כל מה שחשוב ויפה
אנדרו גארפילד, טיק, טיק... בום! צילומים: נטפליקס
אנדרו גארפילד, טיק, טיק... בום! צילומים: נטפליקס

טיק, טיק... בום: אנדרו גארפילד מחייה את שנות ה־90 במיוזיקל של נטפליקס

טיק, טיק... בום! - המיוזיקל של לין מנואל מירנדה (נטפליקס) שמבוסס על חייו של ג׳ונתן לארסון (RENT) - מתחיל לאט וקלישאתי. רק לקראת מחצית הסרט המשחק של אנדרו גארפילד, והאישי שחודר לפוליטי, הופכים אותו לסרט שמעניין לצפות בו

גילוי נאות: מיוזקלס אף פעם לא היו כוס התה שלי. אמנם בתיאטרון אני נהנה לצפות במחזמרים, אבל בקולנוע, משהו תמיד מעורר בי את התחושה שזו הפסגה של המלאכותיות האודיו־ויזואליות, ושיש משהו מוזר, בלתי טבעי לחלוטין, כשאנשים מתחילים לפצוח בשירה. ולרוב זו שירה אופטימית ומצועצעת, מה שגורם לי עוד יותר לסלוד מהמתרחש. אוקי, למען האמת, אין לי סיבה משכנעת במיוחד, למעט זאת שזה פשוט לא לטעמי.

אולם בשנים האחרונות נוצרו יותר ויותר סרטים שדווקא תפשו את תשומת לבי, בעיקר כאלו שננטעו בהם ביקורת חברתית עמוקה, כמו בסרטו של דקסטר פלטשר, רוקטמן, המבוסס על חייו ושיריו של אלטון ג׳ון. מצאתי בו עניין רב שכן הוא הקביל בין זהותו של המכור לבין זהויות מיניות אנטי־הטרונורמטיביות, ובאמצעות טקטיקה זו הצליח לחשוף סתירות חברתיות עמוקות.

כשהתחלתי לצפות ב״טיק, טיק, בום!״, סרט הביכורים של לין מנואל מירנדה (שכתב את המחזמר המוצלח המילטון, אך בסרטו זה הוא נוקט בגישה השואפת לקולנועיות יותר ממחזאיות), שריתי באותה תחושה אינסטינקטיבית של חוסר חיבה, שאליה אני רגיל מצפייה במיוזיקלס. ואולם, לאט לאט, בעוד העלילה מתפתחת ובעוד אנדרו גארפילד יוצא יותר ויותר מהקליפה שלו, הטיקטוק שסופר אחורה החל להרגיש גם כמתקרב אלי; כמו שהתנין מתקרב לקפטן הוק בפיטר פן. לפתע הרגשתי שזה מחזמר שאוכל לחבב. 

טיק, טיק… בום! מתחיל לאט. לאט מדי. הוא גם מתחיל שקט. וגרוע מכך, קלישאתי: האמן המיוסר והאובססיבי, שגר בדירה מתפוררת; סיפור האהבה הנועד לכשלון, והסטראוטיפים של כל סובביו.

הסיפור מבוסס על חייו של ג׳ונתן לארסון, אחד המחזאים המעניינים בהיסטוריה הלא רחוקה של הבמה המוסיקלית. טיק, טיק בום מגולל את סיפורו, בעוד הוא מנסה להפוך ממלצר בדיינר (אמרתי קלישאות), לכותב מחזות זמר מוצלח. סיפור זה מתווך באופן מבלבל באמצעות נרטיב תזזיתי וקופצני המזנק ממחזמר אוטוביוגרפי המתרחש על הבמה, לבין האירועים המרכזיים הפוקדים את חייו של לארסון, שעסוק, בעיקר, בעצמו. 

לפני שהיה כותב מוצלח הוא היה כאמור מלצר אובססיבי ליצירתו, שצלילי התקתוק מלווים אותו. בדיעבד זה ברור כי צלילים אלו סימנו את העבודה שזמנו היה קצוב, שכן הוא מת ממש במקביל להצלחתו המקצועית. היה אפשר לצפות שזה יהיה סיפור על פריצה והצלחה, אך הוא סיפור על כישלון והאומץ לנסות שוב. בקיצור, הסיפור הארכיטיפי של החלום האמריקאי. 

בהשוואה לסרטים אחרים מהז׳אנר, קשה להתעלם מהעובדה שיש משהו בוסרי, לא מפותח מספיק ולא מרהיב אסתטית – כנהוג בז׳אנר. טיק, טיק בום מתקתק באותו קצב חייו של גיבורו בעת שלביו המוקדמים של יצירתו: צליל קצוב, מונוטוני, לא פרודוקטיבי במיוחד. שירה יש, גם המוסיקה מלווה אותה, אך הספקטקל נעדר. אם הוא היה נבלע בתוך מורכבות נרטיבית או חידוש מרענן ניחא, אבל הסיפור שבלונאי הישר מהמדף. זה רק בערך מאמצע הסרט שדברים מצליחים לפרוץ החוצה ולשפר את חווית הצפייה. 

ראשית, אנדרו גארפילד נהדר; לפחות ברגע שיש לו עם מה לעבוד מלבד שבלונה סטראוטיפית של אמן מיוסר. במילים אחרות, יש לו עם מה לעבוד ברגע כשהפוליטי חודר לפרטי, כמו לדוגמה משבר האיידס שהתרחש ברקע התקופה. לאט לאט, דברים הופכים מורכבים, מעניינים וארסיים. 

אנדרו גארפילד נהדר; לפחות ברגע שיש לו עם מה לעבוד מלבד שבלונה סטראוטיפית של אמן מיוסר. במילים אחרות, יש לו עם מה לעבוד ברגע כשהפוליטי חודר לפרטי, כמו לדוגמה משבר האיידס שהתרחש ברקע התקופה. לאט לאט, דברים הופכים מורכבים, מעניינים וארסיים

חבריו חולים ומתים, והוא פוקח את עיניו ויוצא מעט מריכוז עצמי. הוא נאלץ לקחת עבודות מזדמנות בלבה הפועם של החברה הקפיטליסטית, קבוצות מיקוד של חברות שיווק. שם, מחוץ לאזור הנוחות שלו, הוא מתחיל להתעגל כדמות מורכבת. את המוקשים התרבותיים האלה מלווים גם קונצים אסתטיים ועלילתיים נחמדים, כמו שבירת הקיר הרביעי, או מודעות עצמית עוקצנית שנועדה לחשוף את כפילות הפנים. מה שהיצירה מפספסת לפרקים, בדומה לטקסטים אחרים, היא שהיא חלק מאותה מערכת. לא בלתי סביר לתאר שקבוצות מיקוד שכאלה התנהלו גם סביב הסרט. 

אולם זה לא מפריע לסרט להתקדם ולנוע בין האישי לפוליטי בצורה שמעוררת סקרנות, מה שמשכיח אפילו את העבודה שהסרט, כמו ההצגה, כמו כל מוצר, דורש צרכנים. אך בגלל שהיצירה מבקשת לשים על כך דגש, היא יוצאת לפחות לידי חובה. 

ככל שהסרט מאפשר למורכבויות להשתלב בו, הוא נפתח ונהיה מעניין. המוסיקה והשירים נקשרים למתרחש על המסך באופן חיוני, הם מאירים זה על זה ונשזרים זה בזה, במקום להוות עוד וידאו קליפ מצועצע. המאבק לטובת האמנות מצליח. לא רק במישור העלילתי, אלא ברמת האיכות של הסרט. 

birds

ועדיין, מטבעו של הז׳אנר ומכוחו של המשמעות שנבנית לאורך הסרט, עדיין הטקסט משרת את עצמו ואת האשליה שהוא מטפח מבפנים מבחוץ – החלום האמריקאי הנצחי. את החלום הזה השיג בחייו לארסון, אך בצורה טראגית ממש לפני שמת, רק בן 35 ובעיתוי עצוב במיוחד: בבוקר שבו עלה המחזה המוצלח והמפורסם ביותר שיצר – רנט; מחזה שלדעת רבים הוא אחד החשובים שהוצגו בעולם מחזות הזמר, וזכה במגוון של פרסים, ביניהם פרס טוני.

מעניין אותי לדעת מה לארסון היה חושב על היצירה הסמי־ביוגרפית הזו; על כשלונו ההתחלתי ועל האופן שבו התנהל במרחב האורבני שהוא אולי המיצוי של החברה האמריקאית – ניו יורק – וגם בסביבה התעסוקתית הכי קשה ודורשנית שיש לאמריקה להציע: זירת האמנות. 

במובן זה, אולי מה שבא לידי ביטוי בצורה המוצלחת ביותר על ידי הבמאי שביקש להפוך את סיפור חייו של לארסון לסרט, הוא שגם האמנות הוא חלק מאותה מערכת, והיא מערכת אכזרית, מתנשאת, רווית סתירות וצביעות שלא תבייש את וול־סטריט.

 במובן זה, דווקא הרפלקסיביות שפוקעת לפרקים מטיק, טיק בום! החל מהמערכה השנייה, דרך המוסיקה, הצלילים, אפיון החברה והתרבות, שמצילה אותו מבינוניות והופכת אותו לסרט שמעניין לצפות בו. 


טיק, טיק… בום!
נטפליקס
ארה״ב, 2021, 115 דק׳
3.5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden