כל מה שחשוב ויפה
נעה ארד יאירי, מדונות. צילומים: יובל יאירי, אלה אורגד
נעה ארד יאירי, מדונות. צילומים: יובל יאירי, אלה אורגד

מה שגשמי וגופני ומביך: המדונות של נעה ארד יאירי

נעה ארד יאירי מציגה בבית האמנים את הגרסה שלה לפייטה ולמדונות הנוצריות: נשים בשלל של רגעים יומיומיים מביכים, משפילים, מרגיזים, כאלה שרוב הנשים מתאמצות להסתיר, לעקוף

את הפייטה של מיכאנג׳לו ראיתי לראשונה בגיל 17. זה היה לקראת סוף שנות ה־70 והיא עדיין ישבה על הדום קרוב לרצפה, ואפשר היה לנסות לתפוס את עיני השיש שלה, להתבונן מקרוב בגבר המת שמונח על ברכיה ולהקיף אותה מכל הצדדים. אני זוכרת את תחושת הפליאה מהיופי שהיה פתאום כל כך קרוב ואת זה שאמרתי בקול רם: היא נורא צעירה המדונה, היא נראית בגילו של ישו בנה.

הרצון להציג את מריה כיפיפייה, טהורה ותמימה, אשה נשגבת בשעת משבר נורא, גבר על הציפייה לייצג מציאות ריאליסטית. שנים אחר כך כשבקרתי שוב בוותיקן, הפעם עם בנותי בנות השבע, הפייטה כבר נתלתה על קיר מאחורי זכוכית הרחק מהצופים, מבני האדם הפשוטים כמוני שהגיעו כדי לראות אותה. שם למעלה קרוב יותר לשמיים, אליהם עלה בנה על פי הברית החדשה, היא נראתה יותר בלתי מושגת באבלה, ובכאבה הבלתי נתפס.

כמה שנים אחרי שפגשתי את הפייטה לראשונה, פגשתי גם את נעה ארד יאירי. זה היה בצבא. שתינו שירתנו בתל אביב ואחת לשבועיים בערך נסעתי איתה לסוף שבוע בבית הוריה בירושלים. אביה שרגא היה צייר שהרבה לצייר פורטרטים של נשים.

נעה אמרה לי אז שהוא רצה תמיד להיות צייר, ואפילו למד שנה בבוזאר בפריז והלך כל יום לצייר בלובר. אבל הצורך לפרנס אישה וילדה הוביל אותו לעבוד במחשבים במשטרה. אני זוכרת שמול הפורטרטים הקסומים של הנשים, שהיו תלויים על קירות הבית ומונחים בסטודיו שלו, חשבתי כמה חבל. 

נעה גם ציירה ואביה היה המורה והמבקר הכי משמעותי שלה. אהבתי את הציורים שלה, שהיא העלתה על הדף כל כך בקלות, אבל היא היתה אז, כמו רבות מאתנו מתבגרות שמנסות להיות מתוחכמות, מלאת בקורת עצמית. כשסיימנו את הצבא היא הלכה ללמוד גרפיקה ונראה היה שגם היא, כמו אביה, מוותרת על השאיפה להיות אמנית. הקשר בינינו ניתק וכשחזרנו להיות חברות, בקרתי בסטודיו שלה בירושלים.

שמחתי לגלות שבניגוד לשרגא היא לא ויתרה. בסטודיו פגשתי שלל של פסלי נשים שהתנוחות והבעות הפנים שלהן סיפרו סיפורים כל כך מוכרים מחיי היומיום. חלק מהן שוחחו זו עם זו, אחרות התבוננו בעולם או עסקו במטלות שגרתית. היא אפילו פסלה אותי מהורהרת.  

אפשר להסתכל בהן מקרוב, לבחון את מנח הגוף, את הבעת הפנים, לנסות לשער מה הן חושבות, או חוות, או לוותר על היכולת לנחש שבחלק מהמקרים הבעתן היא חידה. אבל ברור לגמרי לכל מי שבוחן אותן שאף אחת מהן לא חווה אבל וכאב בלתי נתפס

את החיבור הזה לנשיות ולמציאות היומיום, היא שומרת גם בפרויקט הנוכחי שכולל פסלים וציורים, שמוצג עכשיו בבית האמנים בתל אביב. בפרויקט הזה היא מפסלת ומציירת את הגרסה שלה לפייטה ולמדונות הנוצריות האחרות שהונצחו במיליוני פסלים וציורים, שבהן פוגשים המבקרים בכל מוזיאון שמכבד את עצמו בעולם המערבי. אבל במקרה של התערוכה של נעה המדונות מייצרות את הרושם ההפוך מזה של הפייטה. אף אחת מהן אינה מורמת מעם, כולן כאן והן נצבות מולנו.

בתערוכה אפשר להסתכל בהן מקרוב, לבחון את מנח הגוף, את הבעת הפנים, לנסות לשער מה הן חושבות, או חוות, או לוותר על היכולת לנחש שבחלק מהמקרים הבעתן היא חידה. אבל ברור לגמרי לכל מי שבוחן אותן שאף אחת מהן לא חווה אבל וכאב בלתי נתפס, מקסימום אי נוחות, זעם, מבוכה, עייפות גדולה ייאוש, רגשות לגמרי רגילים ודי משעממים. 

בניגוד לשלל המדונות שפגשתי במוזיאונים, המדונות של נעה הן האשה בדלת ממול. ולמרות שגם האשה בדלת ממול יכולה לאבד בן, בנסיבות פרטיות או לאומיות, אלה לא הרגעים שהיא בוחרת להציג לנו. אנחנו פוגשים נשים בשלל של רגעים יומיומיים מביכים, משפילים, מרגיזים, כאלה שרוב הנשים שאני מכירה מתאמצות להסתיר, לעקוף.

אין שום טוהר נשגב ותמימות באשה שמריחה את עצמה כדי לבדוק אם זה רק נדמה לה, או שריח הזיעה הגיע ממנה ולא ממישהי.ו אחר.ת; או באשה שמסדרת את התחתונים; או באשה שנרדמה בצורה חסרת חן בטח אחרי לילה ללא שינה; או בזאת שזועמת ואוטוטו תרצח מישהו אם רק יתנו לה; ובזאת שתניק את הילד על אפם וחמתם של העוברים ושבים ולא רק שלא תתנצל, אלא תושיט אצבע משולשת ובזאת שאוטוטו תשתין במכנסיים אם לא תגיע לבית שימוש מייד עכשיו ובזאת שמאוננת, ככה באמצע הגלריה מולנו הצופים. כמה מביך להיתפס ככה, ברגעים האלה במרחב הציבורי. 

כולנו מכירות את הנשים האלה. הנשים האלה הן אנחנו. אבל בנגוד לפסלים ולציורים בגלריה אנחנו מתאמצות מאוד להסתיר או לדכא את הרגעים האלה. בטח לא היינו רוצות שינציחו אותנו ככה בגלריה בצורה לא מחמיאה ולדראון עולם

כולנו מכירות את הנשים האלה. הנשים האלה הן אנחנו. אבל בנגוד לפסלים ולציורים בגלריה אנחנו מתאמצות מאוד להסתיר או לדכא את הרגעים האלה, את התשוקות האלה, את הכעסים האלה, שבהן סטינו ממה שמצופה מאיתנו כנשים עדינות, זהירות, מתחשבות ומדיפות ריח ורדים. בטח לא היינו רוצות שינציחו אותנו ככה בגלריה בצורה לא מחמיאה ולדראון עולם.

נעה לא מרחמת עלינו. והפסלים והציורים שלה שמשעתקים זה את זה – זכר להכפלות האינסופיות של מדונות באמנות המערבית – מעוררים בנו בו זמנית מבוכה, רתיעה, חיוך, אבל גם תובנה. למה אנחנו תוהות מול היצירות האלה, הרגעים שמעידים על אנושיותנו, על פגיעותנו, על אי מושלמותנו, הם הרגעים שאנחנו הכי מצופות להסתיר?

הגופניות שמגולמת שוב ושוב בפסלים ובציורים, שהיא ההפך מהרוחניות של המדונות במוזיאונים, שפניהן עוטות הבעה טהורה ומנותקת מגופנו הגשמי והמלוכלך, היא הכוח של היצירות האלה. הן חוגגות את הגוף, את צרכי הגוף, את כל מה שהוא פרטי בגוף הזה, כל מה שמנוגד לציפיות החברתיות ממנו, כל מה שלמטה על האדמה על הרצפה בגובה העניים, מאוד רחוק מהמבט המלנכולי של הפייטה שנותרה הרחק על הקיר.

– – –

פרופ׳ תמר הגר, חוקרת תרבות ופמיניזם, היא ראש המקבץ ללימודי מגדר בחוג ללימודים רב־תחומיים וראש מוקד לחינוך חברתי ומנהיגות בחוג לחינוך במכללה האקדמית תל חי


מדונות | נעה ארד יאירי
אוצרת: דינה יקרסון
בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב
נעילה: 15.1

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden