נטע הררי נבון: יום דין עבורי הוא לא יום לחכות לו. הוא פה, תמיד

חגית: בוקר טוב נטע, מה שלומך?

נטע: בוקר טוב! שלומי טוב 🙂

חגית: אני חוזרת שוב ושוב לכותרת של העבודה החדשה שלך במוזיאון ישראל, ״יום דין״, וחושבת על מה שקורה כעת בעולם… איך יכולת לדעת?

נטע: מה קורה היום שלא קרה בעבר?

חגית: אני שרויה ברוח הכותרות מאוקראינה הבוקר

נטע: ולפני זה הייתה הקורונה, ואנשים הזדהו עם הציור וסברו שסוף העולם הגיע, ושאלו איך ידעתי? כי הרי התחלתי את הציור לפני למעלה מחמש שנים, וסיימתי אותו השנה. אני לא יודעת אם אני אומרת משהו שמקל או מחמיר את הדבר, אבל אני אומרת שמה שמופיע במציאות מצד אחד לא חדש, מצד שני לא מרמז על הסוף. שוב ושוב קורים דברים קשים. איומים

חגית: נראה שהציור שואב השראה ממקומות ותקופות שבהם לאנשים היה הרבה פחות ידע על המתרחש בעולם, ו״יום הדין״ היה סוג של התראה מפני סכנה. החיבור ליום הדין של מיכלאנג׳לו – מהקפלה הסיסטינית או לציורי התופת של הירונימוס בוש. איכשהו בימינו זה נראה כמעט כמו חומר תיעודי…

נטע: למה הכוונה?

חגית: אנחנו מופצצים בדימויים ואינפורמציה על התרחשויות קיצוניות בכל מקום שבו הן קורות, בזמן אמת, ובניתוק מקונטקסט. זה גורם לתחושת חירום תמידית. ואז ציור מונומנטלי כמו שלך – נתפס כחלק מרצף האירועים והגירויים והמידע החזותי הזה

נטע: זה נכון. וזו נקודה חשובה, עניין הנראות והאינפורמציה על המתרחש בעולם. לא בטוחה שזה יותר ידע 🙂

תראי, מצד אחד שלא כמו במאות קודמות, אנחנו חשופים בזמן אמת למופעי קיצון של המציאות: גופות נערמות בבתי חולים בגלל וירוס לא מוכר; עשרות אלפי פליטים, שני מטר מאיתנו, שלא היו להם המשאבים והמזל לברוח מסוריה; אזרחים אוקראינים שאומרים ״לא האמנו״ ומחפשים מחסה ברכבות תחתיות – זה מעלה בנו את תחושת החירום שנמצאת בתוכנו. ואנחנו מתחילים לפעול בדפוסי חירום, כשבפועל כרגע כשאני מדברת איתך אני נמצאת בבית המוגן שלי וצריכה לתפקד.

החשיפה הזו מתעתעת, היא מערערת את תפיסת המציאות ואת האמת. היא מכניסה אותנו למצב דחק אמיתי מצד אחד אבל מנותק מהמציאות שלנו מצד שני. ואנחנו נאלצים לארגן מחדש את האינפורמציה המציפה אותנו באופן כזה שנוכל להתמודד עם היום יום ועם המציאות. אם נחיה את מציאות האסון והפליטות והחולי והמוות נלך לאיבוד בתוך מציאות שלנו

אני מנהלת מו״מ כבר שנים עם כוחות דיקטטוריים, כולאים, משפיטים, בתוכי. ומכיוון שאין הבדל בין הכוחות שבתוכנו לבין מופעי המציאות שבחוץ – החומרים הם אותם חומרים – אני חושבת שאני מיטיבה לתאר מצבים כאוטיים

חגית: בדיוק לזה התכוונתי. בלימודי תקשורת ופסיכולוגיית המונים קוראים לזה תודעה כוזבת

נטע: אני חושבת שהקורונה הביאה את המורכבות הזו לקצה. את העובדה שהאינפורמציה הגלויה ולכאורה חופשית ובלתי מבוקרת היא בעצם מכשיר ניהולי של החברה והתרבות. התקשורת ניהלה את המגיפה במקום ראשי מדינות

חגית: והתקשורת, יש לה אינטרסים משלה: רייטינג, טראפיק, להיות ראשון, לצעוק יותר חזק… וכל זה תוך משחק תפקידים של ״מבוגר אחראי״ מבקר ונוזף – במנהיגים, באנשי מקצוע, בקהל

נטע: כן. ואני כאדם שחי פה ומנסה לשמור על איזון וחיות, כדי לשרוד, כדי לחיות ולא להכניס את עצמי למיטה ולא לצאת ממנה, מבקשת לחזור אל אותו אדם שחי את מגיפת הדבר ופחד למות אל אותן נשים שאושפזו בגלל מגיפת ההיסטריה. אין הבדל בינינו למעט העובדה שיש לי פרספקטיבה רחבה יותר ואולי יכולת לבנות לעצמי פרספקטיבה עצמאית. ועדיין אני צריכה לבחור את נקודת המבט שלי על המציאות ולהשקיעה בה אנרגיה. אני מבקשת לא להיסחף אחרי הרוע והאלימות והתוהו ובוהו שמאד חזק וסוחף.

זה נחשף בקורונה. התקשורת היא כלי בידור – בידור הוא טוב וגם רע. מופעי הגלדיאטורים ברומא הם כמו ערוץ 2. הציור שלי מדבר על הכוחות הדמוניים, הכוחות האכזריים – אבל שנמצאים בתוכנו. במבנה הנפשי פיזי שלנו.

אני מנהלת מו״מ כבר שנים עם כוחות דיקטטוריים, כולאים, משפיטים, בתוכי. ומכיוון שאין הבדל בין הכוחות שבתוכנו לבין מופעי המציאות שבחוץ – החומרים הם אותם חומרים – אני חושבת שאני מיטיבה לתאר מצבים כאוטיים

נטע הררי נבון, פרטים מתוך העבודה יום דין. צילומים: מ״ל

חגית: אולי נחזור אחורה בזמן, להתחלה: חמש שנים לציור אחד? איפה זה התחיל, מה היה הרעיון שהצית את העבודה הזו? מלכתחילה היה תכנון להציג אותו כמונומנט יחיד במוזיאון?

נטע: את העבודה התחלתי במקביל לשנה הראשונה של לימודי טיפול באמנות, במכללת דויד ילין בירושלים. הלכתי ללמוד טיפול כי ביקשתי לעצמי משהו אחר. חיים אחרים. חוויית חיים אחרת. הרגשתי שאני חייבת לעזוב את הציור. שאני לא יכולה לגדול בתוכו ולהמשיך לחיות כמו שחייתי אז. הרגשתי בדידות איומה בסטודיו וכבר לא הסכמתי לצייר מהמקום שציירתי בעבר. רציתי לצאת אל החיים, אל אנשים, אל סיפורי חיים חדשים, אל חוויות מעודנות יותר

חגית: ודווקא אז התחלת את ה־ציור?

נטע: במהלך השנה השנייה ללימודים היו שני אירועים שיצרו בי תפנית חזרה – השתתפתי בתערוכת הענק dismaland של בנקסי (banksy) וזה היה אירוע מטורף ומסעיר, שהבהיר לי שככה אני רוצה, הכי בגדול והכי בפירגון! והדבר השני – קיבלתי משרה בבצלאל, שאיפשרה לי לחזור למקום שברחתי ממנו בגיל 21, ולחזור מעמדה אחרת.

כשסיימתי את הפרקטיקום בטיפול הרגשתי שאני בצומת וצריכה לבחור, ובחרתי לחזור לסטודיו, אבל חזרתי אחרת. הייתי בנאדם אחר. והקשר עם הציור השתנה. אז הגיעה ההצעה מהאוצר, אמיתי מנדלסון, לקיר העצום הזה במוזיאון ישראל

השתתפתי בתערוכת הענק dismaland של בנקסי (banksy) וזה היה אירוע מטורף ומסעיר, שהבהיר לי שככה אני רוצה, הכי בגדול והכי בפירגון!

חגית: ואיך אמיתי מנדלסון עשה את החיבור בינך לבין הלוקיישן?

נטע: אמיתי ראה שלוש שורות מהציור, את שלוש השורות הראליסטיות יותר. והתחלתי לנסות להוסיף קומות לציור הקיים. זה היה תהליך בפני עצמו, לא היה קל. בדרך עזבתי את הציור, כדי לפתח סדרה חדשה, שתוצג בתערוכה שתיפתח בעוד שבועיים בגלריה זימאק בתל אביב, ושם ״המצאתי״ את הקילופים של הגרונט ואת שכבות הציור המקולפות, וכשחזרתי איתן לציור קיר הגדול – הבנתי איך אני מסיימת אותו

חגית: שתי תערוכות כאלה במקביל זה לא מעט

נטע: שנים הייתי מנותקת מהמקומות האלה – והיום אני מרגישה מוכנה – עשיתי שינוי וזה הצריך ממני החלמה עמוקה. היה שלב שרציתי לסגת, לא יכולתי יותר לצייר ולנהל את הקריירה שלי בפגיעות גדולה, זה מקום כל כך חשוף – של צורך בהכרה, באהבה. היום אני יכולה לקבל ולשמוח בהכרה, לחוות וליהנות מזה ולנהל את זה באופן ראוי

חגית: בואי נעשה עצירה מתודית ותספרי קצת על הרקע שלך – איפה ומתי למדת? איך התפתחה השפה שלך. אני זוכרת אותך מ״דיוקן ראשון״ ב־2004 בהלנה רובינשטיין וגם מדיסמלנד של בנקסי ב־2015

נטע: למדתי בתלמה ילין, שם אני חושבת שנוצר החיבור העמוק לציור. ב־91׳ סיימתי שנה ראשונה בבצלאל, אחריה עשיתי תואר ראשון בעיצוב תפאורות לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. משם המשכתי לשנתיים במדרשה (שם השתתפתי בתערוכת הבוגרים) ובהמשך, כאמור – תואר שני בטיפול באמנות. חוץ מזה אני אמא לשתי בנות (23, 17) ונשואה לדב (נבון).

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

חגית: אז היום את שוב בעיקר ציירת?

נטע: קודם כל אני ציירת. אני אוהבת את מלאכת הציור. את חומרי הציור. הציור הוא גוף מבחינתי. המשכו של הגוף הבשרי שעוטף אותי. אני גם אוהבת לגעת בגוף דרך הציור ומשם החיבור שלי לשפה הראליסטית.

בציור ״יום דין״ במוזיאון יש את כל האבולוציה של השפה הציורית 🙂 יש בו חלק ריאליסטי, יש בו את החלקים החסרים (מהגרונט הלבן, שכבת הבסיס האקרילית) וגם את הגילוי החדש שלי, שזה שכבות ציור קרועות…

חגית: היה אתגר מיוחד בתכנון העבודה במידות ובחלקים – 18 חלקים???

נטע: 18 חלקים!!! כן, זה היה מאד מאתגר מהבחינה הזו שאני מאד לא טכנולוגית ולא עובדת עם פוטושופ, והסטודיו שלי מכיל 3 קומות של ציורים. כלומר, כל פלטה היא 90 ס״מ גובה אז 2.70. ולקראת סוף התהליך פרסתי את הציורים על הרצפה ועבדתי על הרצפה, כדי לאחד את המכלול המעגלי של כל הקיר.

ג׳אקופו טינטורטו, יום הדין, 1562. צילום: ויקימדיה קומונס

חגית: הוא באמת נראה כמו מבט מהאוויר של התרחשות בתנועה

נטע: התנועה של הציור כולו, של כל הפרטים, הייתה הדבר הכי משמעותי, ורציתי שיווצר מעגל פנימי, שהאדוות שלו מהדהדות החוצה, אל מחוץ לציור:

אלה השמיים, מלאכים ועננים שיורדים מלמעלה; ואלה מים תת קרקעיים, מי תהום, שחודרים ומחלחלים דרך הניקבה הכחולה בצד שמאל אל הסצנה המעגלית במרכז הראליסטית יותר של בני האדם והבוץ.

הציור משקף מטמורפוזה בחומר, בחמר: יש דמויות שנראות כמו אבן, כשהחומר מתקשה (כמונו) ויש את אותו חומר במצב צבירה מימי. והחומר הוא הגוף, והחומר הוא התודעה והמחשבות של בני האדם שגוזרות פעולות ומעשים בהתאם למצב הנוקשות או הרכות של הגוף־תועה־נשמה שלהם. והנה יש פה את העולם 🙂

חגית: הנה חזרנו לציורי הרנסנס

נטע: ציור ״יום הדין״ של טינטורטו היה לנגד עיניי יותר מכל יום דין אחר. אם הייתי יכולה הייתי פשוט מנסה להעתיק אותו 🙂 כמו בעולם הדתי, אין פה אבחנה בין שוכני מרום ושוכני הארץ, פה מי שחי בשמים הם אותם אנשים וסצינות רק במצב צבירה אחר, בגופם ותנועתם הם הופכים לעננים. טינטורטו מצייר את החיים והמוות כמובלעות אחת בשנייה. אין הפרדה. הנה החיים והופ מתחיל המוות! ומה שתחום ביניהם הוא גוף האדם, מעטפת האור. זה גאוני בעיניי!

אני אוהבת את המושג ״יום דין״ כי הוא מנסה לעשות סדר בעולם, במה שקורה לנו פה, בני האדם, השמים והחיים והמוות. הרוע, הטוב, המוסר, הצדק. מה זה לחיות, ולעומת זאת מה זה לחיות ולא להרגיש חי

חגית: למה יום דין?

נטע: אני אוהבת את המושג ״יום דין״ כי הוא מנסה לעשות סדר בעולם, במה שקורה לנו פה, בני האדם, השמים והחיים והמוות. הרוע, הטוב, המוסר, הצדק. מה זה לחיות, ולעומת זאת מה זה לחיות ולא להרגיש חי. אבל יום דין עבורי הוא לא יום לחכות לו. הוא פה, תמיד, הוא היום־יום. הוא הבחירה היומיומית שלנו בטוב. בלראות את הטוב. בלנסות לזהות מהו הטוב עבורנו.

ולפעמים הבחירה שלנו בטוב עבורנו מכאיבה לאחרים, ואז איך לחיות עם זה? איך לנהל את הרגשות הקשים שאנחנו פוגעים באחרים. והבחירה היומיומית שלנו בחיים. לא בחירה פיסיולוגית, כמו חיות שרוצות להמשיך לנשום אוויר, אלא להיות אדם חי. לאפשר לעצמנו את מלוא חווית החיים פה עלי אדמות. ואיך אנחנו מזהים מה שייך לחיים ומה אם נבחר בו, יוביל אותנו לאזורי מוות, לדיכאון, לריקון, לנוקשות, לטרור לפחד…

חגית: מרתק לראות איך האנשים בציור שלך הם אנשי היומיום שלנו, ובכך הצטיין גם טינטורטו – לתת מקום לאנשי היומיום של זמנו בציורים הכי דרמטיים שלו. בעיניי זה הפך אותו לאמן מפתח בחיבור/במעבר בין המסרים הדתיים לחיי היומיום

נטע: נכון. שמחה שאת רואה את זה גם.

אני מרגישה שיש לכל אחד מאיתנו אחריות על העולם. אני מחוייבת לקחת אחריות ולפעול למען אפשרות לבלוב ופריחה של טוב – מהסביבה הקרובה אלי ועד מעגלים מרוחקים. במסגרת הכוחות שלי. במסגרת המוגבלות שלי.

חגית: האחריות שלך כאמנית – לשקף ולהדהד את הדברים? לתת פרשנות?

נטע: האחריות שלי היא קודם כל כאדם שבא במגע עם בני אדם, להיות אדם טוב לאחרים, להימנע מלעשות רע ביודעין. לאפשר לסטודנטים שלי להתפתח בתנאים מיטיביים. להתחבר לאמת שלהם בלי פחד. לאפשר לסטודנטיות שלי להבין את הכוחות שלהן כנשים ובאיזה עולם הן חיות. לאפשר לבנות שלי את התמיכה והליווי המדויק להם בעולם הזה…

כאמנית, האחריות שלי היא להיות דוברת אמת. לחתור למגע עם האמת ולתאר אותה כמו שאני יודעת ומבינה. לא לפחד להיות במגע עם הדברים שאותם אני מבקשת אחר כך לברוא בציור. האחריות שלי כאמנית היא להמשיך לצעוד בדרך הזו של האמנות, להמשיך להאמין בתרבות, באמנות, בטוב שבאדם למרות כל הקשיים בדרך. ויש כל כך הרבה קשיים בחיים של אמן. בואי נאמר שמהכיוון של העולם, של תמיכה ציבורית, ממשלתית כלכלית. מהכיוון של עניין הקהל באמנות יש בעיקר הערמת קשיים. הנס הוא שהציור מתגמל את יוצרו באהבה ובקשר ובהיותו צינור אל האמת וזה נס מטורף

מתוך התערוכה פנטזיה כלואה, גלריה זימאק

חגית: וכעת שהציור מוצג, איזה תגובות את מקבלת מהמבקרים במוזיאון?

נטע: הציור מתקבל מהמם. המון אנשים מצטלמים עם הציור, מעלים לסטורי. וזה מאד משמח אותי כי אנשים חווים מולו עוצמות שקיימות בתוכם. הם מזדהים עם דמויות בתוך הכאוס הקיומי. הם מרגישים שרואים אותם, שיש לקיום שלהם הד. זה מה שאומרים לי. ואני כציירת מאושרת לאפשר לצופה חווית ציור גופנית, חושנית, חושית! מאושרת שאנשים עומדים מול ציור ומרגישים משהו! ככה אני התאהבתי בציור. זוכרת שעמדתי מול ציור של גרשוני והוא הסעיר אותי. הקווים, הכתמים העירו בי קול

חגית: איזה יופי. ובמקביל יש תחושה של התרוקנות בסטודיו? בראש?

נטע: איפההה אני עדיין לא בהתרוקנות, אני די בלחץ כי בדיוק בעוד שבוע, ב־10.3 יש פתיחת תערוכה בגלריה זימאק – קראתי לה פנטזיה כלואה (a cocoon fantasy)

חגית: נשמע מעניין! בהצלחה שם וגם שם…

נטע: תודה. ואני שמחה שהמוזיאון שמח. כי אנשים חוזרים לבקר בו. אחרי שנתיים של קורונה שלא התקהלו, ושנתיים בלי תקציב בתקופת נתניהו – ומנכ״ל חדש – אני מקווה שתהיה תנועה גדולה במוזיאון והרבה חיים

נטע הררי נבון I יום דין
אוצר: אמיתי מנדלסון
מוזיאון ישראל, ירושלים
אירוע פתיחה: 3.3. נעילה: 31.8