כל מה שחשוב ויפה
פולי אפפלבאום במגזין III. צילומים: נעם פרייסמן
פולי אפפלבאום במגזין III. צילומים: נעם פרייסמן

פולי אפפלבאום: המדבר האדום הוא תשוקה, הים הוא סיפוק

האמנית האמריקאית יוצרת סביבה אדומה, מושכת ומפתה, בתערוכת יחיד במגזין III ביפו

מגזין III ברחוב עולי ציון ביפו הוא מעין אקווריום – שקוף בקירו האחורי וחתום בחזיתו. כך, בכל כניסה מהרחוב הראשי הצופים נקלעים לנוף בלתי צפוי שבתוך הגלריה, ומשם נמשך המבט אל עבר החוץ. מבטם של עוברים ושבים ברחוב האחורי, לעומת זאת, נמשך פנימה והם חווים את התערוכה כמעט כאילו היו בתוכה.

רק לאחר שהמבט מתמקד ומתחיל להפריד בין פנים לחוץ, בין ריק ומלא, בין יש ואין – מתחיל המסע בין עבודותיה של פולי אפפלבאום. וזהו מסע משמעותי, שהחל ב״מדבר אדום״, לפני כמעט 30 שנה, ואליו הצטרפו הפעם הר וים. התערוכה RED DESERT, RED MOUNTAIN, RED SEA נעשתה במיוחד לחלל הספציפי הזה, והיא מאכלסת אותו ומתבייתת בו, יוצרת בו מעין תמונת נוף מופשטת, רכה וצבעונית.

נקודת המוצא לתערוכה היא עבודה שיצרה ב־1993 – ״מדבר אדום״. זוהי יריעת בד קטיפה מטופלת, אדומה כהה, באורך שישה מטרים, המגיעה לתערוכה מאוסף מגזין III לאמנות עכשווית בשטוקהולם. אליה היא מצרפת עבודת רצפה חדשה, ששמה כשם התערוכה ״Red Desert, Red Mountain, Red Sea״ – שטיח באורך שמונה מטרים, שנארג בעבודת יד מסורתית במקסיקו.

השטיח לבן ועל גביו גלים בגווני אדום־ורוד־חום. צבעיו מתפשטים לאורכו כאדוות על פני מים, והופכים לגלי צבע על הקיר הניצב – העבודה הנוספת שנעשתה במיוחד לחלל מתנשאת לגובה חמישה מטרים ונקראת ״Red Waves״.

אפפלבאום היא אמנית אמריקאית בעלת קריירה בינלאומית שנמשכת לאורך ארבעה עשורים. היא נוהגת להציג מיצבי ענק היקפיים, שנוצרו במיוחד עבור החלל, ומציעים חוויה חושית וטקטילית. ביפו היא יוצרת סביבה אדומה מאוד, והעיסוק בצבע – כחומר, כמגדיר של סביבתו, כמוליך אנרגטי – אינו חשוב פחות בעיניה מהטכניקה, מהדימוי או מהמכלול.

הצבע האדום, מסבירה האוצרת, כרמית גלילי, מגיע מנופים ספציפיים של מדבר בוויומינג או פסגה בדרום קולורדו, ומרפרנסים תרבותיים – ביניהם ל״מדבר האדום״, סרטו של אנטוניוני מ־1964, בו בחר הבמאי האיטלקי המפורסם לצבוע חלק מהפילם לאחר הצילומים, או במילותיו:  ״אני רוצה לצבוע את הסרט כפי שצובעים קנבס: לשלב בין צבעים שונים, ולא להגביל את עצמי רק לצבעים טבעיים״; או לציטוט של האמן והמעצב הנודע יוזף אלברס ״אם מישהו אומר אדום – שמו של הצבע, ושני אנשים מקשיבים לו, אפשר לצפות שבדעתם יעלו חמישים גוונים של אדום״.

על חלק מהעבודות מותר לדרוך, בחלק מותר לגעת. כמו החומרים, גם הצבע האדום מגיע עם שלל משמעויותיו – נשיות ודם, אזהרה ומלכותיות, יוקרה וקדושה. ריבוי המשמעויות והיעדר הפרשנות הם המצב הטבעי והרצוי מבחינתה.

קשה ללכוד את האמנות של אפפלבאום תחת הגדרה ז׳אנרית כלשהי, שכן היא נעה בין ציור ופיסול למלאכת יד; בין קרמיקה לבין פיסול רך ומופשט לעבודת הפקה מורכבת, קולנועית או עמלנית; היא נותנת נוכחות ומשקל למלאכות נשיות, ומשלבת עבודה עם קהילות מסורתיות ברחבי העולם. בתל אביב חברה לקהילת הנשים האפריקאיות קוצ׳ינטה בישראל – שסרגו עבורה סלים לשמירת חרוזים.

הרעיון לתערוכה יצא לדרך לפני כשנתיים, עם ביקור נלהב בחלל ותוכנית פעולה, שנעצרה מעט אחרי שהחלה לעבוד עליה, עם פרוץ הקורונה. אפפלבאום מצאה את עצמה מתנחמת בעבודות קטנות מידות, שניתן להכינן בביתה בניו יורק בתקופת הסגרים. בין אלה מאות רבות של חרוזי קרמיקה, שהיא לשה ויוצרת בכל מקום שאליו היא נקלעת.

חרוזים גדולים וקטנים, קלים וכבדים, רובם עשויים בצורה מעט אמורפית, כמו־טבעית. הם מקבלים את פני הבאים לתערוכה כשהם ממויינים לסוגיהם וגווניהם הרבים, ומחולקים לסלסילות סרוגות, שהזמינה מקוצ׳ינטה במיוחד בגדלים ובגוונים (של אדום־ורוד) שאינם חלק מהמגוון הקבוע של הקולקטיב.

פולי אפפלבאום. צילום: סוזן ווידס

פולי אפפלבאום. צילום: סוזן ווידס

בשלושת החודשים הראשונים של הקורונה הרגשתי צורך עז לעבוד ולהיות בריכוז. כל־כך הרבה אי ידיעה, כל־כך הרבה חרדה ובדידות – העבודה הייתה ברכה, משהו שנתן לי פוקוס

״החרוזים התחילו משני מקורות: הם שימשו כטסט של חומר וצבע – כשאני עובדת בקרמיקה ומנסה גלזורה או סוג חימר, חרסית או פורצלן שונה. והמקור השני טמון בכך שהייתי בהשראת ביקור ברומא. חרוזי תפילה וחרוזי דאגה וחרוזי תכשיטים – בהשראת אותן מחרוזות תפילה, נעשיתי מודעת לשימוש בחרוזים בתרבויות רבות כל-כך״, היא אומרת בראיון עם פתיחת התערוכה.

״בשלושת החודשים הראשונים של הקורונה הרגשתי צורך עז לעבוד ולהיות בריכוז. כל־כך הרבה אי ידיעה, כל־כך הרבה חרדה ובדידות – העבודה הייתה ברכה בשבילי משהו שנתן לי פוקוס״.

באותה תקופה יצרה גם את עבודות הקיר מקרמיקה – סדרה כמעט אחידה של לוחות, שמזכירים במשהו מטרות קליעה. יחד עם החרוזים, הם מהווים את הסטייה הבולטת מקשת גווני האדום השולטת בחלל. היא מכנה אותם ״מקלעות שמש״ – בזכות הכתם הצהוב הלוהב במרכז כל אחת.

״היה מעניין עבורי לחבר בין חלקים ישנים קיימים וחדשים, לקראת התערוכה. האפשרות לעשות מיצב מחדש היא מאוד משמחת, אחרי העצירה בתקופת הקורונה  (שאז עשיתי יותר חרוזים). ואחד הדברים המעניינים זה שלמעשה לא ראיתי את העבודות בהרכב המלא שלהן עד שהגענו להצבת התערוכה – העבודה לא קיימת עד שהיא קיימת״.

כמה מזה היה מתוכנן?

״את השטיח הענק תכננתי לפרטיו והזמנתי מקהילה של אורגים בוואחאקה מקסיקו. זהו כפר שלם שעוסק באריגה – הגברים אורגים והנשים צובעות. השטיח היה מגולגל אצלי בבית, אבל ידעתי שהוא יתאים בדיוק – יש דברים שהם כל־כך טבעיים לעבודה שלי, שהם פשוט תופסים את מקומם״.

בתוך הצבעוניות האורזת את החלל כסביבה לכידה, העין נמשכת לפרח לבן מרהיב ביופיו על גבי השטיח – נקודת פוקוס ברורה ומכוונת, עשויה בסגנון ריאליסטי בקונטרסט למופשט ולגיאומטרי או ליד החופשית בעבודות הקרמיקה לדוגמה. זוהי כלנית לבנה, היא מבארת. ״בחרתי בכלנית כי היא הפרח הלאומי של ישראל״.

אני חושבת שהדבר הכי גרוע לאמן זה לעבוד על טייס אוטומטי. אני אוהבת תהליכים, אני אוהבת סטיות מהציפיות, אי־ודאות – זו גם הסיבה שהקרמיקה מרתקת בעיניי. הצבע הסופי הוא תמיד תעלומה, עד הוצאת העבודה מהתנור

הכלנית מבלבלת אותי – ישראלית שבדמיוני הכלנית קודם כל אדומה. ה״טעות״ הזו מעידה על רמת החופש של האמנית, שמנסה להתחבר למקום, אבל למעשה יוצרת סביבה בדיונית, אישית ועל־מקומית. מהכלנית המבט עובר ושוב מתמקד, הפעם בשורת חרוזים התלויים לרוחב החלון האחורי, כולם בגובה אחיד ובמרחקים מדודים, הם מזכירים כוכבים ברישום אסטרונומי.

את ממציאה יקום שיש לו קיום רק בתחומי הגלריה?

״מאוד חשוב לי להתנסות ולנסות לראות את העולם מחדש בכל פעם. בחירת הצבעים הייתה מטורפת – בין החוטים לעבודת האריגה לבין צבעי הקיר, הקשר עם העבודה המוקדמת של המדבר האדום – אני תמיד מכינה את עצמי להפתעות בביצוע״.

היו מקרים שהיית ממש מאוכזבת מהקומבינציה שנוצרה?

״היו מקרים. ולמדתי לא להיתקע עליהם. לשחרר. אני חושבת שהדבר הכי גרוע לאמן זה לעבוד על טייס אוטומטי. אני אוהבת תהליכים, אני אוהבת סטיות מהציפיות, אי־ודאות – זו גם הסיבה שהקרמיקה מרתקת בעיניי. הצבע הסופי הוא תמיד תעלומה, עד הוצאת העבודה מהתנור. מקלעות השמש התחילו כציורים בסטודיו שהפכו לפיסול, ושום דבר לא לגמרי דומה לצבעים שבציורים״.

הלוחות משמשים כאיזכור לשמש, החרוזים לכוכבים, ועבודות הטקסטיל?

״המדבר האדום הוא תשוקה, והשטיח הגדול – הים וההר – הוא המימוש שלה, או הסיפוק״.


פולי אפפלבאום | Red Desert, Red Mountain, Red Sea
אוצרת: כרמית גלילי
מגזין III, עולי ציון 32, יפו
נעילה: 15.7

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden