ליאורה קפלן: נקודת חיבור אותנטית היא המפתח להכל

יובל: הי ליאורה, מה שלומך? ומזל טוב על התערוכה החדשה ב־CCA! מהתמונות שראיתי נראה נפלא

ליאורה: תודה תודה! מאד מתרגשת האמת, הפתיחה היתה מדהימה. המון תגובות ושיחות ומפגשים מעניינים

יובל: והכי קסם שכל זה קרה בתוך ולמרות האומיקרון. איך את עוברת את התקופה?

ליאורה: היה הרבה לחץ וחוסר וודאות, קצת תחושה של שחיה נגד הזרם לקראת הסוף אבל כמו שכתבת היה קסם 🙂 כל התערוכה הזאת נעשתה בחסות הקורונה, היא התעכבה ביותר משנה

יובל: למה הכוונה? זה חלחל פנימה?

ליאורה: הכוונה שתהליך ההבשלה היה ארוך מהרגיל, דבר שנתן לי את הפריבילגיה להעמיק ולחקור ולעבוד בצורה חדשה. במהלך הסגר הראשון החלטתי לחקור אך ורק מקורות השראה (אוסקר שלמר, אטורה סוטסאס, צילומי שבטים מאפריקה, כלי נגינה עתיקים מהאוסף של מוזיאון המטרופוליטן ועוד), אספתי תמונות וטקסטים ויצרתי מהם מעין מפה על הקיר של הסטודיו.

הפריביליגיה של לשקוע בתקופת מחקר ארוכה מבלי ליצור עבודות חדשות נתנה לי ללמוד ולחדד את אוצר המילים/ מונחים שממנו אני יוצרת. נוצרה לי ההזדמנות לשאול שאלות ולהשאיר אותן פתוחות ולהתאפק מלענות מהר ולפתור (כנגד הנטיה הטבעית שלי)

יובל: אז בואי נעשה רגע סדר ותספרי מה את מציגה בתערוכה

ליאורה: אני מציגה בתערוכה שמונה פסלים טוטמיים, המשלבים כדי קרמיקה ישראלית משנות ה־50-80 בעיקר, עם אלמנטים מקוריים שלי מעץ, זכוכית, מתכת, קליעה ועור. 

העניין הראשוני שלי בכדי הקרמיקה האלה נבע מהבית, מכד מסוים שהיה של אבא שלי ושהיה לי איתו מעין אובססיה לאורך כל השנים. לאחר שאבא שלי נפטר, עשיתי הסבה לאמנות ״במשרה מלאה״, ורק כמה שנים אחר כך החלטתי ליצור גוף עבודות שמדבר על הקשר שלי עם הבית שבו גדלתי. היה לי ברור שהכד – שבשלב הזה היה אצלי בסטודיו – הוא נקודת ההתחלה.

הדבר הוביל לתוך מחקר של קרמיקה ישראלית מתקופות שונות. עניין אותי מה קורה כשמסתכלים על האוביקטים האיקוניים האלה, איך הם מתכתבים עם הלך הרוח של התקופה, איזה שיח הם אוצרים בתוכם, ולהכניס אותם לקונטקסט חדש שמתכתב עם הסיפור האישי שלי, מקורות ההשראה שלי, התרבות והזמנים שאני חיה בהם, עם הזכרונות, מחשבות והתפיסה שלי. 

העבודות מפגישות בין הזכרון והחוויה האישית שלי לבין הזכרון והחוויה של מי שיצר את הכדים או אסף אותם, ומציפות חוויה קולקטיבית ישראלית. במפגש הזה נוצר מתח שבעיני הופך את העבודות לכל כך מוכרות ובאותו הזמן זרות ואחרות

העבודות מפגישות בין הזכרון והחוויה האישית שלי לבין הזכרון והחוויה של מי שיצר את הכדים או אסף אותם, ומציפות חוויה קולקטיבית ישראלית. במפגש הזה נוצר מתח שבעיני הופך את העבודות לכל כך מוכרות ובאותו הזמן זרות ואחרות

יובל: הזכרת מקודם את מקורות ההשראה שלך – אוסקר שלמר, אטורה סוטסאס, צילומי שבטים מאפריקה, כלי נגינה עתיקים מהאוסף של מוזיאון המטרופוליטן ועוד – ונדמה לי שזה השלב להזכיר את המילה ההו כה טעונה ובעייתית ופופולרית – ניכוס. אני מניח שאני לא הראשון שאשאל מה העמדה שלך כלפי המושג הזה באופן כללי, ואיך את מתמודדת איתו בתערוכה הזו באופן ספציפי יותר

ליאורה: היום יותר מתמיד אני מאוד מתעניינת במקום שבו סוביקטיביות מוסווה לאוביקטיביות. היות שהרבה מהמבקרים בתערוכה יזהו את הקרמיקות, יש תחושה של משהו שהוא מוכר באופן אוביקטיבי אבל למעשה דרך התצוגה שלו והתחביר שנוצר הופכים אותו לסוביקטיבי לחלוטין. יש נקודות השקה בין הסיפור האישי שלי לסיפור של המבקר אבל יש גם הרבה חלל פתוח

יובל: אני לא בטוח ששכנעת עכשיו את כל הטוענים לניכוס (באופן כללי, לא ספציפית בעבודה שלך). איפה עובר הגבול אם כך?

ליאורה: העבודות שלי עד היום תמיד התכתבו עם הסיפור האישי שלי, הביוגרפיה האישית שלי, בין אם זה רפרנטים מהימים שלי עם שבטים וקהילות במרכז ודרום אמריקה, בין אם זה לגדול בבית מלא באמנות ויצירה שמסביבו גן בוטני מאד מיוחד, בין אם זה ביקורים בהודו והתכתבות עם הפולקלור המקומי. 

הפרק הזה הוא מכתב אהבה לענין שהיה לאבא שלי עם קרמיקה, שגיליתי את חלקו מאוחר (הוא היה בעלים של מפעל לקרמיקה בשנת 58 ואי לכך כל הקרמיקות שגדלתי איתן), וחלקו חוויתי כילדה, ולאורך זמן רב סיקרן אותי. הבנתי שמערכת היחסים שלי ושל אבא שלי, דרך הקרמיקה הזאת, היא חלק מתוך חוויה שהיא גדולה מאיתנו. המקום הזה שבו אתה מוצא את עצמך בתוך תרבות שמרגישה לך מאד אישית אבל הרבה פעמים קולקטיבית, זה מה שעניין אותי ולשם המשכתי.

אני חושבת שנקודת חיבור אותנטית היא המפתח להכל 🙂

יובל: אותנטיות, אפרופו מילה בעייתית… אבל אני הכי מבין (ומסכים). תגידי, איזה מפעל היו לאבא שלך?

ליאורה: כן, מילים הן בעייתיות לי באופן כללי. הרבה יותר קל לי עם צורות ותחושות 🙂 לאבא שלי היה את מפעלי חרסינה בע״מ ברמת השרון. אבא שלו היה קבלן וזה היה נראה להם נכון להתרחב לכיוון הזה. קראתי בעיתונים ישנים ש־40% מנתח השוק של החרסינה באותה תקופה היה של חרסה, וכנראה משם הכד המיוחד של פנינה עמיר זמיר הגיע אליו

תחושה ברורה בגוף

יובל מה את יכולה לספר על תהליך העבודה? את עובדת על כל פסל בנפרד? במקביל? איך את מחברת החומרים (לא טכנית)? מתי את יודעת שזהו? אני יודע שאין איזה מרשם זהה ובכל זאת אני סקרן

ליאורה: שאלה מעולה

יובל: 😊

ליאורה: כמו שכתבתי מקודם, בזכות תהליך החקירה הראשוני הארוך מהרגיל, כשהתחלתי מחדש לייצר את הפסלים החלטתי לעבוד בתהליך רוחבי, שבו אני עובדת על מספר פסלים בו זמנית. כל פעם בחרתי כד שיוביל את ההתפתחות וגיליתי מקטע אחד בפסל שלאחריו עברתי למקטע אחר בפסל אחר. תמיד הכדים הם אלו שהובילו את המסלול ואת הדרך והשאלות נבעו מהעבודה הפיזית וההתכתבות עם הקרמיקה.

לאורך הזמן, לאט לאט, התחילה להתגלות לי התמונה השלמה, שבכל שלב של הדרך אני מגלה מקטע אחד, וממשיכה לעבוד מתוך מקום של שאילת שאלות, ועוברת עם עצמי תהליך של מציאת שקט פנימי המאפשר לי להתקיים במקום הזה של חוסר ודאות ושינויים רבים.

הפעולה של הפיסול היא הזדמנות של התודעה להיכנס לחומר, זה לא אוביקט נטו. תהליך העבודה הוא תהליך של הדהוד אנרגיה, גם במובן של האנרגיה הנכנסת לתוך העבודה על ידי, וגם כשאני עובדת אני מתכוונת לאנרגיה של העבודה

בענין חיבור החומרים, כל מקטע נושא בתוכו רמז לחומר או הטכניקה הבאה, וחשוב לי שהחיבור ישא בתוכו ערך הרבה מעבר לאסתטיקה. אני יודעת שעבודה גמורה שיש מסביבה שקט, as simple as that. יש לי תחושה ברורה בגוף. ושהיא לא זה לא מפסיק להציק לי כמו לופ פתוח

יובל: משהו בדברים שלך קצת מהדהד לי את שם התערוכה, מקצבים של תהודה קבועה. את יכולה להגיד עליו כמה מילים?

ליאורה: לחלוטין. מבחינתי, הפעולה של הפיסול היא הזדמנות של התודעה להיכנס לחומר, זה לא אוביקט נטו. תהליך העבודה הוא תהליך של הדהוד אנרגיה, גם במובן של האנרגיה הנכנסת לתוך העבודה על ידי, וגם כשאני עובדת אני מתכוונת לאנרגיה של העבודה. אני רואה את זה בתור טרנזאקציה אנרגטית וקונספטואלית.

לכל עבודה יש וייב ותדר שונים אך ביחד הן יוצרות איזשהו ״סאונד״ בחלל. כל עבודה ממשיכה להדהד בעולם שלה לתוך המפגשים עם הצופה – מעין מעבר בין פנים לחוץ, שיחה בהמשכים

ליאורה: זה הזכיר לי טקסטים שקראתי לגבי סוטסאס (אטורה) והתחלתי להתעמק עוד ולקרוא על תנועת ממפיס. בהמון מובנים אני חושבת שחלק מהפסלים שלי, ברמת הפרופורציות, מתכתבים איתם, גם אם בצבעים ובטקסטורות הם מאד שונים. תוך כדי מחקר מצאתי קטלוג של תערוכה קנדית שעסקה ב־New design משנת 84 שבו ברברה רדיס כותבת, חכה שניה אני אחפש את זה.

While digging into the complex texture of existence, New Design does not stop to decipher it, to formulate it, to fix it in a framework. It does not offer solutions or certainties, rather it tries to tune itself to the rhythms of a permanent creative restlessness and to the quiet ripples of our own inevitable metamorphosis.

מבחינתי הטקסט הזה מכיל את כל מה שאני רוצה להגיד ולהעביר חוויתית בתערוכה הזאת ושאם הייתי יכולה הייתי כותבת אותו בעצמי 🙂

יובל: אהבתי. ולא משנה לך שזה נאמר על עיצוב?

ליאורה: לא.

אני שואבת השראה מכל כך הרבה מקורות: מעיצוב, מאופנה, משירה, מטיולים, ממפגשים עם אנשים – הרגע שבו דברים מתחברים מתחומים שונים הוא רגע קסום. זה הבסיס של היצירה שלי. מהילדות רציתי להיות אמנית, לא היה לי ברור ממש איזו. בדרך ללהיות אמנית הייתי: צורפת, מנחה של מדיטציות והילרית, מנהלת משמרת ומלצרית וגם עבדתי בהייטק מספר שנים תוך כדי טיולים ארוכים בעולם של שנה כל פעם

יובל: אפרופו ״לא ברור ממש איזו״ – היו שנים שפעלת תחת השם ואנילה רויאל, במה שנדמה כעבודות שבחיים לא הייתי מנחש שזו אותה אמנית שמציגה עכשיו ב־CCA. מעניין אותי איך את רואה את זה

ליאורה: נכון, ככה התחלתי, עבדתי תחת שם אחר זה נתן לי חופש להעז וליצור ולהציג, דבר שמאוד פחדתי ממנו. התחלתי מתוך יצירה לפרופיל שלי ב־myspace (פלטפורמה פרה־היסטורית) שבו לכולם היה שם במה. לאחר שאבא שלי נפטר התחלתי להתנסות בחומרים ומדיומים, להבין מי אני בתור אמנית.

אני חושבת שכמו הרבה אמנים צעירים טעיתי בלחפש קונספטים מהחוץ פנימה, חיפשתי משהו שיהיה חשוב וגדול ומעניין אולי יותר ממני. והרצון להצליח התממש גם בעבודות המאד טכניות ומלוטשות. ב־2017, בעקבות מהפך אישי שעברתי, החלטתי לרוקן את הסטודיו וישבתי חצי שנה בחלל לבן לחפש קצה חוט חדש שמתחיל בי. 

זה היה מהלך אמיץ, אני שמחה מאד שלקחתי אותו, הוא לא היה מובן מאליו, ואותו חיפוש של זהות עצמית מהדהד ונמשך לתוך העבודות. היום אני מרגישה אחרת, העבודה על התערוכה הנוכחית לימדה אותי לעומק מי אני ומה הפרקטיס שלי, מה השפה שלי היום.

אני מרגישה שאני דוברת את השפה 🙂

---

ליאורה קפלן | מקצבים של תהודה קבועה
אוצר: ניקולה טרצי
CCA, המרכז לאמנות עכשווית, צדוק הכהן 2א׳, תל אביב
נעילה: 19.3