כל מה שחשוב ויפה
אלכס בכרי וג'ונא סולימאן, ויהי בוקר. צילומים: שי גולדמן
אלכס בכרי וג׳ונא סולימאן, ויהי בוקר. צילומים: שי גולדמן

ויהי בוקר: ערן קולירין לא עושה בייביסיטר לתדמית הישראלית

עלילת סרטו החדש של ערן קולירין, על פי ספרו של סייד קשוע, מתרחשת בכפר ערבי המצוי תחת סגר ישראלי, ויש בה הרבה מעבר לפוליטי

סרטו החדש של הבמאי ערן קולירין (״ביקור התזמורת״, ״מעבר להרים ולגבעות״) עוסק בנאמנות ובגידה. הטיפול המעמיק בנושא בא לידי ביטוי במובנים האישיים של הגיבורים, במובנים הלאומיים ובמובנים התרבותיים והאוניברסליים. אלו, על מכלול הרגשות שהם מציפים, הופכים למניעים חתרניים ולמעוררי אדרנלין רגשי, שמתפרץ לנוכח הקונפליקטים שהעלילה מציפה. קולירין, שסרטו זכה בפרס פסטיבל חיפה ובשבעה פרסי אופיר (הסרט, התסריט, הבימוי, הליהוק, שחקן ראשי, שחקנית ראשית ושחקן משנה), מציע לנו הזדמנות אנושית להתחלף, ובכך מעניק לנו כחברה פרספקטיבה שונה, חשובה ואף קריטית. הרי איפה יש לנו הזדמנות להיכנס לנעלי האחר, אם לא בקולנוע?

העלילה שמתרחשת הרחק הרחק (מעבר לגדר או לים, וגם מתחת לאף), אורגת סיפור על תושבי כפר ערבי המצויים תחת סגר ישראלי. הכיתוב המקדם את פנינו בפתיחת הסרט הוא ״במקום לא רחוק מכאן, זמן קצר לפני שהשלום מפציע״, וסופו של הסרט עוד מעצים את הסרקסטיות העצובה שבראשיתו.

ויהי בוקר. צילומים: שי גולדמן

ויהי בוקר

אלכס בכרי

התסריט מבוסס על ״ויהי בוקר״ ספרו של הסופר הערבי־ישראלי סייד קשוע (הוצאת כתר, 2004). קשוע כותב את הטקסטים שלו (מאמרים, סיפורים או ספרים) בעברית ולא בערבית. לכן, אולי, החיבור של קולירין כישראלי לסיפור נראה טבעי – אם כי הסרט דובר ערבית ברובו.

קשה שלא לתהות בשאלה האם סרט שעוסק באותם נושאים אבל חתום על ידי במאי ערבי – היה זוכה לתמיכה דומה מקרן קולנוע ישראלית? אל דאגה, קולירין אמנם מדלג על הפוליטי, אך לא עושה בייביסיטר לתדמית הישראלית. הסרט שלו רצוף מבע אמנותי, כשהדילוג הקליל לכאורה, הוא זה שהופך את הגיבורים לאנושיים.

במקום שבו מסתיימות הקומדיות, מתחילות הטרגדיות

פרטים רבים מהספר שונו לטובת התסריט. כך לדוגמה, בספר הגיבור הוא עיתונאי שחוזר לכפר הולדתו, לבנות מחדש את חייו עם אשתו ובתו. בסרט, הגיבור סמי (אלכס בכרי) עובד בירושלים ומגיע לכפר עם אשתו מירה (ג׳ונא סולימאן) ובנם לחתונת אחיו הצעיר, ללא כל כוונה להישאר. אבל במקום שבו מסתיימות הקומדיות מתחילות הטרגדיות.

בהסתכלות ראשונית נראה שסמי ומירה אימצו וייב וסגנון חילוני, והם כמו משקיפים על החתונה ושלל סמליה התרבותיים מבחוץ. באירוע עצמו שזורים סימבולים שיילכו ויתעצמו וגם נפגוש בהם בהמשך. היונים, למשל, הן סמל לזוגיות טובה (״זוג יונים״), סמל השלום וסמל החופש. אבל כבר בליל החתונה הן מתמקמות בכלוב, וגם כשמשחררים אותן, הן לא רוצות לצאת לחופשי. זר הפרחים שעבד מחזיק כשהוא יושב לבד, יופיע שוב במהלך הסרט, והילד שמפלח ממתקים מהמטבח בגניבה – הופך את הגניבה לאקט של השתוקקות.

שיחת הגברים בחפלה המשפחתית, גם היא כמו זורעת זרעי פורענות לעתיד לבוא: מה שמעניין אותם הוא הכבוד, מה שבא לידי ביטוי בעבודה ובמשכורת. אמין, בן הדוד, הוא עובד בכיר בחברת ״טבע״, כפוף ישירות למנכ״ל ואחראי על אזור הצפון. משלמים לו 7,000 שקל, נטו. הדיון האם השכר ראוי או לא, עם תוספות של ביטוחים שונים, משכורת 13, טלפון ומכונית – הופך להיות הדיון המרכזי.

אלכס בכרי וג'ונא סולימאן, ויהי בוקר. צילומים: שי גולדמן

סמי, שעובד גם הוא בחברה ירושלמית בתפקיד בכיר, זוכה לכבוד. לעומתו, חברו עבד, שאשתו נעימה עזבה אותו, נשאר בכפר ורוכש מונית בכסף שאין לו. כדמות תלושה הוא מאמין שהמונית תחזיר לו את נעימה. בתמהיל ניבט פרט אחד נוסף – לסמי יש קשר עם מישהי מחוץ לנישואין.

טארק, אביו של סמי (בגילומו של סלים דאו), בונה לסמי ומירה בית. הוא מאמין שמקומם בכפר ואליו הם שייכים. אבל בעוד הוא שבוי בחלום האחדות, הוא עיוור לפרימות ולסדקים. את הבית בונים אב ובנו שהם שוהים לא חוקיים ולסמי ומירה אין שום כוונה לעבור לגור בכפר. ההתנגשות הזו, בין החלום לשברו, תגיע לשיאה ותתעצם בחלק בו סמי רוצה לחזור עם משפחתו לירושלים והם מהר מאוד מגלים שהוטל סגר צבאי על הכפר.

ההבדלה בין הגלוי לסמוי, בין האמת לשקר, היא סוג של פיכחון ביחס להווה של הגיבורים. הלילה בו נחסמת הדרך ונדמה כי המבוי סתום והכל חשוך, הופך ליריית הפתיחה של מסע לבירור וחשבון נפש

בספר בראשית (פרק א׳, פסוק ה׳) מופיע הצימוד ״ויהי בוקר״ ביחס לחידת הבריאה: ״ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד״. הצימוד מופיע בהקשר של הפרדת האור מהחושך. ההבדלה הזאת, בין הגלוי לסמוי, בין האמת לשקר, היא סוג של פיכחון ביחס להווה של הגיבורים. בכך, מהווה שם הסרט נדבך חשוב במתווה העלילתי.

הלילה שבו נחסמת הדרך ונדמה שהמבוי סתום והכל חשוך, הופך ליריית הפתיחה של מסע הפיכחון, לבירור וחשבון נפש. וכך, גם בבוקר, כשסמי ממהר לעבודה, המבוי סתום והמחסום סגור. אלעד, החייל הישראלי שמוצב כשומר, בעצמו לא מבין מה הוא עושה במוצב מול ״האנשים הרגילים״ האלה, ושוב ושוב נרדם בשמירה, וכמו תושבי הכפר מוצב בחושך, כבר לא מבדיל בין יום ללילה, בין אוהב לאויב. המצב רק ילך ויחריף, ככל שיעמיק הסגר: האוכל אוזל, החשמל נפסק ותאורת הנרות מהווה קונספט אסתטי נפלא בסצנות שכולן ניסיונות בירור בדרך לאור.

birds

בתוך כפר חשוך שהופך לבקבוק תבערה, האלימות הפנימית גואה והתלישות של סמי ועבד יוצרת ביניהם חיבור מבעד לסדקים הקטנים. סמי חש נבגד, ועכשיו נדרש למצוא מחדש את מקומו. הוא כבר מסוגל להיווכח ששיקר לא רק לאחרים – אלא בעיקר לעצמו. כשיחד עם עבד הוא מנסה לצאת במחאה וליצור מאבק הישרדות קטן ופנימי בכפר, הוא מבין שוב שאין מקום לאמת. כל מה שנותר מהאומץ הוא עבד המושפל, מנופף בדגל פלשתין, קורא בייאוש ״ארצי, ארצי, לך אהבתי וליבי״. ולנו לא נותר אלא לחשוב שמא היה הכל חלום ושברו.

שמירת הסף של הנאמנות

הווידויים בסרט הם מהיפים שנראו בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. הם מלמדים בדקדוק את יסוד הנסתר־הגלוי של הסוד, כמגדלור לשתיקה, שהיא גם ברית שמירת הסף של הנאמנות. כשנוצר רגע אינטימי בין מירה וסמי, אנחנו מבינים את הנאמנות של השתיקה ביחס לבגידה. הסליחה היא לא רק קבלת האחר כפי שהוא, אלא גם הוצאתו לחופשי באופן שמחזיר אהבה.

איהאב אליאס סלאמי

יארה ג'ראר וסאמר בשאראת

״אל תצטער על מה שעשית אלא על מה שלא עשית״ אומרת מירה לסמי. עבד סולח לנעימה על כל מה שעשתה ועל כל מה שלא עשתה ״באתי להגיד לך שאני אוהב אותך מאוד ושגם את יכולה לסלוח לי״ הוא צועק מתחת לחלונה, ״זה יקל עליך אם תסלחי לי״. מיד מתעוררת המחשבה האם נעימה אינה אלא משל למדינה? זו שאזרחיה הערבים מחזרים אחריה ללא מענה, זו שחוסמת את המעברים כמו את ליבה.

גם העובדה שירושלים לא נראית בסרט ושחלק מהדמויות המוזכרות לא נראות אף הן, הופכת לבריח מרכזי של יסוד ההבניה העוצמתית של החזון הקולנועי, בין הגלוי לסמוי. הרבה תחושות מתערבבות עם התקדמות הסרט לשיאו, והוא מגיע לעוצמות קולנועיות פנטסטיות בחלקו האחרון. ומי שיחפשו את הפוליטי בסרט, תוך כדי מתן פרשנויות וביקורת פוליטית בלבד (כפי שקרה סביב זכייתו בפרס אופיר) מן הסתם ימצאו, אבל חבל אם אגב כך יחמיצו את אחד הסרטים היפים של העשור האחרון.


ויהי בוקר
בימוי ותסריט: ערן קולירין
101 דקות, ישראל, 2021
5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden