מיקי גולדשטיין: לא מפחד מהחושך

בתערוכת יחיד שתיפתח ביום שישי בגלריה למון פריים, האמן מיקי גולדשטיין מציג עבודות מהשנתיים האחרונות, שצוללות לביוגרפיה האישית שלו ומעלות זיכרונות ילדות בשפה השואבת השראה מקומיקס קלאסי. בתערוכה ״מיקי גולדשטיין: לא מפחד מהחושך״ (אוצרת: חגית פלג רותם, עורכת שותפה בפורטפוליו), הוא מספר סיפור בתמונות קצרות, סצנות ואנקדוטות, שאינן מתיישבות עם מציאות ריאליסטית אחת.

עבודותיו של גולדשטיין נראות כאסופה של מחשבות המתרוצצות בראש ויוצאות לחופשי – הן מפליגות אל מחוזות הילדות, הדמיון, הזיכרון. מותחות את גבולות החדר, הבית, העולם, ומסתדרות מחדש במרחבי הבד. לצד הציורים הוא מציג סדרת פסלים בעלי איכות קווית, כמו רישום באוויר, מימוש של אלמנטים ומוטיבים שניתן לזהות מהציורים. בית, פרח, ספסל, מכונית צעצוע או פנס רחוב – כולם כאילו יצאו מסרט אנימציה והתעוררו לחיים.

האמנות של גולדשטיין אינה נשמעת לחוקיות של ז׳אנר כלשהו, אלא נענית לרחשי הלב. הוא יכול לאמץ לו סגנונות שונים ולשלוט בציור קלאסי או בקו כאילו־ילדותי. כמי שניהל קריירה ענפה כמאייר קריקטורות פוליטיות וארט דירקטור בעולם הפרסום, בשנים האחרונות הוא מעדיף ״לעבוד מהרגש ולא מהשכל״, כפי שהוא מגדיר זאת. והרגש מוביל אותו לעבר הילדות – מעיין נובע של אירועים שממרחק השנים נצבעים בגוונים של געגוע. במשיכת מכחול ורודה על רקע שחור קודר, בחדר הילדים האפלולי או בישיבה על העץ – בחוסר מעש וחוסר דאגות.

הוא מעיד על עצמו שכילד לא הצליח ללמוד לקרוא ומצא את מפלטו בסיפורי קומיקס. ״עד הצבא קראתי רק קומיקס״, הוא מספר. משם הדרך לציור הייתה קצרה וטבעית. אך בכיתה א׳, כשהראה למורה בגאווה ציור נפלא שצייר, נתקל בתגובה של חוסר אמון וזלזול שובר לב. את הצלקת הזו נצר והחביא מתחת לשכבות של הומור ושנים של התמקצעות.

לא במקרה הוא רואה את עצמו כחלק מאילן היוחסין של גיבורי ילדותו – ציירי קומיקס בינלאומיים כמו קינו, מורדילו והרווה – שאת השפעתם ניתן לראות בשפת הציור שלו. ציור שמתחזה לקומיקס גם כשהוא מצייר בשמן ויוצר קולאז׳ במדיה מעורבת, ביד חופשית ובקנה מידה גדול. הציור נותר קווי, קליל, אך הוא מעביר אותו טרנספורמציה. שילוב טקסט בעבודות משמש אותו כחלק מהקומפוזיציה, ככתם נוסף, אך גם כתזכורת מ״הילד הפנימי״ שלוחש לו קרעי מחשבות.

כמו שפיקאסו אמר פעם, שלקח לו ארבע שנים ללמוד לצייר כמו רפאל וחיים שלמים ללמוד לצייר כמו ילד, גולדשטיין רותם את הכשרון שלו לצמצום ומינימליזם מחודד, ומשחק בהשטחת הפרספקטיבה ורמיזה לציורי ילדים. ״הידע נמצא ביד. שנים של אימון בתנועת מפרק היד, שנועדה להשיג את הקו הנכון, הכאילו קליל״, הוא אומר.

כאמן בוגר ובשל, הוא מוצא את האומץ לצלול לעומק הזיכרון ולפגוש מחדש את הילד שהיה – האלטר אגו שמככב בציוריו – ילד רגיש, מופנם ושובב, שמחפה על כל מה שחסר לו באדישות והומור עצמי. זה שפוגש ממרחק השנים בילד שבכל אחד מאיתנו, ומעורר בצופים התרגשות והזדהות.

תקופת ילדותו של גולדשטיין מתחלקת ל״לפני״ ו״אחרי״: לפני ואחרי העלייה לארץ מצ׳ילה ב־1973, בעיצומה של מלחמת יום כיפור; לפני ואחרי מותו של דודו האהוב; לפני ואחרי שנתקל בחומת האי־הבנה של המבוגרים. בנעוריו בישראל פיעמה בו הכמיהה להשיג תחושת שייכות, ישראליות. את השייכות המיוחלת הוא מצא בצבא, כחייל בלבנון, והיא הגיעה יחד עם אובדן של חברים שנפלו, עם טראומת המלחמה, שכיום, ממרחק השנים הוא יודע לקרוא לה בשם. הכאב, הקושי והדאגה משולבים בעבודות ברמיזות קטנות.

התערוכה החדשה, שנולדה בתקופה קודרת היא אופטימית דווקא. היא מגיעה ממקום מפויס ואוהב, מנקודת מבטו של אדם בוגר המכיל בלי קושי את כל מי שהיה לאורך הדרך. ״יש בי געגועים לנאיביות. בעיסוק בעולם הילדי יש התרפקות אבל גם אסקפיזם״, הוא אומר. ובכניסה לעולמו של גולדשטיין נפתחת גם בפני הצופים דלת קסמים, לעבר עולם מתוק מריר של זכרונות מימים שבהם העתיד עוד היה פרוש כהבטחה שהכול עוד אפשרי.

---

מיקי גולדשטיין I לא מפחד מהחושך
אוצרת: חגית פלג רותם

גלריה למון פריים, כיכר פלומר 8, בנין 36, נמל תל אביב. פתיחה: 4.3, נעילה: 1.4. שיח גלריה בתערוכה בשבת, 12.3, בשעה 11:00.