כל מה שחשוב ויפה
דניאל אלחסיד, האבנים הטובות בבית ליבלינג. צילומי הצבה: יעל שמידט
דניאל אלחסיד, האבנים הטובות בבית ליבלינג. צילומי הצבה: יעל שמידט

דניאל אלחסיד: האבן באנימציית הסטופ־מושן הפכה למן דימוי לזיכרון

דניאל אלחסיד מציגה בתערוכה ״האבנים הטובות״ בבית ליבלינג מיצב וידאו באנימציית סטופ־מושן, שעוסק בסיפור של עיר, בזכרון ובנדודים

יובל: הי דניאל, מה שלומך? ומזל טוב על התערוכה החדשה בבית ליבלינג!

דניאל: תודה תודה! שלומי טוב. בהחלט מרגש:)

יובל: איך את עם כל האומיקרון באוויר?

דניאל: מאוד משונה… אני כרגע בין תל אביב לניו יורק. ניידות בימים כאלו – לכל הפחות עניין מאתגר. אני חייבת להודות שדווקא פתיחת תערוכה בתל אביב בתקופה הזו היתה מיוחדת עבורי. כי זה הרגיש מאוד ביתי ומשפחתי. הרגשתי טפו טפו מאוד בת מזל

יובל: לגמרי. תעשי לנו רגע תקציר הפרקים הקודמים, מה תל אביב, מה ניו יורק, מה בכלל

דניאל: בשמחה. אני צריכה לעשות את זה גם לעצמי מידי פעם. גדלתי בתל אביב וסביבה אני תמיד פועלת. ב־2016 עברתי להולנד ללמוד אמנות (באקדמיית ריטבלט באמסטרדם). בזמן הלימודים שם יצאתי לחילופי סטודנטים בניו יורק (בקופר יוניון) ושם ממש נפתח לי הראש.

שם גם גיליתי את אנימציית הסטופ־מושן – שזה כרגע המדיום המרכזי שאיתו אני פועלת וממש התאהבתי. היה משהו בניו יורק שגרם לי ליצור בצורה שונה. היא נכנסה לי מתחת לעור, חיברה אותי עם הצורך והרצון לספר סיפורים ולחבר אותם למקום שבו אני משוטטת, גרה, יוצרת. 

בנוסף פגשתי שם את בן הזוג שלי ומפה לשם מצאתי את עצמי נודדת בין ניו יורק לאמסטרדם לתל אביב. ואם כבר דיברנו על קורונה – והקושי לזוז בין מקומות – אז באמת עם הקורונה ואחרי הרבה רגעי בלבול, איזו תקופה בהולנד ואז בארץ, התיישבנו בברוקלין. היה בי צורך לבחור בית. עכשיו אני עושה שם תואר שני באמנות ולומדת לדבר ״אמריקאית״.

יובל: הו. לא פשוט… איפה תואר שני? ואיזה סיפורים מעניין אותך לספר?

דניאל אלחסיד. צילום: סנטה דה פריז

דניאל אלחסיד. צילום: סנטה דה פריז

האבנים הטובות, מראה הצבה

האבנים הטובות, מראות הצבה

דניאל: כן ממש. הרבה נדודים… אני עושה עכשיו תואר שני בהאנטר קולג׳. בחרתי במקום הזה בין היתר כי הוא יושב ממש בתוך העיר, קרוב לאיפה שאני גרה, וקיוויתי שזה יעזור לי להרגיש מחוברת למקום שבו אני פועלת. 

בהקשר של סיפורים – אני שייכת למשפחה של מספרי סיפורים ובעיקר מספרות סיפורים. סבתא שלי במיוחד (שגם היא ילידת תל אביב) היתה מספרת לי המון סיפורים על העיר שהייתה, על זיכרונות הילדות שלה וכדומה. אני חושבת שדרכה למדתי לדמיין שאני הולכת במקום, לנסות לקלף את שכבות הזמן. אני מאוד מתעניינת בסדקים שנמצאים במה שקיים. 

כשעברתי להולנד (ועוד לפני) העבודה שלי לצד הלימודים היתה הדרכת טיולים. דרך הדרכת הטיולים גיליתי יותר ויותר את האהבה הגדולה לספר סיפורים, ולדמיין ולנסות לגלות יחד זיכרונות ורשמים. אבל עם הזמן, גיליתי שמה שמעניין אותי באמת אלה הנרטיבים הנסתרים והסדקים והסיפורים שלא מתאימים למה שתמצא נניח בהסבר הרשמי של המוזיאון או בדוכן של משרד התיירות – אלו הם הרגעים שמרתקים אותי.

יובל: ואיך זה בא לידי ביטוי בבית ליבלינג?

דניאל: התערוכה בבית ליבלינג ״האבנים הטובות״, מכילה סדרה של מעין סיפורים קצרים, כולם באנימציית סטופ־מושן, שמתעסקים בסיפור של עיר. גם התערוכה הזו גם קשורה לנדודים, כי היא התחילה מאוסף אבנים שהיתי מביאה איתי בכל ביקור בארץ.

באותו זמן קראתי גם את הספר ״עיר לבנה עיר שחורה״ (הוצאת בבל) של שרון רוטברד – שמתעסק בין היתר בדימוי של ״העיר הלבנה״ וכיצד הפנטזיה המודרניסטית של עיר באוהאוס על החוף שימשה כדי למחוק את העקבות של הכפרים הפלסטינים שהיו בשטח העיר, ובכלל את כל מה שלא התאים לדימוי ה״לבן״ של העיר.

האבן באנימציית הסטופ־מושן הפכה למן דימוי לזיכרון. ניסיתי ״לשאול״ את האבן מה היא ראתה? כמי שמתעסקת בסיפורי העיר הרגשתי שהאבן היא היחידה שתוכל לגלות לי מה באמת קרה כאן

האבן באנימציית הסטופ־מושן הפכה למן דימוי לזיכרון. ניסיתי ״לשאול״ את האבן מה היא ראתה? כמי שמתעסקת בסיפורי העיר הרגשתי שהאבן היא היחידה שתוכל לגלות לי מה באמת קרה כאן. כמובן שהאבן לא יכולה לגלות והמתח הזה בין הזיכרונות של האבן ש״הצלחתי״ לשלוף ממנה לבין אלו שנותרו נסתרים יצרו את סדרת העבודות שמוצגות בליבלינג עכשיו. בכל עבודה מתקיים קול אחר ויחד הם יוצרים מין ערבוב של הקולות השונים שמתחבאים בעיר

יובל: את אומרת קול – תגידי משהו על הסאונד? וגם באותה הזדמנות איך הסטופ מושן משרת את הסיפור שלך?

דניאל: העבודה האחרונה שיצרתי נקראת ״אליהו״. אליהו היה סבא של סבתא שלי, יהודי עותמני שהגיע לתל אביב דרך קובה, בתקופה העותמנית. אצלי באנימציה, אליהו, מבוני תל אביב שנשכחו – הופך למין מלאך היסטוריה שמחפש את דרכו בין בנייני באוהאוס שעברו שיפוץ ושימור, לבין מגדלים שחותכים את השמיים.

תל אביב העכשווית ואותה דמות שהכרתי רק מחלקי סיפורים, מתחברות יחד; וזה הקסם של האנימציה. בעזרת שלוש תמונות של סבי־סבתי יכולתי להחיות עם האנימציה את הדמויות האלו, לפגוש אותם שוב. הסטופ־מושן מאפשר להשיב לחיים ולחבר שכבות זמן. זה מה שעשיתי גם עם האבנים. מפות של תל אביב מלפני קום המדינה מתגלות תחת האבנים האלו, חפצים דוממים הופכים לחיים

יובל: אהבתי

דניאל: כמי שחווה את העיר כישות חייה זה מאוד מרגש – האפשרות הזו לחבר בין החומרים שבונים את העיר והזיכרונות שלהם, לתת לאבן להצמיח עיניים ולהתבונן בנו. אנימציית הסטופ־מושן מאפשרת גם לבוא במגע עם החומרים כמו שהם. יש משהו בחומריות שיוצר חיבור ישיר וחזק לחומר. 

ואני גם אוהבת את זה ששום דבר לא נקי ומושלם; שאני מציירת בדיו על זכוכית באחד הסרטים, תמיד נשאר כתם, נשאר סימן. הסטופ־מושן והמגבלות שלו הופכים את העבודה לכנה ואינטימית, כי תמיד נראה את העקבות ואת המחיקה. העין שלנו צופה בתהליך ובהשתנות

מה שהיה היה

מה שהיה היה

מה שהיה היה

מה שהיה היה

אליהו

אליהו

אליהו

אליהו

מקצף גל

מקצף גל

מקצף גל

birds

דניאל: ולגבי הצליל – הצליל חשוב מאוד בעבודות שלי ומהווה חלק מהחוויה האורבנית שאני מנסה ללכוד. הסאונד תמיד מורכב מכמה רמות: מוזיקה ואפקטים, שפות שונות, הקול שלי וקולות נוספים שמתערבבים כולם. הנוף המוזיקלי של העבודות מעוצב בשיתוף פעולה עם אמני סאונד נוספים, מוזיקאים, קריינים, סבתא שלי… בקיצור הרעיון הוא לשקף את הפוליפוניה של הרגע האורבני , שלל הצלילים שמתקיפים את האדם ברחוב

יובל: אולי גם תרחיבי טיפה על עניין הדימוי לזיכרון?

דניאל: אז עוד מילה לגבי האבן, הדימוי והזכרון – האבן סופגת לתוכה את שכבות ההיסטוריה, היא עדה לכל המתרחש ולא חולקת איתנו דבר. אבנים משחקות תפקיד בהרבה עבודות שלי, ספציפית לעניין התערוכה אבני הכורכר שמופיעות באנימציה הן האבנים ההיסטוריות שהיו בשימוש בענף הבניה בתל אביב, ועם המודרניזציה של העיר הוחלפו בחומרים מודרניים ונעלמו, על זיכרונותיהן

יובל: אז יש לי עוד שאלה, הבנתי שעשית גם משהו בשם ״זה יפתר בהליכה״, סיור פרפורמטיבי בתערוכה. יכולה לספר למה הכוונה?

דניאל: לצד התערוכה קיימתי סידרה של סיורים פרפורמטיביים בסביבת בית ליבלינג, שזו גם הסביבה שבה גדלתי. רציתי שהסיורים יעוררו שאלות אודות הנרטיב של המקום. מעניין אותי הקונפליקט אצל המדריכה בין הסיפור ההגמוני על המקום לבין הסיפור האישי, בין גילוי להסתרה ובין אמת לבדיה.

מלבד התערוכה הזו – ״דמות מדריכת הטיולים״ היא דמות שאני עובדת איתה. דרך עבודות פרפורמנס ש״מתחזות״ לסיור מודרך, אני שואלת מה תפקיד המדריכה ולאיזה ״אמת״ היא מחויבת? בסיור, ״המדריכה״ שלי נמשכת לאמת שונה מזו ההיסטורית, לאמת שמעוגנת בחוויה האישית וברבדים נסתרים מהעין

יובל: נייס. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

דניאל: מאז שפרצה הקורונה, במיוחד בהתחלה, יצא לי לעבוד פחות ופחות כמדריכה, וזה דווקא איפשר לי לחשוב על כל עניין ההדרכה באופן שונה וליצור מתוך זה. מה שהיה מיוחד פה – זה שזה פעם ראשונה שעשיתי משהו כזה בארץ ועוד בסביבה שכל כך מוכרת לי.

הפרפורמנס איפשר לצאת מגבולות הגלריה וכך להתייחס למקום שבו העבודות מוצגות באיזשהו אופן. זה איפשר לי לא רק להציג שם את העבודות שלי אלא גם לאפשר לאנשים שבאים לחשוב על המקום שבו אנחנו נמצאים תוך כדי הליכה.

לסיום – כן, חשוב לי להגיד שאנימציית סטופ־מושן היא קסם ומדיום מאוד מיוחד שקשה להסביר במילים. לכן הייתי שמחה לספר שהתערוכה פתוחה עד 30.4 ושב־6.4 יהיה שיח גלריה כחלק מאירועי התערוכה. ושכולם מוזמנים 🙂


דניאל אלחסיד | האבנים הטובות
אוצרת: סברינה צגלה
בית ליבלינג, אידלסון 29, תל אביב
נעילה: 30.4

זה יפתר בהליכה. צילום:‎⁨ אליק אלחנן

זה יפתר בהליכה. צילום:‎⁨ אליק אלחנן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אריק נחומי

    התערוכה מפתיעה ומקסימה – האנימציות הסאונד, בהחלט חוויה מיוחדת. והקפה הקטן בחצר בית ליבלינג הוא נקודת סיום מעולה לתערוכה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden