כל מה שחשוב ויפה
אוהד מזור מתוך ״הורה - הסרט״. צילומים: רועי שאלתיאל
אוהד מזור מתוך ״הורה - הסרט״. צילומים: רועי שאלתיאל

״הורה - הסרט״: לנוע במקום ללא גבולות, קצת כמו החלל

״יש מחול בימתי. יש קולנוע. הורה הסרט הוא מה שנוצר כששניהם נפגשים״. רועי שאלתיאל, הצלם והעורך של ״הורה - הסרט״, על המעבר של היצירה של אוהד נהרין ללהקת בת שבע מהבמה למסך

ענבל: שלום רועי, נעים להכיר, אנחנו נפגשים לשוחח על הסרט ״הורה״ של אוהד נהרין, שעומד לצאת להקרנות השבוע. אתה חתום על הצילום והעריכה שלו

רועי: שלום ונעים מאוד גם לי. הייתי רק רוצה לסייג מעט את נושא הצילום והעריכה ולומר שאני לא מרגיש שאני חתום על המשימות הללו לבדי אלא אוהד ואני יחד היינו אמונים על המשימות הללו. אומנם אוהד הוא כוריאוגרף אך הוא שולט ברזי המדיום כמו אחרון הקולנוענים

ענבל: האם תוכל לספר על תהליך היצירה – איך הופכת יצירת מחול לסרט?

רועי: הטרנספורמציה מתבצעת בתוך מוחו של היוצר (אוהד) והחזון מקבל מימוש בסטודיו מול המצלמה. בפועל, איסוף החומרים מתבצע בימי הצילום, תוך מושג כללי של מבנה וסיפור, ואז במעמד העריכה הארוך, המעניין והמאתגר, נבנה הסיפור הסופי, החדש, ונולד סרט

ענבל: תוכל לספר קצת על הטכניקה – איך זה מתבצע בפועל? 

רועי: מבחינתנו זה קולנוע לכל דבר וכך גם ההתייחסות לצילום. צילמנו עם מצלמה אחת כשאוהד יושב על המוניטור, מכוון, מאשר, מתקן, מביים. יש בינינו שיחות, דיונים ובדיקות בזמן אמת על איך ומה ישרת את הסצנה הן ברמת התוכן והן ברמת האסתטיקה, ואז יורים.

לרוב צילמנו קטעים קטעים אבל לעיתים אוהד ביקש מהרקדנים (שהם כל כך מסורים ומוכשרים שלמשמע האות ״אקשן״ נאספים ומגישים שוב ושוב את עצמם במאה אחוז, ולי באופן אישי היה עונג לעבוד איתם) להריץ קטעים ארוכים יותר ולפעמים גם ראן מלא בכדי לקבל סוג של מומנטום לשוטים, סוג של אנרגיה, זיעה, כוח/חולשה שבאים לידי ביטוי כעבור 40 דקות של תנועה אינטנסיבית

ענבל: במופע עצמו היה רקע ירוק ורצפה לבנה, וכאן הכול שחור – יצרתם בסרט חלל ללא בסיס וללא עומק – הגופים הלבנים זוהרים בחשיכה, קצת חסרי ממשות. זה מפתיע כי מחול הוא דבר מאוד גופני, ובסרט פחות. גם את הזיעה לא מרגישים, לפעמים נדמה היה לי שאלו גופים של אווטרים

רועי: נכון, המופע משתמש ברקע ירוק וכאן נעשתה בחירה בשחור. את צריכה לשאול את אוהד על זה אבל אני חושב שבראש ובראשונה הייתה החלטה לוותר על ירוק כשעוברים למדיום של קולנוע/וידאו כי חלל שכולו ירוק, במדיום הזה, מרגיש כמו סטודיו גרין סקרין וההקשר שזה מייצר חוטא למטרה.

הכוונה הייתה לנוע במקום ללא גבולות, קצת כמו החלל. אבל בעיני הגופניות לא פוחתת פה אלא אפילו מתחזקת. אני יכול להבין את ההבדל שהרגשת בחוויה בין מופע על במה לבין צפייה בסרט אבל הכוונה פה לא הייתה להשוות או להתאים בין שני המדיומים אלא להשתמש בהורה המופע כבסיס ליצירה קולנועית חדשה. יש מחול בימתי. יש קולנוע. הורה הסרט הוא מה שנוצר כששניהם נפגשים


עמרי הרצוג חושב שהעיבוד הקולנועי של אוהד נהרין ל״הורה״ הוא ספקטקל סטרילי עוצר נשימה ומעורר השתאות, בה במידה שהוא נטול פגיעות או נשמה; מסעיר ומרוחק, נשגב וקר >>>


ענבל: האם פס הקול של הסרט זהה לזה של המופע?

רועי: אפשר לומר שכן, להוציא קטע אחד

ענבל: יש מקומות שבהם בחרתם להאיץ את התנועות או להאט, איך זה הסתדר עם פס הקול?

רועי: הסודות שמורים במערכת 😉 תנועה, מהירות, מומנט והמשחק שביניהם, הם הם הסוד ביצירה מסוג שכזה

ענבל: האם אלו היו הקווים המנחים לעבודת הצילום והעריכה? איך בוחרים מאיזו זווית לצלם ואיזה טייק להכניס?

רועי: מלבד המבנה הכללי של העבודה, שהיה השלד למבנה הסרט, ואיכות התנועה של הרקדנים, אני חושב שהקו המנחה בבחירה הן של זווית הצילום והן של טייקים שנכנסו לסרט היה – אסתטיקה. 

שאלתי את אוהד, באחד מהרגעים שאנחנו עמוק בתוך העריכה, אחרי חודשים של עבודה, ימים לילות וסופ״שים: ״למה אנחנו עושים את כל זה?״ והוא ענה לי: ״להביא יופי לעולם. שיהיה פה יותר יפה״

ענבל: אין ספק שזה סרט יפיפייה. אך כיצירה שעומדת בפני עצמה הרגשתי שמשהו חסר בו, באופן שבו העריכה קפצה בין הדמויות, בין זוויות הצילום, בחוסר הקרקע והחלל, הרגשתי סחרחורת לפעמים, איבדתי את החוט המקשר של היצירה

החוויה של הסרט היא מה שאנחנו בזמן שאנחנו צופים בו. וזה היופי והייחוד של קולנוע מחול: הוא לעיתים אמורפי והתחושות בו ולגביו כל כך נזילות, שבכל פעם שתצפי בו, תרגישי משהו אחר. ופה גם הייחוד שלו מסרטי קולנוע ״רגילים״

רועי: הייתי עם בת הזוג שלי, עדי זלטין, רקדנית בלהקת בת שבע במשך 18 שנים, שבזכותה נכנסתי ליצור עם הלהקה לפני שנים, בשתי ההקרנות החגיגיות שהיו לסרט בסוזן דלל. בהקרנה הראשונה, עדי הרגישה תחושות מסוימות ובהקרנה השנייה תחושות הפוכות, וגם אני.

אני יכול לומר שהחוויה של הסרט היא מה שאנחנו בזמן שאנחנו צופים בו. וזה היופי והייחוד של קולנוע מחול: הוא לעיתים אמורפי והתחושות בו ולגביו כל כך נזילות, שבכל פעם שתצפי בו, תרגישי משהו אחר. ופה גם הייחוד שלו מסרטי קולנוע ״רגילים״. תנסי לצפות שוב, מבטיח לך שתרגישי דברים אחרים

ענבל: זה מעניין, כי התחלתי לראות את הסרט על המחשב שלי, מסך ״23, חשבתי שלראות מקרוב יהיה מעניין יותר. מצאתי שאני ממש לא מצליחה לעקוב ככה, הכול נראה לי קטוע ומרצד. עברתי לצפות דרך מסך הטלוויזיה, מרחוק יותר, והחוויה מאוד השתפרה. 

חשבתם על הנושא של מרחק הצפייה וההשפעה שלו?

רועי: את כל כך צודקת. הרי אנחנו עובדים על הסרט במשך חודשים וראיתי כל קאט מאות פעמים ואת הסרט כולו כמה עשרות פעמים אבל רק כשהתיישבתי בשקט, ונתתי לסרט את המקום שלו ואת הבמה הכי טובה שאני יכול לתת (כל אחד בביתו, אם זה מקרן, או חדר חשוך, או אוזניות או סלון מתאים עם מסך טוב או האולם שבו הייתה ההקרנה) אז החוויה קיבלה תפנית משמעותית והפכה לחוויה קולנועית כל כך הרבה יותר טובה. 

אנחנו נמצאים בעידן של זילות בצפייה בתכנים. אנשים רואים סרט קולנוע בנטפליקס בשירותים וזה ממש בסדר אבל אפשר עם מעט מחשבה והשקעה, לקבל צפייה וחוויה אחרות וטובות הרבה יותר. בעיני זה שווה את זה. והיות ואני יודע כמה השקענו פה באיכות התמונה והסאונד, ממליץ מאוד למי שצופה, לתת עוד פוש ולצפות כמו שצריך

ענבל: באמת חשבתי שאני כבר בצפייה אופטימלית… לא מתוך זילות החוויה ישבתי בחדר חשוך ליד מסך מחשב גדול, אלא בצפייה לחוויה טובה ובסקרנות רבה. יתכן שצריך לחשוב על הנחיות צפייה כשמוציאים את הסרט להקרנות אונליין ביתיות

רועי: אני נוטה להאמין שכל אחד ישתמש בתשתיות ובכלים הטכנולוגיים הכי טובים שברשותו בכדי לקבל חווית צפייה אופטימלית. אבל בסוף, אם יש לך חדר חשוך, אוזניות ומכשיר סלולרי, אתה תהנה. כל השאר זה בונוס

ענבל: אני קצת בספק שאפשר ליהנות מהסרט הזה על מסך קטן של מכשיר סלולרי, אבל לא ניסיתי

רועי: אחד הסרטים האהובים עליי הוא ״הטוב, הרע והמכוער״ ואני לא רוצה להגיד לך כמה פעמים צפיתי בו במסך קטן בהרבה משל הסלולרי של ימינו. בתחילת שנות האלפיים, על מכשיר המוזיקה אייפוד, עם מסך כלום אינצ׳, היה לי את הסרט הזה, ששמתי על המכשיר והייתי צופה בו בלי סוף. אבל כמובן שאם אפשר יותר אז אני הראשון שאמליץ

ענבל: האם יש תוכניות לעוד סרטים שמבוססים על יצירות של בת שבע?

רועי: אני לא יודע. אבל אם לשפוט לפי החוויה הטובה שאנחנו עוברים בתהליך שכזה ותגובות הקהל לסרטים הללו (עכשיו הורה ובשנה שעברה יאג – הסרט), הייתי מעריך שמתישהו כן

ענבל: ומה התוכניות האישיות שלך? על מה אתה עוד עובד?

רועי: על חופשה 🙂 עבדנו על הסרט ברוטו בערך שנה ונטו אני מעריך שכמה חודשים צפופים וטובים

ענבל: אז שתהיה חופשה נעימה, ומקווים לראות את היצירות הבאות בעתיד הקרוב!


הורה – הסרט
11-14.3
בימוי: אוהד נהרין; צילום: רועי שאלתיאל; עריכה: רועי שאלתיאל ואוהד נהרין
בביצוע חן אגרון, בילי בארי, יעל בן־עזר, בן גרין, שון האו, צ׳יאקי הוריטה, צ׳אן וונג קים, מתן כהן, שיר לוי, אוהד מזור, יוני (יונתן) סימון, חני סירקיס, אמליה סמית, איגור פטשנצ׳וק, לונדיווה קוזה.
הפקה משותפת עם פקטורי 54

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden