כל מה שחשוב ויפה
זמירה הינדס ורטנברג, מן המיטב בבית האמנים. צילומים: רן ארדה
זמירה הינדס ורטנברג, מן המיטב בבית האמנים. צילומים: רן ארדה

מן המיטב: זמירה הינדס ורטנברג בבית האמנים

פורטפוליו Promotion: ״אני לא מציירת נוף או אנשים. אני מציירת חוויות״, אומרת האמנית זמירה הינדס ורטנברג על העבודות שהיא מציגה בתערוכה ״מן המיטב״ בבית האמנים בתל אביב

בגלריה הגדולה ביותר של בית האמנים בתל אביב מוצגת בימים אלה התערוכה ״מן המיטב״ של האמנית זמירה הינדס ורטנברג. בתערוכה, הכוללת 36 עבודות, אפשר להתרשם מגוף העבודות העשיר של הינדס ורטנברג לאורך כמה עשורים של עשייה.

הינדס ורטנברג (72) היא אמנית תל אביבית, שנולדה וגדלה בעיר למשפחה שהגיעה מגרמניה; ״יקים אמיתיים״, היא מגדירה אותם. מזה שנים שהיא עובדת מתוך סטודיו בכיכר המדינה, ששימש בעבר כמרפאת השיניים של אביה.

״אני מושפעת מאמנות מילדות״ היא מספרת. ״ההורים לקחו אותי לתיאטראות ולאופרה והדרמה במקומות האלה השפיעה עליי מאוד. אבא שלי אמנם רצה שאמשיך את דרכו במרפאת השיניים, אבל זה אף פעם לא משך אותי. מגיל צעיר אני זוכרת את עצמי כאדם דרמטי, ואני כזו גם היום. זה בא לידי ביטוי בלבוש שלי שהוא תמיד צבעוני ותיאטרלי, וזה בא כמובן לידי ביטוי גם באמנות״.

בעברה למדה הינדס ורטנברג תולדות התיאטרון, ספרות אנגלית ותרבות צרפת. בשנות ה־80 היא היתה, יחד עם שותפה, בעלים של חנות לעתיקות בכיכר המדינה, ואחר כך עבדה במשך שנים רבות כמדריכת תיירים. היא חיה שנה בלונדון, שנה באיטליה ושנה ברומניה; אבל האמנות תמיד ליוותה אותה.

עוד כשעסקה בהדרכת תיירים למחייתה לקחה שיעורים פרטיים בציור ואמנות אצל מיטב המורים, ובמהלך השנים הספיקה להציג בסדרה ארוכה של תערוכות יחיד בארץ וגם בעולם. בין השאר היא הציגה במוזיאון ישראל, בסלון הסתיו בפריז, במוזיאון לאמנות של בוקרשט ועוד.

״העבודות שלי מגיעות מתוך התבוננות פנימית״, היא אומרת. ״אני לא מציירת נוף או אנשים. אני מציירת חוויות – חלקן משמחות, חלקן קשות, חלקן מתסכלות. אני מציירת דברים שאני עברתי או שאחרים עברו. יש כאלה שמכנים את העבודות שלי אקספרסיביות. אני מסכימה עם זה רוב הזמן, אבל לא תמיד.

״באופן כללי, אני לא בעד להכניס עבודות אמנות או אמנים לקטגוריות. יש לי עבודות אקספרסיביות אבל יש כאלה שהן גם יותר ליריות, מעודנות. יש גם כאלה שמשווים אותם לאקספרסיוניזם גרמני, אבל אני חושבת שהעבודות שלהם בוטות הרבה יותר משלי. אני גם יודעת לצייר ציור ריאליסטי, אבל זה לא מעניין אותי לצייר ככה״.

העבודות שלי מגיעות מתוך התבוננות פנימית. אני לא מציירת נוף או אנשים. אני מציירת חוויות – חלקן משמחות, חלקן קשות, חלקן מתסכלות. אני מציירת דברים שאני עברתי או שאחרים עברו

כל העבודות של הינדס ורטנברג מתאפיינות בצבעוניות חזקה, שילוב של צבעים רבים על אותו הבד שעליו היא מציירת בצבעי אקריליק. הן נעות על הציר בין הפיגורטיבי למופשט, ואפשר לזהות בהן דימויים אנושיים או כאלה של בעלי חיים – אבל לא בצורה שנאמנה למציאות.

״אני לא עושה סקיצות לציורים ואז מעבירה לבד. אני מציירת ישר על הבד, עבודות בלתי־מעובדות. זו המטרה שלי. את העיבוד הן עוברות בראש, ואז אני זורקת את הצבע על הבד. כל עבודה היא סוג של פרויקט כזה, זה יכול לקחת כמה שעות ולפעמים זה לוקח לילה שלם. אני לא מפסיקה עד שאני מרגישה שמיציתי, כי אם אפסיק אאבד את הזרימה והעבודה תאבד מהעוצמתיות שלה. העבודות מאוד עוצמתיות״.

את העבודות שמוצגות בימים אלה בתערוכה בחרה האוצרת חנה ברק אנגל, שכבר עבדה עם הינדס ורטנברג בעבר והכירה את עבודותיה. ״זה שילוב של עבודות שטרם הוצגו, או הוצגו מעט, מהעבר הרחוק, וגם כאלה ממש חדשות. שלוש העבודות הגדולות ביותר, שהגודל שלהן נע סביב שני מטר על מטר וחצי, הן גם העבודות החדשות ביותר.

״בתקופה האחרונה אני נמשכת יותר ויותר לפורמט הגדול, למרות שגם העבודות הקודמות שלי הן גדולות יחסית. הפורמט הזה מושך אותי, אני יכולה להתפזר, להתפשט, לא להיות מוגבלת. אני לא אוהבת להרגיש מוגבלת ואני לא אוהבת שגרה״.

מה משמעות בעלי החיים שמופיעים ברבות מהעבודות שלך?

״אני אוהבת בעלי חיים מגיל קטן. לסבי היה משק בפתח תקווה, שהיו בו תרנגולות, פרות, עיזים ועוד. מכל החיות אני הכי נמשכת לעיזים, הן מסמלות עבורי משהו פיקח, ערמומי, חופשי, פראי. הן בעל חיים עצמאי שמטפס לבד על הרים״.

בהרבה מהעבודות מופיעים גם דימויים השאובים מתוך עולם התיאטרון והבמה, ובחלקן גם דימויים של נשים באמצעותן מתארת הינדס ורטנברג חוויות שעברו עליה או על נשים אחרות. כך, לדוגמה, מופיעה מעין לוחמת באחת העבודות, שנלחמת, כך מסבירה הינדס ורטנברג, נגד טחנות רוח – סיטואציה שבה היא עצמה וגם נשים אחרות מוצאות את עצמן לא פעם״.

חשוב לך להכניס הומור לעבודות?

״כן, בטח. אני מנסה להכניס הומור וקריצה. אני עוסקת באמצעות הציורים בנושאים כמו אוזלת היד שלנו אל מול גורמים שונים בעולם, בתסכולים שלנו, בשאיפות שלנו וכן הלאה. כל הנושאים שלי הם מאוד אנושיים, ואחת הדרכים להעביר אותם היא להשתמש בדימויים הומוריסטיים״.

איך השפיעה תקופת הקורונה והסגרים על העבודה שלך?

״בזמן הסגרים ציירתי על ארונות החשמל בבניין״, היא צוחקת. ״כמובן שקיבלתי את רשות השכנים. זה הפך את הקומה שלנו למעין גלריה קטנה. מבחינתי הסגרים הועילו לעבודה שלי, לא יכולתי לצאת החוצה אז הייתי חייבת להסתכל פנימה ולצייר את מה שאני מרגישה.

״אחת העבודות הגדולות החדשות בתערוכה עמוסה בדימויים שקשורים אצלי לתקופה הזו – תאים וחלונות מהם מציצים אנשים, זר פרחים שמגיע מבחוץ והמילה Life שמופיעה בחלקה העליון של הציור. העבודות שלי עמוסות במטאפורות למצבים אנושיים כל הזמן, לא רק בימי הקורונה״.


זמירה הינדס ורטנברג | מן המיטב
אוצרת: חנה ברק אנגל
בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב
נעילה: 12.3

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden