איריס נשר ברומא: החומר האפל של האמהות

אין כנראה מילים נכונות, שיכולות לתאר את הכאב הקשה מנשוא של השכול. נדמה שהמילים אף יעשו לו עוול, לכאב. בבואי לכתוב על התערוכה של איריס נשר, שנפתחה לפני כשבוע ברומא, ביקשתי למצוא מילים. נשר, שנולדה במילאנו וגדלה בישראל, שבה לאיטליה עם תערוכה מטלטלת, ובה היא מנהלת שיח מורכב ונוקב על נשיות, אמהות ובית.

שמה של התערוכה, ״MATERIA / חומר״, לקוח ממושגים שהתפתחו מתוך שורש לשוני משותף, méh₂tēr בשפה הינדו־אירופית קדומה. באמצעות חקר החומר, המשמש עבורה שפה, נשר מנהלת דיאלוג עם האובדן, הפרידה והגעגוע לבנה, ארי, שנהרג בתאונה טראגית בספטמבר 2018. באמצעות האמנות היא מנסה לפרק ולהרכיב מחדש את משמעות המושגים ״בית״ ו״אמהות״ במציאות חייה החדשה.

מרלין וניג ובנותיה

ראידה אדון

ג׳וי ריגר

בתערוכה המוצגת ב־Nomas Foundation היא עושה זאת בסדרת צילומים ועבודות וידאו וכן בכלי קרמיקה ופורצלן. כל אחד מהחומרים הללו משמש אותה ״כזירת חקר לבחינת ההבט הפוליטי של החוויה האמהית הביולוגית, שגבולותיה קהים״, אומרת אוצרת התערוכה, רפאלה פרסקרלי.

״כשארי נהרג לא ידעתי אם אי פעם אחזור ליצור״, מספרת נשר. ״חוויתי את האמהות באופן מטלטל פעמיים בחיי באופן חייתי. בלידה של ארי היה זה פרץ של אהבה גדולה לתינוק שעד לפני רגע לא הכרתי, ונדמה שלא אוכל אף פעם לעזוב. הפעם השנייה הייתה בפרידה ממנו. הרגשתי כחיה פצועה. הרגשתי את הכאב בכל איבר בגופי, היו פעמים שלא יכולתי לנשום. כאב שכמעט בלתי ניתן להכלה״.

זעקת האבל, האובדן והפרידה מהדהדים בכל פינה של חלל התערוכה, הצבוע לבן ומאוכלס בעבודות שמפלחות את הלב: אור/חושך, שתיקה/צעקה, נוכח/נעדר, חום/קור, לידה/מוות – הם רק חלק מהספקטרום האוקסימורוני של התחושות שמעוררות העבודות. לעיתים נדמה שנשר מבקשת לקרב את הצופים ככל שניתן לחוויית השכול הפרטי שלה, אך בו־זמנית מבקשת להרחיק אותנו ולהסתגר מפנינו. בשני המקרים נשמעת זעקה. נשברת השתיקה. רולן בארת׳ היטיב לתאר את התחושה הזאת ב״שיח האהבה״, כשתאר את חשיפת הפנימיות מבלי לחשוף את הפרטיות.

״העיסוק בנושא אמהות, פרידה ואובדן, העסיקו אותי לפני התאונה. בכל שלב של האמהות הרגשתי פרידה. תום (הבכורה) וארי גדלים ואט אט אני נפרדת מהם ומקבלת אותם בכל פעם אחרים, הצורה משתנה. פרידות קטנות שמכינות אותך לפרידה הגדולה״

חשיפה נוכחת וקיימת בכל העבודות של נשר. בסדרת צילומי הדיוקנאות של נשים אמנויות ויוצרות, היא מבקשת לבחון את הצדדים הפחות מדוברים בחוויית האמהות. היא מעמיקה ומרחיבה את המושג ״אמא״ ומעלה שאלות לגבי התפיסות החברתיות, הפוליטיות, המגדריות אל מול הפן האישי של המונח. החזרה לצילומים אלה, בסדרה שהחלה בצירוף מקרים מצמרר עוד לפני התאונה, לא הייתה מובנת מאליה. שהרי עבורה, המונח אמא שינה צורה וגוון בכיוון בלתי נסבל. ממרחק הזמן נראה שמעבר להיותם של הצילומים חלק מהדיאלוג האישי, האינטימי שלה עם האימהות, הם היו לחלק מעיבוד הפרידה.

דרך נשים יוצרות כמו ג׳וי ריגר, יבגניה דודינה, נטע גרטי, שרה בלאו, רננה רז, צרויה שלו, ראידה אדון ומרלין וניג, היא מנכיחה את העוצמה הטמונה בחוויית האמהות ואת מורכבותה. כל אחת מהנשים מציעה פרשנות ומשמעות מרתקת משלה. המצולמות מתמסרות לעדשת המצלמה שלה כאילו לא הייתה שם – וההתמסרות הזו של ״החומר״, נוכחת בכל עבודותיה: החל ממושאי הצילום וכלה בפורצלן. נדמה שבתהליך היצירה כמו באמהות ״התמסרות״ היא חלק הכרחי.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

נשר בוחרת בקולקטיב נשי להיות חלק מהחקר האישי שלה, כשהיא מנסה לברר מהו החומר האפל, הלא נהיר ואף בלתי מפוענח עד תומו, של הנשיות המוגדרת באמצעות האמהות. הדיאלוג איתן מאפשר שיח החורג מגבולות החוויה האישית וזולג אל החוויה הקולקטיבית שמעצימה את מורכבותו.

האמנית הפלסטינית־ישראלית ראידה אדון מספרת שוויתרה כבר בגיל 13 על רעיון האמהות. האמהות, לדבריה, היא אהבה מזוכיסטית שהרחם יצר בגופה של האשה. לעומתה, החוקרת, המשוררת ומבקרת הקולנוע החרדית מרלין וניג (הכותבת בפורטפוליו) מצולמת עם שלוש בנותיה, מתוך שבעת ילדיה. וניג מספרת שלעולם לא תשכח את המפגש הראשון שלה עם עצמה במראה, לאחר שהפכה לאמא בפעם הראשונה: ״הבטתי במראה וראיתי את האדם האחר שמביט בי. זה שנולד עם התינוק שילדתי״.

״הצילומים והעיסוק בנושא אמהות, פרידה ואובדן, העסיקו אותי לפני התאונה. מן הכנה כזאת למה שעומד לקרות. גם באמהות שלי הייתי מאוד מודעת. חרדתית. בכל שלב של האמהות הרגשתי פרידה. תום (הבכורה) וארי גדלים ואט אט אני נפרדת מהם ומקבלת אותם בכל פעם אחרים, הצורה משתנה. פרידות קטנות שמכינות אותך לפרידה הגדולה״, מתארת נשר.

מראה הצבה בתערוכה. צילומים: איריס נשר

בכניסה לתערוכה מקבל את הבאים צילום ובו ג׳וי ריגר עטופה בסדין לבן, מערסלת בחיקה את בת זוגה, מורן רוזנבלט. ציטוט מסצנת פייטה באיקונוגרפיה הנוצרית – ובו בדרך כלל מריה מערסלת לחיקה את גופת ישו לאחר שהורד מהצלב. פסל הפייטה של מיכלאנג׳לו מוצג בוותיקן, לא רחוק מהגלריה בה מוצגת התערוכה.

מול הצילום מוקרנת עבודת הווידאו ארי ישן במוזיאונים, שהוצגה לראשונה במוזיאון הרצליה. העבודה מורכבת מצילומים שבהם תיעדה נשר את בנה במשך 12 שנים, בזמן ביקורים משפחתיים במוזיאונים ברחבי העולם. את הסרט תכננה לסיים כשארי יחגוג 18, הגיל שבו לדבריה ״כבר לא רוצים לבוא עם אמא למוזיאונים״. אך הזמן קפא. בפריים האחרון בסדרה מצולם ארי ישן בכנסיה סנטה מריה מג׳ורה בברגמו, מעל ראשו ניצבת דמותו של ישו הצלוב והאור שחודר מבעד לויטרז׳ נוגע־לא־נוגע בו.

העבודה שהחלה כדיאלוג בין אמא ובן הפכה לדיאלוג בין אמא חיה לבנה הישן לנצח, דיאלוג של פרידה. העבודה מסתיימת בשני פריימים עוקבים של איריס שעומדת ליד מדרגות הגלריה הלאומית לאמנות מודרנית ברומא. בראשון היא עוצמת את עיניה ובאחרון פוקחת אותן, עדות לכך שהיא בחרה להמשיך את מסע החיים לצד הפרידה.

ארי נשר בכנסיה בברגמו, מתוך ״ארי ישן במוזיאונים״

הבחירה לסיים את הסרט על מדרגות הגלריה הלאומית לאמנות מודרנית, שעליה ניצבים פסלי אריות, כשמו של ארי, הייתה סימבולית לבחירה שלי להמשיך״, היא מסבירה. ״אני עושה את הדרך עם אנשים שמקיפים אותי. אבי ותום, חברים טובים וחברים של ארי. המוות של ארי פגע בנו באופן ישיר, אך הוא חולל אדוות. ישנם מעגלים רבים של אנשים שהמוות השפיע, משפיע וימשיך להשפיע עליהם. אנחנו צועדים יחד הלאה״.

בסוף המסדרון, בקצה המקביל לצילום שבכניסה, ניצב שולחן אוכל משפחתי שחור, שעל גביו מונחים כלי הקרמיקה של נשר. השילוש הזה, שנוצר מהחיבור בין צילום הפייטה, דמותו של ארי הישן ושולחן ״הסעודה האחרונה״, הולם בצופה.

״הצלחות היו שלמות ולאט לאט התפרקו. ככל שהתקדמתי והמשכתי ליצור השברים נעשו קטנים ומורכבים יותר. בהתחלה יצרתי עליהם דימוי של אמא ובן, אך גם הדימוי הזה החל להתפרק ולהיקרע״

צילום ופיסול היו המגרש הביתי של נשר, ובעשור האחרון היא החלה ליצור בקרמיקה. סדרת הכלים המרשימה שלה ״דומסטיקה״ החלה מכלים שימושיים, שנמכרים ב״הביטאט״ ואף נרכשו לאחרונה עבור המסעדות של השף הצרפתי אלן דוקאס. עם הזמן סדרת הכלים התרחבה והפכה לאמנות. ״הצלחות היו שלמות ולאט לאט התפרקו. ככל שהתקדמתי והמשכתי ליצור השברים נעשו קטנים ומורכבים יותר. בהתחלה יצרתי עליהם דימוי של אמא ובן, אך גם הדימוי הזה החל להתפרק ולהיקרע״.

הרסיסים לא אחידים בגודלם ובצורתם. השברים ממלאים את החלל כצעקת שבר. את שברי הצלחות היא מנסה לאחות בעזרת חוטי רקמה ותפירה אדומים, המעלים על הדעת כלי דם מדממים, אך הנסיון לא תמיד מצליח. הקרע והשבר לא מתמסרים לרצונה, וגם בכך היא רואה הקבלה לחיים עצמם.

ארוחה משפחתית

חדוה הרכבי מתוך העבודה Healing, איריס נשר

״כל יום הוא מאבק תמידי לקום, לנוע וליצור״, היא מתארת את שימור יכולת התנועה אל מול הגרביטציה של האבל. היא מותירה את מחט הרקמה כחלק בלתי נפרד מהעבודה, כמו מצהירה שלא תפסיק לעולם לנסות לאחות את השברים. היא מקבעת אותם לשולחן האוכל, רוקמת אותם אל תוך השולחן, נוטלת מהשברים את יכולת התנועה, כמו מנסה להחזיק בהם במלוא העוצמה. יתרת החוט נותרת פרומה כמו יריעה אדומה.

בפינה אחרת של הגלריה מוצגת סדרת כדים לבנים שבריריים, מפורצלן לימוז׳, שנראים ממרחק כאילו הם עשויים מנייר. גם הם חסרים, שבורים, סדוקים, פצועים ולא בטוח כלל כי יעמדו במשימת ההכלה והקבלה לה נועדו. הם מונחים על סטנדים לבנים, שמבקשים לתמוך בהם, שמא יתרסקו לחלוטין. נושאי משא של אובדן ופרידה.

בעבודת וידאו נוספת, Healing, שצולמה אחרי מותו של ארי, נשר פנתה אל המשוררת חדוה הרכבי וביקשה ממנה להצטלם. ״היא לא התמסרה לרעיון מיד״, מספרת נשר. הרכבי איבדה את בנה יחידה, אלישע, בתאונה כשהיה בן 26, ומקדישה את חייה לשימור יחסים חיים עם הבן, דרך השירה. העבודה מלווה בקטע מספר השירה העוצמתי שלה ״מיגו״ (כינוי החיבה של בנה), המתאר את אהבתה של אמא חיה לבנה המת.

״כשהגעתי לחדוה הביתה, בשכונת אבו טור, ביום הצילום, היא הציעה לי תה. היא ניגשה אל הקומקום השקוף שלה ולחצה על המתג. המים החלו לבעבע. ראיתי את דמותה מתעוותת דרך הבועות והאדים ביקשתי ממנה שתשב מול הקומקום. היא נראתה כמי שיושבת מול רחם. דמותה השתקפה דרך זכוכית הקומקום והמים געשו.

״לעיתים הרתיחה כיסתה את פניה של חדוה כולם, נדמה שראשה טובע לנוכח גאות המים. משהרתיחה שככה, פניה החלו להתגלות אט אט וראשה צף מעל המים, המים הגיעו עד גרונה. היכן שהתאפשר לה לנשום. פלג גופה התחתון נותר בתוך המים, עד הרגע שבו קמה להכין תה. החיים ממשיכים״.

כוחה ועוצמתה של התערוכה טמון בדיאלוג הפתוח שמנהלת איריס עם הצופה. ברגישות גדולה ובתבונה היא הופכת את ההיעדר לנוכח במלוא העוצמה, ומציעה פרשנויות ואלטרנטיבות שונות לקאנון המסורתי שבבסיסה של האמהות. היא מיטיבה לבטא את מורכבותה ומדגישה את מגבלות החומר אל מול כאבה הקשה מנשוא של אם הנפרדת מבנה.

באמצעות השיח היא מעוררת את הזיכרון, כמי שמבקשת להקפיא את הזמן ולשמרו, וכך אולי למצוא סימן לחיים, לארי. בניסיונה לבחון את הסתירות הפנימיות במונח אמהות, היא מזמינה את הצופה להיות חלק מחוויית האובדן והריק הפרטית שלה. ואי אפשר שלא להתמסר לה.

איריס נשר I חומר / MATERIA
אוצרת: רפאלה פרסקרלי
Nomas Foundation, ויאלה סומליה 33, רומא
נעילה: 29.4