הזוכים בפרס אדמונד דה רוטשילד // אלכס פדואה

פורטפוליו בשיתוף פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב

למרות שהרזומה שלו כבר כולל זכיות בפרסים נחשבים, מהם בינלאומיים, ההכרזה על זכייתו בפרס אדמונד דה רוטשילד בתחום העיצוב התעשייתי לשנת 2011 בקטגוריית מעצב בכיר, ריגשה את המעצב אלכס פדואה במיוחד והסבה לו שמחה גדולה. בד בבד עם ההתרגשות, כמעצב ששאלות הן חלק מהפרקטיקה המקצועית שלו, הוא שאל את עצמו מה הצורך של בני אדם לקבל אישורים גם לגבי מקומות שבהם הם מרגישים בטוחים.

״אין לי דרך לפענח איך זה באמת משפיע על המשך העשייה, אך כמובן שזה משמח מאד, ובאופן אישי אני יכול לומר שאני מרגיש בר מזל מהעובדה שמה שאני רוצה לעשות העולם רוצה לקבל. זה כלל לא מובן מאליו״.

ואמנם, נראה שהעולם אכן רוצה לקבל את מה שפדואה רוצה – ויודע- לעשות, והמפגש המבורך הזה הניב עד היום יריעת עשייה פורייה, שמקיפה מנעד רחב של אוביקטים מעולמות תוכן מגוונים: מאוביקטים בקנה מידה גדול כמכוניות, מערכות רפואיות מורכבות, רובוטים ואפילו חללית (החללית בראשית, ששוגרה לחלל ב־2019); ועד דודי שמש, מדפסות תלת־ממד, מוצרי צריכה כמכונות קפה ומוצרים לתינוקות ועוד, ועוד. 

אלכס פדואה. צילום: אמנון חורש

סורק רפואי לחברת ספקטרום דיינמיקס

בנימוקי בחירתו לזכייה ציינו השופטים, בין היתר, שהפרס מוענק לו ״הודות ליכולתו יוצאת הדופן לפתח אוביקטים בעלי שפה צורנית מדויקת ואקספרסיבית – גם במרחבים המורכבים של תחומי הרפואה, הרכב והתעשייה. בתיק עבודותיו המרשים, מרבית הפרויקטים מתאפיינים בקנה מידה גדול המציב אותם מבחינת נוכחות וחווית המשתמש בין העולם המוצרי לאדריכלי. פדואה מייצר אייקונים תלת־ממדיים במרחב תוך שהוא מאתגר פרדיגמות עיצוביות. חווית המשתמש, הארגונומיה והממשק, מטופלים ונארזים לכדי אייקון קריא הנושא את חתימת ידו המובהקת״.

פדואה, מבכירי המעצבים בזירת העיצוב המקומית, חי ונושם את עיסוקו; הוא אוהב לעצב, ללמד עיצוב ולדבר על עיצוב. את התשוקה שלו לתחום, שעולה מכל גון בקולו, אי אפשר להחמיץ, ולא בכדי גם לכך התייחסו השופטים בנימוקי בחירתם, כשהוסיפו את היצירתיות, היכולות הוירטואוזיות, התשוקה והמקצועיות הבלתי מתפשרת, וציינו ש״הוועדה מבקשת לציין את השנים הרבות שבהן עוסק פדואה בעיצוב במקביל להיותו מרצה ומחנך לדורות של מעצבות ומעצבים באקדמיה לאהבת עיצוב ולעבודה עצמאית, יצירתית ואיכותית״.

רגשן ללא תקנה, סוג של דרמה קווין

השיחה עם פדואה קולחת באופן שמזכיר את זרם התודעה. כמעט כל אזכור או שאלה מובילים לאיזה סיפור, אנקדוטה או מובאה שמלמדים על עולם אסוציאטיבי עשיר; ניסוחיו מדויקים וגדושים בדימויים יצירתיים עם קריצת הומור; הוא מתבל את דבריו בציטוטים מתוך ספרים שאהובים עליו – ביניהם של סול בלו, גבריאל גרסיה מרקס ודאגלס אדמס – ומעיד על עצמו שהוא רגשן ללא תקנה, סוער, ואפילו סוג של דרמה קווין, כפי שהוא מגדיר זאת. כל אלה חוברים לכדי תחושת טוטאליות המאששת את תפיסתו של פדואה עצמו, שמעצב זו הוויה ולא רק מקצוע. 

בתוך כך, בתשובה לשאלה האם הוא בחר להיות מעצב או שהעיצוב בחר בו, הוא אומר ש״גם וגם. כילד תמיד ציירתי, הייתי חזק במקצועות הריאליים, והיו גם אירועים מכוננים, כמו סימני דרך, שכיוונו אותי לפנות לעיצוב מכוניות. לדוגמה, כשהייתי נער, יום אחד אבא שלי הביא הביתה מגזין שהייתה בו תמונה של לנצ׳יה סטרטוס; דגם מטורף לחלוטין שהדהים אותי לחלוטין.

הזדמנתי לחלל של המחלקה לעיצוב מכוניות, שהחלונות שלו פנו להייד פארק ועל הקירות היו ציורים מדהימים ביותר של דגמי מכוניות. שם הרגשתי איך הקסם קורה ונשביתי סופית

״לא היו לי אז שום כלים או רפרנסים איך בכלל לעכל את מה שראיתי בתמונה, אבל הייתי מהופנט. אותה תחושה מהפנטת הייתה לי כשביקרתי ידידה שלמדה ברויאל קולג׳ בלונדון (RCA), והזדמנתי לחלל של המחלקה לעיצוב מכוניות, שהחלונות שלו פנו להייד פארק ועל הקירות היו ציורים מדהימים ביותר של דגמי מכוניות. שם הרגשתי איך הקסם קורה ונשביתי סופית״.

את לימודי התואר הראשון החל פדואה במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, אך לאחר שנתיים החליט לנסוע לארצות הברית עם כרטיס פתוח וללא תכניות מוגדרות. עם שובו לארץ לאחר שנה, הוא השלים את לימודיו במחלקה לעיצוב תעשייתי בצלאל, ובסיומם פנה ללימודי תואר שני בעיצוב מכוניות ב־RCA בלונדון. את הסטאז׳ הנדרש הוא עשה אצל ענקית הרכב הצרפתית סיטרואן, בפריז, ואחרי חמש שנות עבודה בחברה פנה לדרך עצמאית.

בקבוק לתינוקות לחברת nanobebe

כשהוא עדיין בעיר האורות (״שאני אוהב אהבת נפש״), עבד פדואה, בין היתר, עם מעצב העל פיליפ סטארק, נטל חלק בפרויקט של מרכז פומפידו, וכן עבד בעבור יצרניות רכב כפורד, ב.מ.וו, רנו, פיג׳ו, מיצובישי ונוספות. לארץ הוא חזר בשנת 1992, ומאז שנת 2003, אחרי שהיה שותף להקמת שלוחה מקומית של חברת העיצוב האמריקנית IDEO ותקופת שותפות עם המעצב אלישע טל, הוא בעליו של סטודיו פדואה דיזיין. הסטודיו ממוקם בפלורנטין, ופדואה מספר ששבוע העבודה שלו שם נמשך ״שישה וחצי ימים של הנאה גדולה״.

פדואה אמנם אוחז בטייטל של מעצב מכוניות, אך להבדיל ממרבית הפונים לתחום, שהינם חובבי מוטוריקה מושבעים שתמיד כיוונו לשם, הוא אינו נמנה עליהם. בראיונות שהתפרסמו עמו במהלך השנים הוא אף הצהיר שאינו מבין גדול בתחום, אך מה שכן משך אותו היה הצד האסתטי.

״בעיצוב מכוניות יש משהו דרמטי וסקסי מאוד, וכמעצב צעיר זה מהלך עליך קסם וגורם לך להתאהב. היום, ממרחק הזמן, ובעיקר אחרי שבשנים האחרונות אני מתמקד בעיצוב מערכות תומכות חיים לעולם הרפואה, אני יכול להגיד שהתשוקה לעצב מכשיר רפואי זהה לחלוטין לזו של עיצוב מכונית. תהליך העיצוב עצמו הוא מה שמעורר אותה ומה שכל כך כובש ומרתק. את כל האהבה והמשיכה שיש לי אני מכניס לאוביקט שאני מעצב, ולא משנה אם מדובר במכונית, בחללית או בבקבוק לתינוקות״.

האהבה שפדואה מדבר עליה קשורה קשר הדוק לאסתטיקה, המהווה בעבורו אני מאמין ומזוהה עם כתב ידו; אסתטיקה כערך בלתי נפרד ממכלול איכויותיו של האוביקט וערכו הפונקציונלי, וככזה שיש בידו לתווך את סיפורו הפנימי; להקרין את ״חוכמת הקרביים״ שלו ולעורר ממד רגשי שנוגע בנשמה.

״אני מאמין שתפקידי כמעצב ושל מעצבים ככלל, הוא ליצור את אותו מרחב חמקמק, בלתי מוגדר ובלתי מפוענח, שגורם לאוביקט מסוים להיתפס כנחשק ולאנשים להימשך דווקא אליו ולא לאחר. המרחב הזה הוא מבחינתי ׳האפיל׳ האסתטי שעולה ממנו. אפשר לקרוא לכך היקסמות, והיא אינה שונה ממה שקורה לנו עם אנשים, כשמשהו, שלא תמיד ברור מהו בדיוק, גורם לנו להימשך לאדם מסוים״. 

אני מאמין שתפקידי כמעצב ושל מעצבים ככלל, הוא ליצור את אותו מרחב חמקמק, בלתי מוגדר ובלתי מפוענח, שגורם לאוביקט מסוים להיתפס כנחשק ולאנשים להימשך דווקא אליו ולא לאחר

תהליך העיצוב שמרתק אותו, הוא לדידו של פדואה טוטאלי; תמהיל מהודק ובלתי מתפשר של מחויבות מקצועית, משמעת גדולה והקפדה מרבית על כל פרט ועל כל שלב. ועם זאת, כשהוא מתבקש לענות אם יש איזשהו שלב בדרך שמרתק אותו במיוחד, הוא מציין ללא היסוס את שלב גיבוש הקונספטים הראשוניים, ״אחרי שמבינים מהי מהותו של האוביקט ומה הוא צריך לדעת לעשות. יש הררי אילוצים ומגבלות: זה האתגר הגדול וזו גם ההזדמנות הגדולה שיש למעצב; לגבש מתוך כל אלה את הקונספט העיצובי הנכון לו מיטבית.

״זה אומר להתגבר על האילוצים ולפצח את כל המורכבויות תוך זיהוי כיוון רעיוני שאפשר להתכנס לתוכו. לזקק ולהדק אותו עד לנקודה שממנה אפשר להמשיך ולפתח את האובייקט, ובכלל זה להתעקש בתהליך הפיתוח מול משוכות של אילוצים נוספים שעלולים להתגלות בהמשך״. 

לאחר שנות עשייה רבות ורשימת הישגים מרשימה, פדואה לא חושש לשתף תובנה חשובה שרכש עם הניסיון הרב שצבר. ״היום אני לא מתרגש אם אני ׳נתקע׳ בתהליך ולא מיד הולך לי. השנים לימדו אותי להבין שמדובר בנקודת זמן ספציפית, ושבהמשך, עם השקעת הזמן והאהבה, הדברים יקרו״. 

כאוס, רנדומליות ומוסיקה נכונה

כשם שפדואה אוהב לעצב, הוא אוהב ללמד עיצוב, וכבר 20 שנה בקירוב נוטל חלק פעיל באקדמיה, בארץ ובעולם; משמש כמרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, אחרי מעל עשור שעמד בראשה (2003-20014), וכן בלימודי התואר השני למנהל עסקים באוניברסיטת רייכמן (המרכז הבינתחומי). בנוסף, במשך 17 שנים הוא שימש כמרצה אורח במחלקה לעיצוב מכוניות בקולג׳ הלונדוני שהיה כור מחצבתו.

הסטודנטים שלו פוגשים את אמונתו הבלתי מתפשרת בערכי אסתטיקה כבר בשנה הראשונה ללימודים. ״אם בעבר חשבתי שכולם חווים וצורכים את העולם כמוני, הבנתי שזה לא בדיוק כך. כשאני מלמד סטודנטים משנה א׳, שמצויים בשיא ההתלהבות והאמביציה, המשימה שלי היא בראש ובראשונה לחדד אצלם רגישות חזותית.

״אני ׳מודיע׳ להם שיש לי בשבילם חדשות טובות ורעות; הטובות הן שהם יחוו הרבה יותר דברים וביתר עוצמה, וכך הם יהיו מעצבים טובים יותר. החדשות הרעות הן שהם ייתקלו בהרבה יותר עיוותים אסתטיים  ודברים שיפריעו להם בעין״.

עמדת הפעלה לניתוחים רובוטיים לחברת ממיק

מדפסת דיגיטלית לחברת אינדיגו

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

בתוך תפיסתו החותרת לחדש, יש אצל פדואה ממד כלשהו של אולד סקול. הוא מברך ומוקיר את ערכה של טכנולוגיה מתקדמת, אך יש לו גם השגות. ״אין שום ערעור וספק באשר לערכה הרב של הקדמה הטכנולוגית והיכולות שהיא מזמנת לייעול תהליך העיצוב, אבל אסור שזה יבוא על חשבון שלבים בלתי אמצעיים, כמו סקיצות ידניות או ׳לכלוך׳ של הידיים עם חומרים.

״אין להם תחליף ואסור לוותר עליהם. אני מאמין במגעים האלה כמה שמאפשר להרחיב ולהעמיק את הפתיחות המחשבתית ומקפיד להנחיל את זה לסטודנטים. באופן אישי, סקיצות ידניות הן מהדברים האהובים עלי, ואחד מהזיכרונות היקרים לי הוא של יום מסוים בתקופה שאחרי סיטרואן, כשהתחלתי לעבוד עם פיליפ סטארק. ישבתי אז בבית קפה פריזאי, ציירתי סקיצות והרגשתי שאני הכי בר מזל בעולם״. 

באותה מידה שהוא מכוון את תלמידיו למהלכים מסורתיים, לכאורה, הוא מכוון אותם לשבור את הכלים בניסיון לנסח דברים חדשים. ״אני לא רוצה שהם יסתפקו רק בדברים שהם יודעים ומוכרים להם, או שייכנעו להרגלים שלהם ולקול ההיגיון, אלא שיעשו את ההפך וינסו להערים עליהם. שיפתחו את העיניים כדי לראות איך אפשר לאגף אותם ולבוא ממקום אחר. המתח שמתקיים בין ומה שאתה יודע לבין השבירה שלו, הוא מה שמייצר את הדרך לעיצוב טוב״. 

אני לוקח דף נייר ומתחיל להתפרע. שופך עליו דיו, מורח אותו, מוסיף כתמי צבע, מורח שוב, נעזר פה ושם באביזרי שרטוט ומייצר בלאגן, עד שאני מרגיש ומזהה שצומחת מתוכו איזו הזדמנות להתהוות חדשה

לו עצמו, הוא מספר, יש שיטה שפיתח לטובת העניין. הכלים שלה הם ״כאוס ורנדומליות. אני דואג למוסיקה נכונה – ולא מוסיקת רקע רגועה, לוקח דף נייר ומתחיל להתפרע. שופך עליו דיו, מורח אותו, מוסיף כתמי צבע, מורח שוב, נעזר פה ושם באביזרי שרטוט ומייצר בלאגן, עד שאני מרגיש ומזהה שצומחת מתוכו איזו הזדמנות להתהוות חדשה״.

נכון לעכשיו מונחים על שולחנו של פדואה שבעה פרויקטים חדשים שמצויים בשלבי עיצוב שונים, כשביבול של השנה האחרונה אפשר לציין, בין היתר, בקבוק לתינוקות ״שקורא לחבק אותו״; מארז להנבטת חומוס, שעוצב במסגרת ניסוי מדעי כסופר־פוד המיועד להישלח לחלל; מכשיר לאבחון רפואי באמצעות בדיקת עיניים; מערכות רובוטיות מורכבות לפרוצדורות כירורגיות; מונית אוטונומית עתידית; רובוט משנע לתעשייה; רובוט ביתי להטענת מכוניות חשמליות; מכונית משפחתית חשמלית; מערכת לחיטוי חפצים אישייםף המיועדת לשימוש בשדות תעופה; מכשיר להכנת קפה המשלב קפסולות ופועל כפילטר; ועוד.

מטבע הדברים, מאחורי כל המוצרים עומדים לקוחות, אבל לדידו של פדואה הלקוח מספר אחד של הסטודיו זה הוא עצמו, בכל הקשור לביקורת עצמית. ״כמעצבים אנחנו מתקשרים עם העולם באמצעות המוצרים וחייבת להיות לנו אחריות ללא פשרות. כך יש שני דברים שאני יודע בוודאות; האחד הוא שאין מוצר שלא הייתי רוצה לעצב, והשני הוא, שביום שלא ארגיש ככה או שאהיה זחוח, אני אדע שנגמר, שאני צריך למשוך את ידיי וללכת הביתה״.