובלי שישפטו אותי

ארתור: אני אף פעם לא הרגשתי בבית ברוסיה. ואחרי שסיימתי בית ספר לבלט ישר עליתי לארץ אחרי שאח שלי ואימא שלי חיו כבר פה. מבחינתי הראש, הגוף והנפש שלי התחילו להיפתח רק כשהגעתי לארץ ועל זה אני אסיר תודה כי זה הכי חשוב מבחינתי

ענבל: זה מעניין, ארתור, אתה מרגיש כאן יותר בבית, למרות שעלית בגיל מאוחר יותר, ודווקא רפאל מספר שהרגיש כאן פחות שייך

ארתור: זה באמת מעניין השוני ביננו בחוויית ההגירה, וזה חלק גדול מהדו־שיח שלנו בבניית היצירה. אני עליתי לארץ אחרי בית ספר לחיים כבוגר, לעומת רפאל שהגיע ממש קטן ורק התחיל ללמוד בבית ספר פה עם שפה ותרבות חדשות 

ענבל: ולכל אחד מכם היו חוויות שונות, קודם כל בגלל הגיל. מהן חוויות הקליטה שאתם הכי זוכרים?

רפאל: אני זוכר במעורפל, וגם אמא סיפרה לי, שאיך שהגעתי לארץ ישר שלחו אותי לכיתה א׳ ואני הייתי העולה חדש היחיד בכיתה ולא ממש ידעו איך לקלוט אותי. החברים הראשונים שלי שהיו בארץ הם הילדים של השכנים, מרוקאים ותימנים שבזכותם למדתי עברית די מהר, הם עזרו לי בלימודים ושיחקנו יחד. לעומת בית הספר ששמה אף אחד לא ספר אותי

ענבל: אתה מרגיש שהחוויה הזו באה לידי ביטוי בהצגה?

רפאל: כן, בוודאי, חווית הזרות ואי השייכות, אי ההבנה מה ואיך רוצים ממני

ארתור: אני לא הרגשתי שום זרות, ישר התקבלי לאקדמיה של מחול ומוזיקה על שם רובין בירושלים ולקחתי גם שנה כדי ללמוד את השפה, זה היה מאוד חשוב עבורי

ענבל: דיברתם קודם על טראומות ילדות ותקרת זכוכית, איפה הרגשתם את זה?

רפאל: טראומות הילדות שלי זה בעיקר השייכות. להיות אהוב שיקבלו אותי, שיראו אותי. מה שלא קרה בבית הספר בכיתות א׳ ו־ב׳. כבוגר אני מנתח את הסיטואציות האלה, וזה קשה לילד שאף אחד לא יכול או יותר נכון לא יודע איך לעזור לו לצמוח. מבחינתי זה היה לשבור את תקרת הזכוכית – למצוא מי אני, איך אני מתקדם בעצמי, עוזר לעצמי, לומד את השפה, רוכש חברים וקשרים ומתגבר על הבעיות. מתחיל לנשום

ארתור: בעיקר הרגשתי את זה ברוסיה, בחיים הלא פשוטים שהיו לי שם מבחינת הסביבה והמצב הכספי במשפחה. נתקלתי לא מעט פעמים בגזענות, קיבלתי מכות ברחוב על זה שהשיער שלי שחור ומתולתל. העסקתי את עצמי באין־סוף חוגים בשביל לא להיות חלק מהסביבה

ענבל: בהצגה יש רגעים שקטים ונוגעים ללב, וגם השתוללות חסרת גבולות. אתם משחקים אמא ובן, כשהאימא נראית מאוד לא מפה, וגם מדברת רוסית, לעומת הבן שנראה יותר שייך. זו גם החוויה שלכם מול ההורים? שהם נשארו שם ואתם פה?

ארתור: זאת שאלה מורכבת אבל ללא ספק החלק יותר גדול בהורים שלנו עדיין שייך לברית המועצות – בתרבות, בדיבור, בהבנה

רפאל: אמא שלי לדוגמה התחברה יחסית מהר לתרבות פה, וזה לא היה קל. זה לקח זמן. כיום היא יותר ישראלית לעומת דודה שלי ואבא שלי

ענבל: ההצגה עוסקת הרבה בהגירה, וגם דוברת רוסית בחלקה – על מי חשבתם שיצרתם אותה? לאיזה קהל היא מתאימה?

ארתור: אנחנו חושבים שההצגה עוסקת בהגירה אבל גם בנושא גדול כמו שייכות והיא פונה לכולם – לכל מי שהיגר ו/או הרגיש לא שייך. כל הארץ שלנו היא סוג של סלט תרבויות וכל מרכיב של הסלט הוא חשוב כי זאת הארץ שלנו, של כולנו, ואנחנו כולנו רוצים להיות שייכים וזה לא משנה עם היגרנו לפה או נולדנו פה.

רצינו לשאול אותך, איך הייתה החוויה שלך בהצגה כמי שלא באה מתרבות הרוסית? האם הזדהית עם דברים מתוך המופע? זה דיבר אליך?

birds

ענבל: אלו לא החוויות שלי, והיה מעניין לפגוש את החוויות שהבאתם. חלק היו יותר ברורות לי מאחרות. קצת התנתקתי בזמן שהיה דיבור רק ברוסית. זה היה נשמע עסיסי מאוד, ובקהל צחקו, אז הרגשתי בחוץ. היו גם רגעים מאוד יפים ונוגעים ללב.

היה מנעד רחב של אמצעי ביטוי – דרמה, קומדיה, סלפסטיק, מחול. אני לא בטוחה שהכול התחבר לגמרי.  צריך לציין שההצגה מוצגת בחלל ייעודי – חנות ששכרתם לצורך החזרות וההופעה. הקהל יושב עם הפנים לחלון הראווה, והעוברים ושבים הופכים להיות חלק מהמופע, וזה מוסיף. 

מאוד אהבתי את הסיום שבו יצאתם החוצה והמופע המשיך בחוץ. זה היה מאוד חזק – האופן שבו רפאל ביקש אש מהעוברים והשבים – החיבור בין המופע לחיים, השקט והעצב שהיה בזה.

אתם ממשיכים את ההופעות עד סוף ינואר. מה אתם מתכננים אחר כך? אתם ממשיכים לעבוד בחנות? פרויקטים חדשים?

רפאל: ״קרטושקה״ ממשיכה לרוץ עד הקיץ וכן, אנחנו כבר עובדים על פרויקטים חדשים ומסקרנים


קרטושקה
רפאל האוגס וארתור אסטמן
המופע, שאורכו 60 דקות, מתקיים בדרום תל אביב, בגלריה שהותאמה במיוחד לחווית הצפייה בו, ומוצג בפני 15 איש בלבד בכל פעם

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden