כל מה שחשוב ויפה
חני סירקיס ב״הורה - הסרט״. צילומים: רועי שאלתיאל
חני סירקיס ב״הורה - הסרט״. צילומים: רועי שאלתיאל

״הורה - הסרט״: התנועה של אוהד נהרין לעבר עולם חדש מופלא

העיבוד הקולנועי של אוהד נהרין ל״הורה״ הוא ספקטקל סטרילי עוצר נשימה ומעורר השתאות, בה במידה שהוא נטול פגיעות או נשמה; מסעיר ומרוחק, נשגב וקר

סרטו החדש של אוהד נהרין ״הורה״ מציג את העבודה הבימתית הידועה מ־2009 – ויוצר אותה מחדש – כשהוא ממיר אותה אל השפה הקולנועית. השוט הראשון בסרט מציג את רקדני הלהקה, ישובים על ספסל ארוך ושחור על רקע שחור. בניגוד להפקה הבימתית, שהתרחשה על רקע ירוק, בעיבוד הקולנועי הרקדנים נדמים כמרחפים באפלה ובוקעים ממנה. שום פרט חזותי, מלבד התנועה הרציפה של המצלמה, לא חוצץ בין פניהם וגופם לבין העין המביטה בהם.

הם קמים ונעים בתוך המרחב השחור, נוכחים בו לעצמם. אבל יותר מנוכחותם, זו המצלמה שרוקדת עמם ומולם. היא אינה מתעדת את המחול בשקיפות תיעודית; היא נוכחת על הבמה, נעה, מפנה את תשומת הלב אל עצמה. 

המפגש בין שפת המחול לבין השפה הקולנועית הוא תמיד טעון, ולו בשל ההבדל המהותי בין שתי השפות. המחול הבימתי הוא חד־פעמי, מתהווה ונעלם, נדיף; נוכח לרגע רק כדי להיעלם לטובת המחווה הבאה. השפה הקולנועית מנציחה את הרגעים שהיא מציגה: שולפת אותם מתוך הכאוס החזותי וחוקקת אותם במעשה של תיעוד, שמאפשר לחזור עליהם ולקבע אותם בזמן, אל הנצח. 

נהרין מפגיש בין שתי השפות באמצעות בחירה אמנותית דומיננטית, שממשיכה ואף מחריפה את הנטייה הפטישיסטית שמאפיינת אותו כיוצר וככוריאוגרף. במופעי המחול שלו, נהרין מעצב דימויים רבי עוצמה באמצעות גופים רבי עוצמה; התחביר האסתטי מעצב אותם באופן שמזמן התפעמות ולעתים אף הלם חזותי. הוא מקדש את הדימוי הגופני, באופן שמצייר את הצפייה כמעשה פולחן.

הכוח של המופע הבימתי והרושם שהוא מייצר נטועים גם בארעיות שלהם; בתחושה הנדהמת שהעין לא יכולה להכיל הכול. הדימויים של נהרין מתחלפים במהירות, והעין הצופה נעה בין דימוי לדימוי כמו שיטוט במוזיאון מרהיב, תמיד גדול מדיי בשביל המבט; הוא עצום ורב־ממדים, מתחלף ותזזיתי. דבר־מה תמיד חומק מההכרה בצפייה חיה.

נהרין בוחר בקידוש של התנועה ושל הדימויים שהיא יוצרת: בסטריליות היפהפייה שלו, הוא מוליך את ההקשר הפטישיסטי של היצירה עד לקצהו. כל בחירה קולנועית בסרט משרתת את הסגידה לפטיש של ״הורה״

אולם הספקטקל המרהיב של הדימוי הנערץ מתנגש – לפעמים באלימות, כמו ביצירה 2019 – בארעיות המסחררת של הופעתו, וגם בנוכחות של הגוף המיוזע והמתנשם, שחושפת את המנגנון הגופני־בשרי של התנועה; את חדר המכונות קצר־הנשימה שמייצר את הדימויים הגרנדיוזיים. בתוך המפגש הזה, בתווך שבין הממד הראוותני לבין תנאי הייצור הגופניים, נוצר הרגש שיצירותיו של נהרין מעוררות. 

הסרט ״הורה״ אינו מציג את הריצוד הכפול בין הדימוי המרהיב לבין הייצור הגופני הנאנק שלו. נהרין בוחר בקידוש של התנועה ושל הדימויים שהיא יוצרת: בסטריליות היפהפייה שלו, הוא מוליך את ההקשר הפטישיסטי של היצירה עד לקצהו. כל בחירה קולנועית בסרט משרתת את הסגידה לפטיש של ״הורה״. הרקע השחור בולע את העולם (ויש לציין, שלעתים גם את הרקדנית היחידה שצבע עורה כהה), ומשחרר את היצירה מהקשר מרחבי.

העיבוד הטכנולוגי שותף ליצירה הכוריאוגרפית ומוליך אותה: התנועה מצולמת בהילוך מהיר או איטי, לעתים באופן כמעט לא מורגש ולעתים בהתערבות חזותית ברורה. מהלכים של קטיעות תכופות ומהירות הופכים את התנועה לתזזיתית וחדה יותר, מרהיבה ובלתי אפשרית. התנועה היא טוטם חזותי שיש לסגוד לו. הרקדנים הם גופים על־אנושיים שנעים באופן מושלם בחלל הריק, וכל מחוות תנועה שלהם תפורה בדייקנות: התפרים אינם נראים לעין. 

לצד ההתערבות של העריכה הדיגיטלית, המצלמה מתעכבת על פניהם וגופם של הרקדניות והרקדנים היפיפיים של בת־שבע, בצילומי תקריב שמתכתבים עם השפה החזותית של צילומי אופנת־עלית. יופיים של מוצג באופן פאשיסטי, ואני לא משתמש במונח הזה באופן פוליטי־מוסרי, אלא כתפיסה אסתטית: מה שמפעיל אותה הוא הצורך של קהילת הצופים להגדיר את עצמה במושגים אסתטיים נעלים, טהורים ונשגבים (ההקשר הפוליטי המאיים מתגלם בהעמדתם אל מול האחר המלוכלך המכתים). 

באמצעות ההנצחה הקולנועית, ההתערבות הדיגיטלית וההסתרה של ״חדר המכונות״ הגופני, הדימויים של ״הורה״ מסגלים מידה של יופי שהיא אבסולוטית לכאורה, ודאית ואינטנסיבית: היא מאגדת את הצופים בהתפעמות משותפת. התוצר של ההתבוננות בסרט הוא ספקטקל סטרילי עוצר נשימה, שאי אפשר לעמוד מול הכוח הפטישסטי שלו: היופי שהוא מציג הוא מושלם, מלאכותי וטהור. וכמו כל האוביקטים הטהורים, הוא מעורר השתאות בה במידה שהוא נטול פגיעות או נשמה; הוא מסעיר ומרוחק, נשגב וקר. הוא מאפשר לנהרין לקחת את האסתטיקה הדימויית, התנועתית והבימתית שלו – לטוב ולרע – אל הקצה; אל עולם חדש מופלא.


רועי שאלתיאל, הצלם והעורך של ״הורה – הסרט״, אומר ש״יש מחול בימתי. יש קולנוע. הורה הסרט הוא מה שנוצר כששניהם נפגשים״ >>> 


הורה – הסרט
11-14.3
בימוי: אוהד נהרין; צילום: רועי שאלתיאל; עריכה: רועי שאלתיאל ואוהד נהרין
בביצוע חן אגרון, בילי בארי, יעל בן־עזר, בן גרין, שון האו, צ׳יאקי הוריטה, צ׳אן וונג קים, מתן כהן, שיר לוי, אוהד מזור, יוני (יונתן) סימון, חני סירקיס, אמליה סמית, איגור פטשנצ׳וק, לונדיווה קוזה.
הפקה משותפת עם פקטורי 54

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden