כל מה שחשוב ויפה
דרומית לגן עדן
דרומית לגן עדן

דרומית לגן עדן: אקשן, אימה, רומנטיקה. לא קלישאות

הבימאי הישראלי אהרון קשלס משלב אהבה, מוות, פשע וכאב בהצלחה הוליוודית, שפורטת על נימי הרגש

לא אחת אני שואלת את עצמי, מה יותר חשוב בסרט, יומרה אמנותית או גרעין האמת שבו. כי יש סרטים שהרגש בהם כל כך עוצמתי, שלעיתים נדמה שעליו רוכבת העלילה כולה, ושהרגש גובר על כל ז׳אנר, אפילו מהסוג שנחשב, במבט מסוים, כאכזרי או נחות (אולי משום היותו מזוהה עם הטלוויזיוני). בסרטים כאלו לא משנה כל כך השפה המדוברת, התרבות או המנטליות, המנגינה של האהבה גוברת על הכל. ופייר? מתה על סרטים כאלה והם חסרים לי ואני תמיד מתגעגעת אליהם, בלי קשר לזה שרומנטיקה היא התבלין המרכזי של רבים מבמאי הקאנון.

ואם כבר פתחתי את הנושא, אציין שבקולנוע הישראלי רומנטיקה מזוהה מאוד עם קלישאה. פעמים רבות נוצרת בסרטים דוברי עברית תחושה של רומנטיקה מזוייפת. תוסיפו לזה אווירה של כמעט סגידה לריאליזם הקר, ותגלו שבישראל לא רק מתבלבלים בין רומנטיקה לקלישאה, אלא כבר איבדו אותה מזמן ולא מאמינים בה. לכן אין פלא שהוליווד מייצאת לכאן רומנטיקה בכמויות ובהצלחה רבה. אלו הסרטים שבאמת מזיזים אותי מהמקום ושאני סולחת להם על הכל.

האומץ של הבמאי הישראלי אהרון קשלס, ללכת עם החלום הרומנטי עד הסוף, עד הוליווד, ולביים בטקסס (!) סרט סוער עם ריגוש אמיתי שמתחולל בין שתי דמויות, מייתר כל ביקורת. והוא זה שהפך עבורי את ״דרומית לגן עדן״ ליצירה קסומה.

כבר בפתיחת ״דרומית לגן עדן״, סרטו השלישי של קשלס (שביים בעבר עם הבמאי נבות פפושדו את ״כלבת״ ו״מי מפחד מהזאב הרע״, וכתב את התסריט לסרט החדש עם נבות פפושדו וקאי מארק) אנחנו נחשפים לכישרון ענק בבניית פוזיציות, כשכל בחירה מהונדסת היטב. החל מהקול הנשי של אישה – שנשמעת בוויס־אובר, שואלת את השאלות הסטנדרטיות של ועדת השחרורים – ואנחנו, הצופים מנקודת מבטה, מגלים מולנו גבר, ג׳ימי ריי (בגילומו של ג׳ייסון סודייקיס) שמרצה עונש של 15 שנה על שוד מזויין וכעת, במעין מונולוג הודאה ותחינה (שהוא גם פרולוג) מוסר לנו את כל מה שאנחנו צריכים לדעת.

birds

זו השנה האחרונה בחיי ארוסתו, אנני, שגוססת מסרטן. הרופאים נתנו לה שנה לחיות וכעת, הוא מבקש להשתחרר, שחרור מוקדם אחרי 12 שנים, כדי להעניק לה את השנה היפה בחייה. כשג׳ימי מדבר מימינו במנח מאוזן נראה שעון ומשמאלו סוהר חמוש – מוטיבים אלה, שמסמלים זמן ופשע, יוסיפו ללוות אותנו לאורך כל הסרט כמאזני צדק, בדיוק במנח שקשלס בחר להציב אותם כבר בשוט הפתיחה – זה לעומת זה, כמו שני תרחישים שרצים קדימה בראשו של ג׳ימי בדרך אל אהובתו.

ג׳ימי, במונולוג הזה, מיטיב להשתמש בהבעות פנים, במימיקה המותאמת לרפליקות שהוא אומר, וזה אמנם אלמנט קומי במונולוג לא קומי, אבל זה מצליח להכניס אותנו אוטומטית לדמות ולהאמין לה. אפשר לפרק כמעט כל שוט לפוזיציות ולהבין באנליזה מדוקדקת איך בוחר קשלס את האובייקטים שנראים בפריים. הפוזיציות, אגב, קיימות גם ברצף הדיאלקטי של הדיאלוגים. נדמה שהביטים מופיעים כמעין ציור, ושכל הסרט הוא רגע אינטימי מאוד של אדם אוהב ומאוהב.

ועם זאת, אל תטעו: דרומית לגן עדן רחוק מלהיות סרט דביק. הוא מותחן אקשן עם נגיעות אימה, שאיכשהו הרומנטיקה בו מנצחת. אם שואלים אותי, הניצחון הוא בזכות היכולת של קשלס להעמיד בסימטריה מדויקת כאב מול כאב – גוף מדמם מול לב מדמם. זה פואטי בטירוף ואולי השיא של זה הוא שבסצנה מסוימת ג׳ימי ואנני שרים (את אחד השירים היפים ומפלחי הלב, איך לא).

גבר חוצה את סורגי הכלא, לעבר אהובתו היפהפייה ועל רקע הסורגים שנפתחים, אישה ואיש שכבר לא צעירים צריכים להיפתח זו אל זה מחדש. מהשנייה שבה אנו פוגשים את אנני (בגילומה של אוונג׳לין לילי המדהימה) אנחנו לגמרי מתאהבים בה – הליהוק מדוייק ומשהו במשחק שלה מהודק, אותנטי וכן. אנני היא כל אחת מאיתנו, וזה אחד מהסרטים שניכר בהם שהשחקנית הרגישה מאוד נוח עם הבמאי ועם השחקן שלצדה.

כשהאדם רוצה להתיישר, הכל מסתובב סביבו חסר שליטה, כמו לזרוק את הכדור בבאולינג. וכך ג׳ימי הולך ומסתבך מחדש בפלילים וגם אנחנו, הצופים, נכנסים להרפתקה ז׳נריסטית, שמשלבת אקשן פשע ואימה קלאסיים, באמצעות תאונות, הריגות וחטיפות

התחושה הנינוחה הזאת עוברת ויוצרת פשטות – ואני שמחה שקשלס בחר בפשטות הזאת, על אף הסיכון שזה עלול ליצור תחושה מוטעית של סרט ביכורים. בהמשך הוא עושה שימוש מובנה בחלל הרכב והופך את הדיאלוגים שם לאינטימיים (הופעה נפלאה של ג׳רמי בוב).

גם המוזיקה והתאורה הן שחקניות חשובות ביצירת האינטימיות הזו, ולצד זה מופעל המפרט האמנותי כולו באמצעות אביזרים – וכמה סרטים שראינו אי שם בשנות ה־90, כמו מתעוררים לתחייה (הו, נוסטלגיה קולנועית, היא כשלעצמה רומנטית).

אבל כמובן שכל מה שחשבנו עד עכשיו הולך להתערער בטוויסט שמוכר גם מהחיים עצמם. כשהאדם רוצה להתיישר, הכל מסתובב סביבו חסר שליטה, כמו לזרוק את הכדור בבאולינג. וכך ג׳ימי הולך ומסתבך מחדש בפלילים וגם אנחנו, הצופים, נכנסים להרפתקה ז׳נריסטית, שמשלבת אקשן פשע ואימה קלאסיים, בין השאר, באמצעות תאונות, הריגות וחטיפות.

לצד כל אלה נשמר גרעין האמת, והזוגיות של ג׳ימי ואנני תעמוד למבחן, עד שכל השנה הזאת תהפוך לשנה של גילוי. אני משתדלת לא להרוס את הצפייה עם ספוילרים, אז רק אומר שקשלס מפגין אומץ פעם נוספת, כשהוא נמנע מחלוקה מוחלטת לטובים ורעים, חיים ומתים. יש טובים שנוגע בהם הרוע ויש רעים שנוגע בהם הטוב, גם אם לרגע.

וכך, כשדברים יוצאים משליטה, ומתחלקים לעולם עליון ועולם תחתון, הכלים המוכרים והיומיומיים עשויים לשמש נגד הגיבורים. נדמה שהמציאות היא משחק שחמט גדול, וכל מהלך בה עשוי להכריע את הגורל.

״דרומית לגן עדן״ מציג צד אחר לגן עדן של הנופים המפעימים של טקסס. צד מורכב, צד אפל. הסרט שרץ בימים אלו בסינמטקים, זמין גם לצפייה ב־Vod של הוט, Yes, וסלקום TV, מעורר השראה לשימוש איכותי בשפה שגורה, שאולי שכחנו מרוב ניסיונות לתחכום.

העובדה שמדובר בבמאי ישראלי מוסיפה סנטימנט וחן, בלי פוליטיקה, פשוט מתוך לב פועם קולנועית, שהופך את ״דרומית לגן עדן״ לאחד הסרטים היפים שראיתי השנה.


דרומית לגן עדן
בימוי: אהרון קשלס
שחקנים: ג׳ייסון סודקיס, אבנג׳לין לילי, מייק קולטר
ארה״ב, בריטניה 2021, 120 דקות
5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden