כל מה שחשוב ויפה
זויה צ׳רקסקי
זויה צ׳רקסקי. צילומי העבודות מ״ל

מוזיאון רמת גן: המוסד והישראליות ניצחו את המוזיאון?

תערוכת הפתיחה של האוצרת סבטלנה ריינגולד עוסקת בדיוק במה שקרה למוזיאון. שאמה הכהן לקח את זה למקום שבו כולם מפסידים

יש לא מעט אירוניה בעובדה שסבטלנה ריינגולד, האוצרת הראשית של מוזיאון רמת גן, בחרה להתמקד ביחסים שבין המוזיאון לממסד ולמציאות הישראלית, בתערוכת הפתיחה של המוזיאון המחודש, תחת הכותרת ״המוסד המוזיאון והישראליות״ (ההדגשה במקור). באיזו רוח נבואית הבינה ריינגולד שהאמנות הישראלית תועה כיום במדבר המוסדי, הפוליטי והציבורי, ומחפשת מקום לשים בו את הראש. בתמימותה, אולי, דמיינה שמוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית יכול להיות המקום הזה.

אבל המציאות, כידוע, עולה על כל דמיון. דבר מכל הטוב שנמצא על קירות המוזיאון לא יכול להדגים את היחסים בין האמנות, הממסד והמציאות הישראלית, יותר טוב ממה שקרה שם מאז הפתיחה.

התערוכה, כתבה ריינגולד, אמורה לייצר ״הרהור על מידת הרלוונטיות של המוסד המוזיאלי, האפשרויות הגלומות בו כזירת פעולה בממשקים שבין אמנות לחברה״. לאחר שנים שעמד סגור מרצון ומכורח, שיפוצים נרחבים ומרהיבים, בתכנון משרד האדריכלים אפרת קובלסקי, שהכשירו את המקום והוסיפו לו קומה, אודיטוריום ושטחי תצוגה; המוזיאון שזה עתה נחנך הפך לשק חבטות המיטלטל בין ראש העירייה (ושלוחותיו הקולניות ברשתות החברתיות) לבין אנשי האמנות – אמנים ואוצרים, אוהבי אמנות וכותבים – שבניגוד לאופן שבו מקובל לפעמים להציג אותם, אינם מקשה אחת. לא בדעות הפוליטיות ולא בכלל.

דוד ריב

דוד ריב

כרם נאטור

כרם נאטור

אילנה סלמה אורתר

אילנה סלמה אורתר

תקציר הפרקים הקודמים כולל את הפתיחה המרגשת של המוזיאון, שהתקיימה ביום חמישי 23.12, והרעש הבלתי נסבל שהתרגש אחריה, כשראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן, ערך משאל פופולרי בקרב עוקביו בפייסבוק ובעקבות תוצאותיו הכאילו־דמוקרטיות דרש להסיר ציור של דוד ריב מהתערוכה. הציור ״ירושלים״ הוסר, אך חזר ונתלה – כי בית המשפט הוציא צו מניעה, לבקשת האמן והתנועה לזכויות האזרח. אחר כך הוסר שוב בהוראת העיריה, למרות הצו.

בהמשך באו האמנים המשתתפים בתערוכה להפגנת מחאה וכיסו את עבודותיהם ביריעות שחורות (שהוסרו במהרה בהוראת ההנהלה). גלריות ומוזיאונים ברחבי הארץ תלו דגלים שחורים בחזיתם, וחלקם אף פירסמו הודעות הקוראות לשמור על חופש הביטוי והאמנות.

ביום חמישי האחרון (30.12) דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב את העתירה של ריב, המליץ לחתור לפשרה אך התיר למעשה את החלטת ראש העיריה – להסיר את העבודה של ריב (שהפכה בינתיים לכה־מפורסמת ומרכזית, עד שנדמה שהיא מייצגת בלעדית של תערוכת הפתיחה).

במשחק הזה כל הצדדים מפסידים: האמנים והאוצרת, שחשיבתם ועבודתם הופכים לכלי משחק חסרי ערך; חופש האמנות נחבל, היצירות מוצגות לקהל כשהן מנותקות מהקשר ותוכנן מדולדל. ומהצד השני – הממסד שמאמץ מסר כאילו אמנים צריכים להיות אסירי תודה על המקום להציג בו ו״להתנהג יפה״, לא להעליב אף אחד

האמנים הופתעו מהמהירות והעוצמה שבה ויכוח על טעם אמנותי ועל הבנת הנקרא הסלים והפך למאבק כוחות, שבמרכזו גבולות הסמכות של הממסד ועקרונות חופש הביטוי וחופש היצירה. במשחק הזה כל הצדדים מפסידים: האמנים והאוצרת, שחשיבתם ועבודתם הופכים לכלי משחק חסרי ערך; חופש האמנות נחבל, היצירות מוצגות לקהל כשהן מנותקות מהקשר ותוכנן מדולדל. ומהצד השני – הממסד שמאמץ מסר כאילו אמנים צריכים להיות אסירי תודה על המקום להציג בו ו״להתנהג יפה״, לא להעליב אף אחד. דרישה שיהיה קשה מאוד לעמוד בה, כיוון שאמנות, מעצם טבעה, נוטה להציב מראות מול פני החברה, להסיג גבול ולשאול שאלות לא נוחות.

ההתערבות של שאמה הכהן בתכני התערוכה היא טעות פוליטית וציבורית. ראש העירייה מן הסתם לא היה רוצה להתחלף עם האוצרת. בעולם שבו הנהלות מטעם ופוליטיקאים מתערבים בשיקולים אמנותיים – אחרי שמינו אנשי מקצוע מיומנים לעשות זאת – קצרה הדרך להפיכת המוזיאון לוועדת קישוט עירונית, ולאובדן אמון מוחלט בין האמנים והאוצרים למוזיאון.

במוצאי שבת (1.1) שלחו האמנים המשתתפים בתערוכה מכתב גלוי ליו״ר הנהלת המוזיאון, נציג העירייה, רועי ברזילי, עם העתק לאוצרת, ובו הם דורשים להסיר את יצירותיהם מקירות המוזיאון. אבל אם להודות על האמת – הורדת היצירות היא לא משאת נפשם. החזרת הניהול האמנותי של המוזיאון לידי מי שעיסוקם באמנות היא המטרה האמיתית. שאמה הכהן ממשיך לנהל שיח חרשים בפייסבוק, ובלשון מזלזלת התרה באמנים לבוא לקחת את עבודותיהם.

עודד בלילטי

עודד בלילטי

מירב הימן ואילת כרמי

מירב הימן ואילת כרמי

מיכל שמיר ורויטל בן אשר פרץ (פרוטקטיב אדג׳)

צמידי מזל של מיכל שמיר, רויטל בן אשר פרץ וליאור זלמנסון (פרוטקטיב אדג׳)

האמנית אילת כרמי, שעבודה משותפת שלה ושל מירב הימן מוצגת בתערוכה מסבירה, שכמו שתליית תערוכה היא הפקה מורכבת, גם להסיר עבודות אמנות זה הרבה עבודה. ״זה לא לבוא ולקחת. יש סוגים שונים של חוזים ויש סוגים מגוונים של עבודות, שצריך לטפל בהן בזהירות. אנחנו מסכימים לכל סוג של פשרה – שכוללת את החזרת העבודה ׳ירושלים׳ של דוד ריב. ניתן להציגה עם הודעה מקדימה כדי לא לפגוע ברגשות או בליווי הסברים, ואת זה גם השופט הציע. כל סוג של תיווך בין אמנות לקהל הוא לגיטימי, הסרה של עבודה היא לא לגיטימית״.

האמנית מיכל שמיר, ראש בית הספר לאמנות וחברה במכללת ספיר, אומרת כי התערבות פוליטית שכזו עלולה להוביל לפגיעה אנושה בענף וליצור תקדים מסוכן. שמיר, יחד עם רויטל בן אשר פרץ וליאור זלמנסון, הכינו למוזיאון צמידי מזל וברכה (״לא עזרו״, היא מעירה). ״אנחנו ממתינים להליך גישור, שצפוי להתחיל היום עם העירייה ועם האמנים ביום רביעי הקרוב. ביקשו מאיתנו שנגיע ׳ללא תנאים מוקדמים׳ – ביטוי שמוכר יותר משיחות השלום… אולם יש לנו תנאי – שכל פשרה שתושג תכלול את השבת היצירה. בעינינו הורדת היצירה יצרה תנאי מוקדם בלתי נסבל״.

המגשר הנבחר בהמלצת שר התרבות, חילי טרופר, הוא יגאל בן שלום, שמחזיק בתפקיד יו״ר מועצת המוזיאונים במשרד התרבות – גוף שקולו לא נשמע מזה שנים, ויהיה משמח לראות שיש לו נוכחות בזירה הציבורית.

שאלו שלום ירושלים

מוזר שדווקא העבודה ״ירושלים״ של ריב, ממקומה הנידח בשולי הקומה השנייה, הציתה את אש הזעם. מי שמחפש פרובוקציות וזעזוע, היה יכול להישאר באולם הראשון של המוזיאון, שבו אפשר לפגוש עבודות של זויה צ׳רקסקי המציגות סצינות אלימות, דם, עירום וגרוטסקה, פשעים דמיוניים שמתחוללים בחללי מוזיאונים (הידועים כמקומות מסוכנים). העבודות מצביעות על יחסים טעונים בין המוזיאון למבקרים בו, בין האמנים למוזיאון ובין האמנות לעולם שבו היא פועלת.

לא רחוק מהן מוצג רובה סער מדומה, שעימו פרץ אליעזר זוננשיין למוזיאון תל אביב, במחאה על מדיניות התערוכות של המנהל המיתולוגי דאז, מוטי עומר ז״ל. אקדח שלוף מופיע גם בציור של דוד ריב (כן, אותו דוד ריב, בעבודה יותר מרכזית מזו שעליה מתכתש שאמה הכהן) שמשחזר את הסצנה ההזויה של רצח השגריר הרוסי בשידור חי, בעת ביקור בגלריה לאמנות בטורקיה, משנת 2016.

מוזיאון רמת גן, שיפוץ בתכנון אפרת קובלסקי אדריכלים. צילום: הראל גלבוע

מוזיאון רמת גן, שיפוץ בתכנון אפרת קובלסקי אדריכלים. צילום: הראל גלבוע

רונן שהרבני

רונן שהרבני, וידאו מפינג על הקיר החיצוני של המוזיאון

פבל וולברג

פבל וולברג

בהמשך התערוכה אפשר היה לראות עבודה ביקורתית של אילנה סלמה אורתר, שעוסקת באמצעי מישטור ומעקב. ראידה אדון בעבודת וידאו המתארת את מצבה הכלכלי, כאמנית שאינה מתוגמלת, שכל עבודותיה הופסקו בתקופת הקורונה. עבודות אחרות עוסקות בזהות, ביחסים בין המוזיאון לחברה שבה הוא נטוע, לתקופה המבלבלת והשינויים המהירים בעולם.

בשביל לשאול שלום ירושלים – של זהב או של חרא (תלוי את מי שואלים) – היה צריך להעמיק אל נבכי הקומה השנייה, ושם להציץ מאחורי הדלתות הסגורות של חדר האחסון. הציור אמנם נתלה כשהוא פונה לאולם התערוכה, אך במיקום מרוחק ומודר ממנה במידת מה, כרמז על הבחירות והוויתורים שכל אוצרת צריכה לעשות, כשהיא עורכת תערוכה ומחליטה מה ייכנס ומה יישאר בחוץ.

מאחורי הגדר

התליה של עבודות ב״מחסן״, כשהן גלויות חלקית לעיני הציבור, נעשתה כחלק מהדיון שריינגולד רצתה לעורר. דיון במה שנמצא בחלל המרכזי ומה שמאחורי הקלעים; דיון בשאלות שעומדות בפני המוסד המוזיאלי והאמנותי, והמערכות המשפיעות עליו, וכן, גם להזכיר שיש ממסד פוליטי ובירוקרטי שם בחוץ. באופן פרדוקסלי ומרתק – דווקא החומר שנתלה שם, בצד, לצורך הדיון, הפך למרכזי.

ואולי זה דווקא ניצחון של האמנות. כי אי אפשר באמת לכוון את הקהל והמבקרים במוזיאון בוחרים להם את מה שמעניין אותם ועם איזה חומר למחשבה הם ״הולכים הביתה״. פתאום מופנית מלוא תשומת הלב לאותה הערת שוליים, והיצירה מיטלטלת הלוך ושוב בין הצדדים, כמו ילדה במאבק גירושים מכוער.

ההתערבות הגסה והכוחנית של העיריה בשיקולי האוצרות, בלי כל ניסיון לשאול ולהקשיב ואולי להבין; ההיטפלות הילדותית למילה אחת המופיעה בתוך עבודת אמנות, תוך התעלמות מוחלטת ממילים אחרות שמופיעות באותה עבודה עצמה; הפרשנות והפירוש לפרשנות שמטילים דופי באמן, בעודם מאשימים אותו בפגיעה באחרים. זוהי רוח ישראלית מעציבה. פוליטיקה מקומית צרת אופקים.

נעמה ריבה, הארץ

העבודה ירושלים מוסרת מהתצוגה. צילומים: נעמה ריבה, הארץ

וכמה מילים על ציור המריבה: בעבודתו של ריב, שנעשתה בתקופת האינתיפאדה הראשונה, נראה חרדי מתפלל בכותל. ריב הכפיל את דמותו של המתפלל ובחלוקה של שטח הציור לארבע הוא כותב משמאל למתפלל למעלה ״ירושלים של זהב״, ומימין למתפלל למטה ״ירושלים של חרא״. בראיון לנעמה ריבה ב״הארץ״ ריב מספר על הרקע ליצירתה, ומגיב בהשתאות על עוצמת הקמפיין הפוליטי שמתנהל נגדו/על גבו.

אפשר להניח שכרמל שאמה הכהן, ח״כ לשעבר, ביקר לא מעט בירושלים. וכמי שמודע לקדושתה, כך הוא בוודאי מודע גם לקושי הרב שהעיר הזו טובלת בו. לא במקרה דיברו חז״ל על ירושלים של מעלה ושל מטה. לא קל בירושלים. שלא לומר – לפעמים ממש חרא. לא קל בישראל בכלל, ובימי אינתיפאדה בפרט.

לא קל להיות אמנים בישראל, עם או בלי מוזיאון רמת גן. מהפרשה העגומה הזו – יש לקוות – נצא עם תובנות של גבולות הגזרה, בין המוסד, המוזיאון והישראליות.


מכתב האמנים למוזיאון רמת גן

כ-50 אמניות ואמנים משתתפים בתערוכה ״המוסד, המוזיאון והישראליות״. 46 עד כה חתומים על המכתב שנשלח להנהלת המוזיאון עם העתק לאוצרת הראשית:

עקבנו בדריכות ובצער אחר השתלשלות האירועים בתערוכה ״המוסד״, שאצרה סבטלנה ריינגולד במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית. אנו האמניות והאמנים מציגים בתערוכה והשאלנו את עבודותינו למוזיאון ברצון ובברכה על פתיחתו המחודשת, בתקווה כי מוסד מושקע זה ישמש עוגן תרבותי חשוב במפת האמנות בישראל. בעצם השתתפותנו בתערוכה סמכנו את ידינו ועל שיקוליהם המקצועיים־אמנותיים של האוצרת וצוותה, המשקפים את חופש היצירה והביטוי.

ימים בודדים אחרי הפתיחה החגיגית והמרגשת נדהמנו לגלות כי שיקולים זרים בלתי מקצועיים חדרו למוזיאון. בהנחיית ראש עיריית רמת גן, מר כרמל שאמה הכהן, ובאישור אחר כך של הוועד המנהל – הורד מן התערוכה הציור ״ירושלים״ מאת הצייר דוד ריב. משכך, נפגע קשות חופש הביטוי והיצירה ונפגמה מן היסוד התערוכה כפי שאצרה אותה הגב׳ סבטלנה ריינגולד לאחר תהליך מחקרי ממושך, וסביבת העבודה שלנו כאמנים הפכה ללא בטוחה ומאוימת.

תערוכה ומוזיאון לאמנות הם זירה למפגש ורב שיח, גם אם זה לעיתים נוקב ומעורר מחלוקת. ברוח זאת שמחנו על המלצת השופט להגיע לפשרה שתאפשר את הצגת העבודה בתיווך ראוי ורגיש לקהל. צר לנו כי צעד זה לא אומץ ע״י ראש העירייה והוועד המנהל. חוסנו ועצמאותו של המוזיאון משקפים את חוסנה של החברה והתרבות שלנו.

אנחנו, ועמנו רשימה ארוכה של אמנים, מוזיאונים, גלריות, מוסדות אמנות, איגוד האוצרים, איגוד האמנים הפלסטיים, מצטערים על כך שהתערבות פוליטית הסבה נזק למוזיאון המחודש ולמעמדו המקצועי בארץ ובעולם. בשם חופש הביטוי ויושרתנו המקצועית אנו דורשות.ים את הסרת עבודותינו מהתערוכה לאלתר. אנחנו נברך על פשרה מוסכמת שתאפשר את החזרת ציורו של דוד ריב ושל עבודותינו, החתומות.ים מטה לתערוכה.

על החתום: ראידה אדון, דב אור נר, כרמית בלומנזון, זהר אלעזר, רויטל בן אשר פרץ, ארנון בן דוד, הדר גד, דוריאן גוטליב, נועה גור, מירו (מאיר) גל, אפרת גל נור, מירב הימן, אסף הינדן, אלא היתם, אליעזר זוננשיין, ליאור זלמנסון, ליביה טליאקוצו, יובל יאירי, מארק יאשאייב, עודד ידעיה, דנה יהלומי, פיליפ כהן (אספן, משאיל), עפרי כנעני, אילת כרמי, ענבל מארי כהן, קטורה מנור, כרם נאטור, משה ניניו, קבוצת סלה־מנקה, אילנה סלמה אורתר, הדס עפרת, אבנר פינצ׳ובר, נעמה צבר, תמיר צדוק, זויה צ׳רקסקי, לימור צרור, אולגה קונדינה, מחמוד קייס, ברק רביץ, ברק רובין, יאנה רוטנר, דוד ריב, אלדד רפאלי, רונן שהרבני, מיכל שמיר, בל שפיר.

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. שמיל

    לא ידעתי על התערוכה ולא הכרתי את האמן. תודה כרמל שאמה שהבאת לתשומת ליבי את היצירה המדוברת. כעת אעשה מאמץ לראות אותה…

  2. שג

    כל זמן שהטקסט הכתוב בתוך עבודת אמנות הוא טקסט מעורפל, או כזה שדורש בירור ושאלות כי הוא לא מובן, או כל זמן שהטקסט שנבחר להיות כתוב בתוך עבודה הוא רב ריבדי, ולא חסרות עבודות אמנות עם טקסטים מסוגים שונים, אין שום בעיה. מרגע שהמילה חרא חוברה לירושלים ולהדגשה גם לדמות של חרדי מתפלל על אבני הכותל המשפט על האיור שלו הפך את התוכן של העבודה לפגיעה בירושלים ובמגזר החרדי, מרגע שהדבר זוהה ככזה היצירה אוטומטית הופכת להיות שילוט בהפגנה ולא יצירת אמנות שיש לדון בה. היא מעוררת כעס והיא פוגעת בציבור הרחב. כל נסיון גישור בנוגע לשלט הזה לא יצלח!. גם כך שאר העבודות שם קשות לציבור, והאוצרת שזהו הרעיון שלה חייבת להבין שהיא יצרה סמתוכה ועל זה משלמים גם בתפקיד.

  3. דקל

    הסיפור הוא בכלל לא העבודה הזו שהיא גרועה עצלנית ופלקטית.
    הסיפור האמיתי הוא ההשתלטות של אגף צעקני על עולם ה"אמנות". ונידוי כל מי שלא צועק "ישראל איחסה פויה גזענים" ממנו.
    נמאס שכדי לזכות בפרסים תערוכות וכבוד בעולם הקטנטן של ה"אמנים" צריך לקלל יהודים ולצעוק שישראל זה חרא. אין קונפורמיות גדולה מזו.
    נמאס כבר שכל המלגות כספים הטבות ושלל כיבודים נמצא בידיים של אותה חבורה שמחלקת את השלל לעצמה וכל מי שלא חושב כמוה נידון לשכחה.
    נמאס מחבורה של פלקטיסטים בגרוש שצועקים קקי קקי ובטוחים שזו אמנות.
    צריך להעיף את ה"אוצרת" – פקידה שטיפסה במדרגות הפוליטיקה המוזיאלית ולהתחיל להציג אמנות. לא פלקטים עילגים ברמה של כיתה ב'

  4. טל

    העיסוק באמנות פוליטית נראה שהפך לחזות הכל. מי שלא יוצר אמנות פוליטית צווחנית עם כיתובים גסים ואלימים נחשב על ידי אוצרים לאמן פחות חשוב ופחות מרכזי. רפי לביא ז"ל שמר כל השנים על גבולות. כך גם חינך לאמנות. לא סבל אמנות פוליטית כשבפועל דוד ריב מהווה ריאקציה אכזרית לדלות החומר. כל מה שניסו ללמד למשוך לשפה מורכבת הפך באחת לפלקטיציזם בחסות שמאל רדיקלי. תמשיכו עם הסגנון הזה ולא יהיה אמן אחד בישראל שישפיע יותר, רק הפוליטיקה היא הנושא, היא העניין לא האמנות, אתם מזנים את האמנות הפלסטית הציבור בישראל לא יסבול את זה. מוזיאונים יסגרו ובצדק. לא רק זה של רמת גן.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden