כל מה שחשוב ויפה
במעמקי מוזיאון אופיצי. צילום מסך מתוך הסרט
במעמקי מוזיאון אופיצי. צילום מסך מתוך הסרט

בין פירנצה למסצ׳וסטס: אופיצי ו־MoCA מחפשים את דרכם

שני סרטים בפסטיבל אפוס בוחנים את מוסד המוזיאון, את הרלבנטיות והאקלים שהוא מקיים סביבו, בשני קצוות אמנותיים

שני סרטים בפסטיבל אפוס, שיפתח בסוף השבוע, בוחנים מקרוב את מוסד המוזיאון לאמנות, ונדמה שלא היו יכולים לבחור שניים רחוקים יותר זה מזה. האופיצי בפירנצה – מוזיאון בן 500 שנה, על אוצרותיו שומטי הלסתות – עומד במרכזו של הסרט ״במעמקי מוזיאון אופיצי״; והסרט MoCA – המוזיאון שיש לו עיר, המספר את סיפורו של Mass MoCA בנורת׳ אדמס, מסצ׳וסטס שבארצות הברית, מוזיאון עכשווי וצעיר, בן 25, שהציל מאבדון את העיירה שבה הוא שוכן, בעודו מנסח את דרכו הנסיונית.

באופן מפתיע, שני הסרטים דומים למדי. בשניהם מוצג המוזיאון דרך עיניהם של אנשים המכירים אותו מקרוב, באופן לא היררכי. בשניהם נעשה ניסיון לרדת ממגדל השן ולעסוק ביומיומי, בשגרה, ב״מקום העבודה״, ולא לשים את הדגש על הנשגב והנערץ, הנצחי והרוחני. עד כדי כך שפסל דויד של מיכלאנג׳לו, אולי הסמל הבולט ביותר של האופיצי, נראה רק במבט מרחוק, בצילום עילי, בעוד שהמצלמה עושה את דרכה אל הכניסה האחורית של המוזיאון.

אמנות חיה

האופיצי, על אף היותו מוזיאון קלאסי־אליטיסטי, מוצג מבעד לעיני עובדיו – מהצוות האוצרותי ועד למנקים והשומרים במחלקת אבדות ומציאות. את העלילה של הסרט התיעודי מובילה דמותו של המנהל הכריזמטי והאוצר הראשי, אייקה שמידט, שמנהיג את המוזיאון ברוח דמוקרטית, נגישה וקשובה. לצד המורכבות והמשא הכבד שכרוך בעבודה עם אוצרות העבר השמורים במרתפים ובמסדרונות, ניכר המאמץ של שמידט וצוותו להפיח במוזיאון רוח עכשווית, לאפשר קריאה מחודשת ואף ביקורתית של תרבות העבר המשתקפת ביצירות, וליצור נקודות מפגש חדשות עם הקהל ועם אמנות בת זמננו.

במעמקי מוזיאון אופיצי

במעמקי מוזיאון אופיצי

במעמקי מוזיאון אופיצי

המצלמה אמנם נכנסת אל מאחורי הקלעים, במה שנחשב להצצה נדירה לחדרים הסגורים בדרך כלל בפני הקהל, אך הסרט מעניין יותר דווקא בחלקים שבהם נחשפת החשיבה על אזוריו הגלויים של המוזיאון. עבודה לקראת הצבת תערוכה של האמן הבריטי אנטוני גורמלי, נטע זר לכאורה בין יצירות המופת של קאראוואג׳יו, מיכלאנג׳לו ודה וינצ׳י, מזכירה את הדילמה הידועה של אוצרי אמנות קלאסית: אמנים מתים לא מתערבים בהחלטות שלהם.

הסרט משוטט בין המשרדים ואחורי הקלעים לבין מסדרונות התצוגה וחללי התערוכות. בין קבוצות ילדים שמקבלים עידוד לחשוב על אמנות ולהישכב על הרצפה, לספור יצורים מיתולוגיים על התקרה, לבין האביב של בוטיצ׳לי, או קרב אנגיארי של לאונרדו דה וינצ׳י. בין שקשוק המפתחות להחלטות על מיקום הלוגו בכרטיסי הביקור – מהפרטים הקטנים לגדולים – שרטוט דיוקנו של המוזיאון נעשה במבט רב שכבתי ומפורט, אך גם אישי, דרך עיני הדוברים.

birds

הספרן הראשי של האופיצי, שמתייחס ליצירות כיצורים חיים ואומר ש״יצירות האומנות מסתכלות עלינו מלמעלה. שלא כמונו, הן בנות־אלמוות, וכבר ראו הכל. תפקידינו הוא להגן עליהן ולשמור עליהן למען הדורות הבאים״.

ואילו השומר בעמדת הבקרה, מתבונן במבקרים במוזיאון ומנתח את התנהגותם: ״יש אנשים שבכלל לא מודעים לכך שהם באופיצי״, הוא אומר. ״נכנסים לחדר, מצלמים אחת, שתיים, שלוש, וממהרים לעבור הלאה. בכלל לא שמים לב שהם ראו את ונוס של בוטיצ׳לי. לדעתי, ביקור אידאילי באופיצי צריך לקחת 4-5 ימים. לבקר ב־4-5 חדרים בכל יום. אי אפשר לבוא לראות את האופיצי ביום אחד. אפילו אני, שאני חי פה, אחרי כל השנים האלה עדיין מגלה פרטים חדשים, חושב למה התכוון הצייר בנקודה הזו והזו״.

פסלו של גורמלי יוצב בין פסלים בני מאות שנים, בגבו אל האולם, כשהוא צופה מבעד לחלון לעבר פונטה וקיו, הגשר המפורסם של פירנצה. מעניין לראות איך הפסל, במידות גופו של האמן, נטמע בין המבקרים במוזיאון הרבה יותר בקלות משהוא מצליח להיטמע בין יצירות האמנות של המוסד הוותיק.

המוזיאון בא לעיר

סיפורו של MoCA זכה לככב בסרט ביוזמתה של אחת המייסדות שלו, ג׳ניפר טריינר. טריינר הגיעה לנורת׳ אדמס לפני כ־30 שנה כעיתונאית צעירה, וסיפורה של העיר הגוועת הפך עבורה ממשימה עיתונאית למשימת חיים. נורת׳ אדמס הייתה עיירה קטנה ושכוחת אל בצפון מדינת מסצ׳וסטס, שבשנות ה־80 איבדה את מקור מחייתה העיקרי – שרשרת מפעלי תעשייה שהיו כולם בבעלות חברה אחת. כשהחברה החליטה לעבור למיקום חדש ולתחומים כלכליים רווחיים יותר, העיר נעזבה לנפשה. מרבית האוכלוסייה איבדה את פרנסתה (משפחות שלמות הועסקו באותו המפעל) ותהליך השקיעה לאבטלה, פשע וייאוש, היה בלתי נמנע.

לורי אנדרסון מתוך הסרט MoCA – המוזיאון שיש לו עיר

לורי אנדרסון מתוך הסרט MoCA – המוזיאון שיש לו עיר

הכנות לתערוכת ניק קייב, MoCA

הכנות לתערוכת ניק קייב, MoCA

מתוך הסרט MoCA – המוזיאון שיש לו עיר

המוזיאון, שהוקם על חורבות המפעלים הנטושים, הוא לא פחות מנס תרבותי שארע לעיירה – במיוחד כשלוקחים בחשבון את האלטרנטיבה, להקים במקום בית כלא שיספק לעיר פרנסה. המוזיאון הפך ליעד מבוקש לשוחרי אמנות שמגיעים במיוחד מהערים הגדולות ומרחבי העולם, ושוהים לילה או שניים בעיר. הוא הצליח לבסס את עצמו כמרכז אמנות משפיע, שמאפשר לאמנים בולטים ליצור עבודות ניסיוניות ושאפתניות. לורי אנדרסון היתה הראשונה, ואחריה הגיעו עוד רבים.

ייחודו של המוזיאון טמון בין היתר בסדנאות הייצור והעובדים שהוא מעמיד לרשות האמנים. חלליו העצומים הם חלום רטוב וגם אתגר לכל אמן המגיע למקום. הסרט מלווה הקמת תערוכת יחיד מרשימה של האמן ניק קייב משיקגו. אחד הדברים הבולטים לעין הוא החיפוש אחר שפה משותפת בין האמן לעובדי המוזיאון, אנשי העיירה, שמנסים בכל מאודם לרדת לסוף דעתו. חלק מחינו של הסרט טמון באופן שבו הקהילה למדה לחבב את המוזיאון, ואנשיה אימצו אל ליבם את התופעות המוזרות שמגיעות עם האמנות העכשווית.


פסטיבל אפוס ה־13, מוזיאון ארץ ישראל, סינמטק ת״א והיכל התרבות, 26.3-2.4

במעמקי מוזיאון אופיצי / Inside The Uffizi
גרמניה, 2021, 96 דקות
בימוי: קורינה בלז, אנריק סאנצ׳ז לאנש

MoCA – המוזיאון שיש לו עיר / Museum Town
ארה״ב, 2019, 76 דקות
בימוי: ג׳ניפר טריינר

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden