כל מה שחשוב ויפה
זנדאיה, מתוך פרק הספיישל הראשון של אופוריה
זנדאיה, מתוך פרק הספיישל הראשון של אופוריה. צילומים: באדיבות סלקום tv

החיים על פי אופוריה: זמינים מדי, מהירים מאוד ומתעתעים להחריד

שנה וחצי מאז העונה הראשונה של אופוריה, שני פרקי הספיישל שלה ממשיכים לקיים דיון על מגדר, זהות מינית ופתולוגיות נפשיות, ומזכירים שזו אחת מהיצירות הטובות והחשובות שעלו למסך הטלוויזיה שלנו בעשור האחרון

כשנה וחצי עברה מאז שהסתיימה העונה הראשונה של אופוריה שכתב סם לוינסון: יצירה טלוויזיונית נועזת מבית HBO המבוססת על אופוריה הישראלית שכתב רון לשם ושודרה ב־HOT. צילומי העונה השנייה, כמו יצירות אחרות, נדחו שוב ושוב עקב משבר הקורונה. בעוד שמעריציה עצרו את נשימתם והמתינו לדעת מה עלה בגורלן של גיבורות הסדרה, לוינסון ו־HBO הרימו את הכפפה וסיפקו שני פרקי ביניים בתואנת ספיישל לעונת החגים.

התוצאה: פסגה של יצירה טלוויזיונית בתנאים מוגבלים. שני הפרקים קשורים למה שאפיין את הסדרה לאורך עונתה הראשונה, וגם נפרדים ממנו. מצד אחד, הצורה והתבנית חורגים ממה שהורגלנו אליו. מצד שני, המיקוד בדמויות המרכזיות ממשיך לקיים דיון על מגדר, זהות מינית, פתולוגיות נפשיות והמדיה, שהם מנושאיה הבולטים של אופוריה. וזו הזדמנות להזכיר שזו אחת מהיצירות הטובות והחשובות שעלו למסך בעשור האחרון. 

לכאורה – ורק לכאורה – מדובר בדרמת נעורים, אפופת חרדה ביחס לתקופה העכשווית. תמטית, היא לא חורגת מהנושאים האופייניים לז׳אנר. אפשר למצוא בה את כל החשודים הרגילים: נשפי סיום, אהבות נכזבות, הילד החדש בשכונה, בריונות, מיניות, התבגרות, שימוש בסמים וכדומה. וכמיטב המסורת, בגלל הגיל של דמויותיה המאופיין לא פעם בסערת רגשות, הסדרה מגיעה לטונים גבוהים ומלודרמטיים.

לכאורה – ורק לכאורה – מדובר בדרמת נעורים, אפופת חרדה ביחס לתקופה העכשווית. אולם אופוריה חותרת תחת הציפיות מהז׳אנר ומצליחה להבליט עצמה: היא לא חוששת להציג עירום, מיניות, אלימות ומספר דו־ספרתי של דיקפיקס

הסדרה מתארת מספר דמויות, רובן נשים, כנפגעות של טראומה קולקטיבית הנובעת מאופי החברה הקפיטליסטית, לרבות מעורבותה של הטכנולוגיה והמדיה החברתית; עולם שבו הכל זמין מדי, מהיר מאוד ומתעתע להחריד. עובדה זו מועצמת מכיוון שמרבית הדמויות באופוריה הן דמויות שוליים: נערה הסובלת מעודף משקל, היספנית פוסט־פמיניסטית, טרנסג׳נדרית דיכאונית, נערה שחורה הסובלת מהתמכרות לסמים. השתיים האחרונות הן הדמויות המרכזיות, ורו המכורה לסמים (זנאדיה, שזכתה בפרס אמי על תפקידה), היא זו שמעניקה את הפרספקטיבה הדומיננטית באופוריה. 

אולם אופוריה חותרת תחת הציפיות מהז׳אנר ומצליחה להבליט עצמה, הן בצורתה – בתבנית העלילתית, בשפה האודיו־וויזואלית – והן בבוטות ובביקורתיות שהיא מטעינה בתמות שחוקות. מבחינה חזותית, הסדרה יוצרת מכל שוט בנאלי – רכיבה על אופניים ברחובות הפרברים, סלפי בעירום, טבילה בבריכה – פיסה קטנה של קסם אסתטי. היא לא חוששת להציג עירום, מיניות, אלימות ומספר דו־ספרתי של דיקפיקס. יש לה שפה אסתטית המאופיינת בזוויות צילום מעניינות, באפלוליות, באורות ניאון, בנצנצים ובדימויים הזויים ומלאי משמעות. 

עולם של ספקטקל וחרדה

מידת הקיצוניות והזעזוע, בייחוד האלימות והמיניות הגרפיים, גרמו להורים ברחבי העולם לאסור על ילדיהם לצפות בה (גורם נוסף שהפך אותה לפופולרית). היו שראו באופוריה דוגמה לטקסט המייצר פאניקה מוסרית; אולם כל מי שאומר זאת, פספס את הפואנטה: הפאניקה המוסרית אינה אפקט של הסדרה; היא הנשק שלה. אופוריה רותמת את הפאניקה המוסרית כדי לבחון את העולם שבו אנו חיים.

הפאניקה משמשת כדי לזעזע את הצופה, ליצור אי נוחות ולדון ברבדים העמוקים והאקזיסטנציאליסטיים של הטבע האנושי והמשמעות – או חוסר המשמעות – של החיים. מתחת לכל טקטיקה מבעיתה או שבלונה ז׳אנרית – בין אם שיחה בקפיטריה או בשחקן הפוטבול הבריון – מבעבע כתב אישום כלפי התרבות האמריקאית.

דוגמה מובהקת לכך היא המבנה הסדרתי שלה. הסיקוונס הראשון מתמקד תמיד בדמות אחת, ילד או ילדה, שמשמשים כאתוס של עתידנות קפיטליסטית; של תקווה לעתיד שבו כל האופציות פתוחות, שהכול יהיה בו בסדר. אופוריה חושפת את האשליה, מרסקת את דימוי הילד התמים לכאורה, ומראה כיצד הוא רווי בהרס עצמי, בכאב, סבל ודיכוי מיני, מגדרי או אתני; וזה לא ישתנה בחייו הבוגרים.

זאנדיה והאנטר שייפר

זאנדיה והאנטר שייפר

כך, בסיקוונס של הפרק הראשון בעונה הראשונה, נחשפת דמותה של רו: הוא נפתח בעוּבָּר הנדחק החוצה מרחמה המגונן של אימו, נולד לקול ולתמונה טלוויזיונית של מטוס המתרסק אל תוך מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי. לאחר מכן התינוקת הרכה יונקת משד אימה ובוהה, בדומה להוריה, במשך ימים, במסך הטלוויזיה.

העריכה, מלווה בקולה של הגיבורה, מובילה אותנו מחדר הלידה אל עולם של ספקטקל וחרדה, ומשם לחיי הפרברים הבורגניים ולעולם הנעורים התיכוני, שממנו בוקעת לבסוף מכורה לסמים. אם הצופה מחפש סיבה מיידית להתמכרותה של הגיבורה רו, היא מסבירה שאין כזו: ״זה לא שהתעללו בי פיזית, או שהיה לי מחסור במים נקיים, או שקרוב משפחה התעלל בי מינית. אז תסבירו לי את החרא הזה״.

העולם שאליו נולדה רו הוא הזרז העיקרי לפתולוגיה שלה, אולם רו אינה מתנצלת על ההתמכרות שלה, אינה נגמלת ולא זוכה להארה רוחנית, רק מסבירה ש״זו לא אני שבניתי את המערכת, גם לא אני דפקתי אותה״

העולם שאליו נולדה רו הוא הזרז העיקרי לפתולוגיה שלה, להתמכרות שבדרך כלל מוצגת כבעיה רפואית, נפשית או מוסרית, ובאופוריה מתבטאת יותר כפתולוגיה צרכנית. אולם רו אינה מתנצלת על ההתמכרות שלה, אינה נגמלת ולא זוכה להארה רוחנית, רק מסבירה ש״זו לא אני שבניתי את המערכת, גם לא אני דפקתי אותה״. אט אט מתברר שהסבל והמרד מדביקים את כל הדמויות באופוריה כמו נגיף. דרכם אפשר לראות את הליקויים במערכת, והם פועלים בהתנגדות שקטה או גלויה למולה.

את רק בת 17, ואת לא יודעת כלום

הקונפליקט בין ציפיות החברה וערכיה לבין האופן שבו פרטים מוצאים את דרכי ההתנגדות שלהם, הוא שמניע את העלילה של אופוריה. המימוש האידיאולוגי לחברה המזיקה, הפטריארכלית, האלימה והמדכאת, מוצא ביטוי בדמות של הבריון הסוציופת נייט (ג׳ייקוב אלורדי). מלבד היותו נבל, ברור שגם הוא קורבן של גבריות רעילה: כך הוא למד לחיות, בעיקר מאביו – הומו פדופיל שמחביא את זהותו.

קונפליקט נוסף, שמצליח להוות גם הפוגה של תקווה ומפלט מהעולם הזה, נטוע בקשר בין רו לג׳ולס (האנטר שייפר), הטרנסג׳נדרית, שכביכול מעוניינת רק בגברים, אך נקשרת לרו ומתאהבת בה. שתיהן מתחברות באופן רומנטי, אך גם מוצאות נקודות רבות של הזדהות בין חוויותיהן השונות כסוכנות שוליים, המאיימות – רו בהתמכרותה, ג׳ולס בהמרתה המינית – על המבנה האידיאולוגי ההגמוני.

הקשר הזה, כמו כל דבר אחר באופוריה, נדון להרסנות. כך גם נגמרת העונה הראשונה, בפרידה הרסנית שגוררת את רו לשוב ולהשתמש בסמים לאחר תקופה שבה הצליחה להימנע משימוש, משום שג׳ולס הפכה בעבורה לאובייקט התמכרות חדש.

האנטר שייפר

האנטר שייפר

כאן פרקי הספיישל נכנסים לתמונה. הם בוחנים את מצבן של שתי הדמויות אחרי הפרידה, כל אחת בנפרד, אך בזיקה אדוקה זו לזו. הקשר הנרטיבי בין הפרקים הללו לבין העונה הראשונה אינו טריוויאלי. אמנם הם מכילים את אותן תמות ונוברים בקרביים שלהן בכלים כירורגיים; אך כמעט מכל בחינה אחרת הם שונים. אין בהם את האלימות והמיניות הגרפית, הדרמה, הרגעים הקרינג׳יים, וגם לא את ההפקה המורכבת והוויזואליות המדוקדקת. 

האיפור יורד, ודברים חדשים נחשפים במערומיהם. שני הפרקים פורסים דיאלוגים בסביבה סגורה ומינימליסטית: הראשון מתנהל בין רו לספונסר שלה, עלי (קולמן דומינגו), שנסוב סביב ההתמכרות של רו; השני, בין ג׳ולס למטפלת שלה, בעוד היא יושבת על ספת הטיפול וחושפת את תודעתה המבולבלת.

הפרק הראשון יצא בתקופת החגים בארצות הברית. בניגוד למסורת העליזה והמתקתקה של פרקי הספיישל ששוצפים בערוצי הטלוויזיה בתקופה זו, אופוריה מתמקדת באלו שהחג בעבורם הוא תזכורת כואבת לאובדן ולבדידות. ניכרת גם תחושה קלסטרופובית מחניקה, באשמת ואולי בזכות אילוצי ההפקה בזמן הקורונה.

הפרק הראשון יצא בתקופת החגים בארצות הברית. בניגוד למסורת העליזה והמתקתקה של פרקי הספיישל ששוצפים בערוצי הטלוויזיה בתקופה זו, אופוריה מתמקדת באלו שהחג בעבורם הוא תזכורת כואבת לאובדן ולבדידות

בדיינר כמעט ריק מאדם, רו, שחזרה להשתמש בסמים, נאלצת להתמודד עם האדם היחיד שמכיר את כל הטריקים שלה, רואה את כל הבולשיט ורוצה להעמיד מולה מראה. זהו עלי, מכור מחלים, שסבל במשך שנים מהתמכרות ואיבד כמעט הכול. ניסיונו ופיכחותו מקנה לו עמדה של כוח אך גם של זחיחות, כשהוא מודיע לה ״את רק בת 17, ואת לא יודעת כלום״. הוא יודע מה ממתין לה בסוף נתיב ההתמכרות: היא תהרוג את עצמה או לכל הפחות תאבד, כמוהו, כמעט הכל.

אלא ככל שהשיחה מתקדמת מתברר שהנחת היסוד של עלי שגויה. רו יודעת. היא לא רק קורבן מיוסר של התמכרות שכולו הדחקה וחוסר גישה למציאות. להפך, ההתמכרות של רו היא שביל הגישה שלה לכל מה שחבוי מתחת לפני השטח. ״העולם פשוט כל כך פאקינג מכוער, אתה יודע? וכולם פשוט בסדר עם זה״, היא אומרת לו.

זאנדיה והאנטר שייפר

זאנדיה והאנטר שייפר

השחקנית זוכת האמי ממשיכה להמטיר תובנות על עלי שמפציר בה להיגמל מסמים ולקבל את העובדה שיש כוח עליון גדול ממנה. לדידו, יש פואטיקה מסוימת בקיום שלנו, יופי שצריך למצוא אותו לצד הכאב והכיעור של העולם. אך הפואטיקה שלו משורטטת על פי כללים וחוקים שנועדו לשמור עליו נקי; בדיוק אותם חוקים שנועדו לשמור על החברה שלנו תקינה, על צרכניה מסוממים במידה הנכונה, קפיטליסטים שצורכים כהלכה, לא ״יותר מדי״.

שתי נקודות המבט המנוגדות מייצגות שתי תבניות של ייצוגי מכורים בקולנוע ובטלוויזיה. התבנית הראשונה היא המסורתית והשמרנית, שרואה במכורים סוכני כאוס מוסריים, הפורעים את הסדר החברתי באנוכיות, בוחרים בהדוניזם חסר גבולות וזורעים הרס בעצמם ובסביבתם. למולה, עומדת גישה שנעשית נפוצה בשנים האחרונות, ושרואה זיקה בין מאפייני הקפיטליזם וחברת הצריכה לבין המכור, שעונה על הציווי לצרוך, לצרוך ולצרוך – גם אם זה יביא למותו.

אולם יש פספוס בדו שיח ביניהם. חמקה ממנו זווית חשובה שהכותב סאם לוינסון, הלבן, לא יכול או לא רוצה לתפוס. שני המכורים היושבים בדיינר וגם בעלת הדיינר, מכורה בעצמה, כולם שחורים. על אף שמתחת לפני השטח מבעבעת הזדמנות לדיון על אודות הקשר הדמוגרפי בין מוצא אתני לשימוש בסמים, הפיל שבחדר זוכה להתעלמות בוטה. ולמרות זאת, התכנים שהפרק נוגע בהם באופן לא־טריוויאלי, ותצוגת המשחק המהפנטת, יוצרים חווית צפייה מרתקת.

מה שגברים אוהבים

הפרק השני בוחן את מאפייני הזהות של ג׳ולס, בעיקר כטרנסנג׳נדרית מול עולם שלא מעכל זאת. הוא שונה מעט מהדיאלוג הראשון, מכיוון שהוא מפגין תחכום ויזואלי ונרטיבי כשהוא מזנק בין זיכרונות, חלומות, פנטזיות והזיות. 

הרגעים המעניינים ביותר בדיאלוג הזה מתרחשים בתחילתו, כשג׳ולס דנה בתהליך ההמרה המינית שלה ובאופן שבו היא ״ניסתה תמיד לכבוש את הנשיות ובסוף הנשיות כבשה אותי״. היא מוסיפה: ״איך השקעתי את כל החיים שלי בבניית הגוף שלי, האישיות שלי, הנשמה שלי, סביב מה שגברים אוהבים. זה מביך״.

birds

חלק זה עוסק בהבניות מגדריות ומיניות, מפי טרנסג׳נדרית, דמות שלמרבה הצער לא זוכה לזמן מסך על המרקע הטלוויזיוני. שייפר, טרנסג׳נדרית לא רק באופוריה אלא בחייה, הייתה מעורבת בכתיבת התסריט ובהפקת הפרק. מעורבות זו עיגלה את דמותה של ג׳ולס, שעל אף היותה חיובית לאורך העונה הראשונה, ומרכזית מאוד לסדרה, הואשמה לא פעם בניחוח עדין אך ממשי של טרנספוביה – או לכל הפחות של בורות וסטריאוטיפיות. 

בשיחה הזו יש לא מעט רפלקסיביות, שמבקשת לעסוק בתפקיד של המדיה האודיו־ויזואלית. נתח גדול מהשיח על הבניות מגדריות, על הפער בין דימוי מיני ומגדרי למציאות, ועל האופן שבו דימויים נכספים של גבריות או נשיות מכתיבים את זהותנו, מיוצר על ידי אותה מדיה שיצרה את אופוריה.

התודעה של ג׳ולס בחדר הטיפולים מתעוררת לעולם הדימויים הזה ומשתלחת בו – ואף מאשימה גם את עצמה על שצייתה לו בדרכים שונות. ההבנה המבעיתה, כפי שהיא אומרת, שהיא בנתה את עצמה, את הגוף שלה, האישיות שלה ואף את ״הנשמה שלה״, על פי פנטזיה מזויפת. 

הפרק מוכיח שלמרות תצוגת המשחק המדהימה שהפגינה שייפר לאורך העונה הראשונה, רק גירדנו את פני השטח עם השחקנית הצעירה הזו. לא יהיה זה בלתי סביר לשער שבעתיד אופוריה תזכה שחקנית נוספת בפרס אמי, ובצדק

הפנטזיה הזו הפכה לסיוט נרטיבי בעונה הראשונה, וכאן היא הופכת גם לסיוט ויזואלי שחודר אל תוך הדיאלוג באופן לא־לינארי. זו דרך נוספת לשקף את החולי החברתי שהמדיה, וגם אופוריה עצמה, מנרמלת ומשמרת באמצעות הבניות מזיקות וסטראוטיפיים רעילים; לא רק על נשיות אלא גם על גבריות, ועל הניגוד הדיכוטומי ביניהם (ומלבד התגובה העזה שהדיון מעורר במהלך הצפייה, הוא גם מהווה עדות לצורך בייצוגים טרנסג׳נדריים נוספים מסוג זה).

לבסוף, הפרק מוכיח מעבר לכל ספק שלמרות תצוגת המשחק המדהימה שהפגינה שייפר לאורך העונה הראשונה, רק גירדנו את פני השטח עם השחקנית הצעירה הזו. לא יהיה זה בלתי סביר לשער שבעתיד אופוריה תזכה שחקנית נוספת בפרס אמי, ובצדק. 

עד שתגיע העונה הבאה של אופוריה (בתקווה שהיא תתחיל את צילומיה במרץ), ותפעיל על צופיה טקטיקות של זעזוע והלם, נוכל להתנחם ברטוריקה המתונה שהיא בחרה לפרקי הספיישל שלה. יש לתת לה קרדיט על האופן שבו היא מבקשת, גם אם באופן בלתי מושלם, לגעת בפצעים פתוחים ובנושאים שלא זוכים כמעט לזמן מסך במיומנות, בכנות וברגישות שלהם הם זכאים.


אופוריה
יוצר: סם לוינסון, HBO
פרקי הספיישל זמינים לצפייה בהוט, YES וסלקום tv

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

2 תגובות על הכתבה

  1. כתבה טובה אבל טעות קטנה

    לדמות של ג'ייקוב אלרודי קוראים נייט. טיילר הוא בחור אחר שנייט גונב את הזהות שלו

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden