כל מה שחשוב ויפה
אלנה חיים וקופר הופמן ב״ליקריץ פיצה״
אלנה חיים וקופר הופמן ב״ליקריץ פיצה״

ליקריץ פיצה: ילד אוהב אישה

הקשר הבלתי אפשרי, ההתבגרות הבלתי נמנעת, התקופה האייקונית והמבט שהופך מצעיר ומחוצף לבוגר ונוסטלגי, מעניקים לסרט את כוחו

מעולם לא חשבתי על תקליט ויניל שחור כ״ליקריץ פיצה״. עכשיו, כשיצא הסרט המדובר ״ליקריץ פיצה״ למדתי שהייתה רשת חנויות תקליטים כזאת בדרום קליפורניה, ולפתע הבנתי שגם את המגש המוזיקלי אפשר לחלק למשולשים. סרטו החדש (והתשיעי במספר) של פול תומס אנדרסון, הוא סרט שכולו נוסטלגיה מוזיקלית (די לציין את הלהיט ההיסטרי של דייויד בואי Life on Mars) שקושרת את הצופה לעלילה דרך הצלילים והאווירה. ככזה, חוויתי אותו כסרט מסחרר ביכולתו לעורר הזדהות באופן מיידי.

השנה 1973. גארי ולנטיין (קופר הופמן – בנו של השחקן פיליפ סימור הופמן המנוח, שהיה שחקן מפתח בסרטיו הקודמים של אנדרסון) בן ה־15 הוא נער שעשועים מוכר בתעשיית הבידור. הוא מככב בהצגות ומכיר את עולם השואו ביזנס מקרוב.

 

ילדים מפורסמים מתבגרים מהר יותר מילדים לא מפורסמים. זה לא נתון מדעי שקראתי איפשהו, זה משהו שחוויתי על בשרי, כילדה שהופיעה בתכניות טלוויזיה. אולי לכן היה לי קל להתחבר לדמות המתלהבת והקלילה של הנער הבוגר־יחסית־לגילו, שמסתובב בין דמויות מבוגרות ומנוסות, ומפיח בהן חיים.

כשהוא פוגש את אלנה קיין (אלנה חיים מההרכב המוזיקלי של האחיות ״חיים״ ובתו של מוטי חיים, שחקן כדורגל משנות השבעים), עוזרת צלם בת 25, שמגיעה לצילומים לספר מחזור בתיכון שבו הוא לומד, הוא יודע שפגש את האישה שאיתה הוא הולך להתחתן. את ההצהרה הבומבסטית הזו הוא משמיע באוזני אחיו הקטן.

בין גארי לאלנה נרקם קשר, שבהקשרו הרומנטי, בשל פער הגילאים, עשוי להיתפס כבעייתי ומעורר מכשולים. אבל האהבה דוחפת לפעולות וליוזמות משנות גורל, כמו עולם המשחק, כניסה לעסקי שיווק מיטות מים, ופוליטיקה מקומית, שמצד אחד מסבכות את הקשר ומצד שני, מהדקות אותו.

 

הקשר מפלרטט על קו הגבול והמשיכה המינית הלא ממומשת הופכת למנוע עלילתי. נדמה שגם אלנה לא מוצאת את עצמה בעולם המבוגרים, כפי שגארי לא מוצא את עצמו בעולם המתבגרים. הם מנסים להיות שם, כי זה מה שהמציאות הגילאית מכתיבה ומה שהעולם מצפה מהם, אבל מה שמעסיק אותם באמת זה האחד את השנייה.

משם הסרט רץ על מנעד הפערים והניסיון לצמצם ביניהם. הגבול בין ראייה, לנגיעה, בין רצון למעצור, בין האישי לחברתי, כשהגיבורים שואטי רגשות ובקצב שלהם הם מציפים את הצופה. יכול להיות, שמעבר להיותו סרט ששוזר בחיוניות תקופה נשכחת בסיפור העלילה, הוא גם הסרט הכי יהודי שראיתי השנה.

היהדות היא מאפיין ראשי בולט למדי בדמותה של אלנה. המשפחה שלה שומרת מסורת, וככל הנראה מצפה שתתחתן עם יהודי. אלא שבאחת הסצנות המכוננות בסרט, אלנה מלווה את גארי בתפקיד ״מלווה מבוגר״ לספיישל טלוויזיוני בניו יורק, שם היא פוגשת את לאנס (סקיילר ג׳יסונדו) – בחור יהודי שהיא מביאה הביתה, לסעודת שבת – והוא מתגלה כאתאיסט).

הקטסטרופה הקטנה שנוצרת שם מובילה לדיאלוג יפהפה, שבו אלנה רוצה לדעת אם הוא נימול. דרכה אנחנו גם מבינים במקצת את הקונפליקט של רווקות־יהודית מאוחרת בארה״ב. את משפחתה של קיין מגלמת משפחתה במציאות, משפחת חיים, ואולי לכן משהו באותנטיות של הסצנה הזאת עובר מצוין.

הקשר ליהדות יקפוץ שוב באזכור של ברברה סטרייסנד. כשהמפיק, ג׳ון פיטרס, בן זוגה לשעבר של סטרייסנד (בגילומו של בראדלי קופר) יתגלה כמופרע, ויחזר בהמשך אחרי בחורות כשהוא שואל אותן אם הן רוצות כריך עם חמאת בוטנים (אנדרסון טוען שזהו פרט אמיתי שתרם פיטרס לתסריט).

ואם מיד חשבתם על האף היהודי של סטרייסנד, גם הוא יקפוץ שם, בהקשר אחר. זה קורה כשסוכנת השחקנים מרי גריידי – בגילומה של הארייט סנסום האריס – אומרת לאלנה ״את מזכירה לי כלב פיטבול אנגלי עם משיכה מינית ואף מאוד יהודי״).

השימוש בגוף של אלנה מזכיר לעיתים את המבט המחוצף של נער מוצף הורמונים. הסרט כולו צבוע בעליזות הורמונלית, שתואמת לא רק את גיל הגיבור אלא גם את רוח התקופה – שאפשר להתרפק על התמימות והאותנטיות שאפיינו אותה

הרבה דיברו על מודל היופי החדש שמציגה אלנה כגיבורת הסיפור, משום שהיא לא היפיפייה ההוליוודית הסטנדרטית. אבל יש בשיח הזה משהו מטעה, כי אלנה חתיכה הורסת, והשימוש בגוף שלה, בייצוגי לבוש שונים, מזכיר לעיתים את המבט המחוצף של נער מוצף הורמונים. והסרט כולו צבוע בעליזות הורמונלית שתואמת לא רק את גיל הגיבור אלא גם את רוח התקופה – תקופה שאפשר להתרפק על התמימות והאותנטיות שאפיינו אותה.

ההקשר התקופתי, הוא גם הקשר הביוגרפי של אנדרסון אל הגאוגרפי. אנדרסון גדל בעמק סן פרננדו בלוס אנג׳לס, שם צולם הסרט ושם הוא מתגורר כיום עם משפחתו. ומכיוון שזה הלוקיישן, הסביבה נוטפת געגועים ואהבה, לא פחות מהדמויות הפגומות הניצבות במרכז העלילה. בעוד שהדמויות רצות לאורך הרחובות, הריצה מבטאת את הרצונות ויש בתנועתיות הזאת משהו שמנפח את התסריט באדרנלין.

birds

כלי הרכב שמופיעים לאורך הסרט – מכונית עם גג פתוח (איך לא), אופנוע ומשאית – מסמלים את השינוי התעשייתי, שמעצים את כוח הפעולה של האדם. כך, שחקן אלכוהוליסט בשם ג׳ק הולדן (בגילומו של שון פן, שדמותו מבוססת על השחקן וילאם הולדן), מזנק עם האופנוע מעל למדורת אש גדולה; וכך אלנה משמשת כמובילה, כשהיא נוהגת במשאית (גילוי נאות, שגם בסרט שלי הגיבורה נוהגת במשאית, אבל בהקשר לגמרי אחר).

ובתוך אוסף חוויות, בלגן רגשי וחברתי, מסעדות (מה בין קולה למרטיני) בלבול והתעלמות מחוקי התסריט העשוי היטב, מה שקורה בין גארי לאלנה ברור, כואב ומעורר. אולי זה קורה כי כשסיפור מתגלגל טוב הסרט מתגלגל טוב. כמו שבחיים קורה משהו טוב ולפתע זה רץ, כמו שהנעורים רצים מאחורינו.

ההתלהבות הזו, שמחת החיים הפשוטה הזאת, תמיד תדבר אל כולם – אל מי שחווה אותם בזמן אמת ומי שחווה אותם כעת. ואולי זה ייחודו של ״ליקריץ פיצה״, שמצליח להשיל מהצופים עשרות שנים ומחזיר אותנו לבסיס שממנו התחלנו לגלות את העולם, את האהבה ואת עצמנו.


ליקריץ פיצה, ארה"ב, 133 דקות
בימאי: פול תומאס אנדרסון
5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden