כל מה שחשוב ויפה
זהר אלעזר, מתוך התערוכה איתותי סגולה
זהר אלעזר, מתוך התערוכה איתותי סגולה

איתותי סגולה: זהר אלעזר יוצרת חדר המתנה ללא קץ

מקטעים מתוך כוריאוגרפיה אובססיבית והתחקות נואשת אחר מחווה שמזמן איבדה את משמעותה - מחשבות על זמן, גוף ומחווה בעקבות ביקור בתערוכת היחיד של זהר אלעזר

רכב משפחתי לבן, סטנדרטי עד אימים, חוצה את הפריים המגורען למדי, המורכב מאדמת טרשים וצמחייה ירוקה שהולכת ומתעבה לכדי שדה בירכתי שדה הראייה. צלילים עליזים מלווים את הרכב המתגלגל לאיטו מצד אחד לצידו האחר של המשטח התמונתי האניגמטי. אניגמטי, מפני שכמעט לא ברור למה הוא ראוי להתבוננות, איך הפך מושא תיעוד, וכיצד נהיה חומר ויזואלי שכעת האמנית זהר אלעזר מציגה בתערוכה. אבל האניגמטיות מכוונת, התעתוע הקז׳ואלי הוא חלק מהאסטרטגיה שמפעילה אלעזר, הבט שמתברר לאיטו בהמשך הצפייה.

לוקח לי רגע לזהות, ואז מתעוררת בי חדווה כשמוחי מאותת לי שהפסקול החריג בעליצותו הוא צליליו של ״אוטוגלידה״, זה שהיה מגיח בקרן הרחוב ומוכר קרטיבים בטעם לימון וגלידוניות מסוכרות בזיכרונות הילדות העמומים שלי מתל אביב. החדווה לא ננסכת בשמחה או מטעינה את חווית הצפייה בעבודת הווידאו של אלעזר בנינוחות, משום שהצלחה במלאכת הזיהוי אין משמעה שנוצר הקשר או קתרזיס. אלעזר לא מאכילה אותנו בהקשר בכפית של כסף. היא נותנת לנו רק שדה נטוש למראה, רכב שגרתי להפליא שחוצה אותו, וצליל המעורר קונוטציות נאיביות, משמחות, שכבר נדיר לשמוע במחוזותינו.

זהר אלעזר. צילום: יובל יאירי

זהר אלעזר. צילום: יובל יאירי

עוברות שניות ספורות והפריים מתחלף. דמות עלומה מניפה מראה אל מול עדשת מצלמת הווידאו של אלעזר. היא מניעה את המראה אנה ואנה, והבלחים חמים של אור לבן ומסנוור מפלחים את המסך ואת העיניים המתבוננות בו. הקריאה בטקסט האוצרותי של חגי אולריך מלמדת שאלעזר – רקדנית לשעבר, בוגרת המחלקה לצילום של מוסררה והתוכנית ללימודי המשך של בצלאל – אותתה בקוד מורס את המילים Fuck me. איש לא משיב להבהובים של אלעזר, שדמותה שעל גבי המרקע לא משמיעה אף קול. האם היא במצוקה או שמא רק מתלוצצת? איך לקרוא את האיתותים שלה? בטרם אני מספיקה לעמוד על טיבם, הפריים מתחלף שוב.

שתי דמויות, נעדרות סממנים מובחנים, משורטטות כמעט כמו קווי מתאר בקצות התודעה, מגיחות עכשיו ומטיחות אל עבר המצלמה כדורים של רגבי אדמה. זרועותיהן מתנופפות מאחוריהן, תופסות תנופה כדי להטיח שוב ושוב את הבוץ. צליל התנגשות נשמע מפעם לפעם והפריים רועד; יחד איתו, אני מתכווצת מהאימפקט. הקלע המאולתר שבו השתמשו, עשוי חבל, נוחת גם הוא בקול תהודה. האניגמטיות המכוונת שהזכרתי לפני שלוש פסקאות מתחילה להציק ולגרד בגרון.

אני זעה בחוסר סבלנות, כזה שנובע מהצורך התמידי שלי, ושל רבים מהצופים בעת הפוסט־מודרנית, בנרטיב שאבד לטובת ההבעה האקספירמנטלית והאבסטרקטית. אני מדמיינת ששתי הדמויות הן נוער גבעות במנוסה ושהשדה הנטוש מאחוריהן הוא הכפר הערבי הסמוך למאחז שסייעו בבנייתו. הדף כדורי הבוץ (אלעזר כינתה את עבודת הוידאו הקצרצרה ״קובבות״ באורח משעשע) מבהיל אותי ושולח את הראש למחשבות על האירועים הביטחוניים של הימים האחרונים.

להמתין בציפייה דרוכה

אין כאן תסריט דרמטי או רפרנס אקטואלי, פעולת מחטף או מחאה לא אורבות לנו בווידאו הבא וגם לא בזה שאחריו. רק מחוות פשוטות, יום־יומיות, קצת עגומות בפתאומיותן: מטוס נופל ומתרסק בשדה; שני פורעי החוק הבלתי מזוהים מהווידאו הקודם יושבים זה לצד זה, אולי כדי להסדיר את נשימתם; טרקטור מצפצף בקצהו של השדה, דוחק בעץ עד שהוא נופל.

אני משחררת את הדמיון מרסנו, נותנת לו לפעול באובר־דרייב – הטרקטור, השדה והעץ הם אולי מערכת סמלים משובשת שמתייחסת למציאות הפוליטית בישראל; מרמזים על אדמה שנלקחה, על הכובש שמטפח אותה באלימות על חשבון מה שכבר גדל בקרבה, על המנגנונים הטכנולוגיים שהוא מפעיל כדי לסרס אותה.

אני ממתינה בציפייה דרוכה להבין את כוונת המשוררת. ממתינה שהשדה יעלה באש, שבת דמותה המרוחקת של אלעזר תפצח בריקוד. שהליטרלי יהפוך לסימבולי, שהרצף יקטע. שמשהו יקרה. ואז, בעודי יושבת מתוחה בכיסאי בגלריית לחם ושושנים המוחשכת – הן מגיעות אליי. המילים של המשורר האוסטרי רילקה. בצפייה השנייה בסדרת הוידאו ״איתותי סגולה״, המורכבת מקבוצת עבודות בנות שניות ספורות עד דקותיים, אני כמעט מתפתה לצטט לעצמי את המילים שבהן נזכרתי בקול רם: ״ואתה ממתין, ממתין לדבר אחד / שיעשיר ללא גבול את חייך הקטנים. דבר נדיר, מלא כוח / דבר התעוררות האבן / העמקים נפתחים לפניך״ (מתוך כל הערים השלוות שלכם בתרגום של איתן מילר בהוצאת כרמל).

בעולם שבו כל בוגר מוסד אמנות טרי מתהדר בשימוש בטכנולוגיות חדישות של מציאות רבודה וכל צייר הופך לאשף NFT שמציע את מרכולתו החזותית בתיאטרון האבסורד הקפיטליסטי של האינטרנט, היצירה של אלעזר מאתגרת את העין

בשירו ״זיכרון״, רילקה כתב על תחושת ציפייה קיומית שחשיבותה נעוצה דווקא בחוסר האפשרות שתתממש, ההמתנה בנשימה עצורה לרגע האמת, למומנטום שיטלטל את האדם ויגרום לו לחוש שהנה, הנס קרה, משמעות ההוויה האנושית התגלתה, ועכשיו אפשר, סוף־סוף, להתחיל לחיות. נדמה שאת אותו מתח פואטי בין הרצוי למצוי, בין השאיפה הכבירה למציאות האפורה, בוחנת אלעזר בעבודות שלה.

בעולם שבו כל בוגר מוסד אמנות טרי מתהדר בשימוש בטכנולוגיות חדישות של מציאות רבודה, וכל צייר הופך לאשף NFT שמציע את מרכולתו החזותית בתיאטרון האבסורד הקפיטליסטי של האינטרנט, היצירה של אלעזר מאתגרת את העין. היא מסרבת לזעזע, להוליך קסמים או לשעשע. אבל דווקא כשהמתבונן נעתר להיפרד מהכמיהה שלו אחר מפץ סינמטי גדול או רגע צילומי מכונן, או אז מתגלה סוד הקסם של יצירתה של אלעזר. האמנות שלה היא אמנות ההרהור וההשהייה, השהייה במקום שבו דבר מה עשוי לקרות בכל רגע אבל טרם התהווה.

העניין של אלעזר, היוצרת בפרפורמנס, בצילום ובווידאו, בפוטנציאל של אותו חלל פעולה־צילום סיפי, ניכר בעבודות מבוססות גוף שקדמו למקבץ הווידאו שהיא מציגה בלחם ושושנים. הוא בולט ביצירות כמו מיצג הווידאו LAND מ־2013 עם יובל יאירי, שבו נשאה מטה שעליו הולחמה המילה הלועזית שמשמעותה ״ארץ״ באותיות קידוש לבנה. אלעזר, ששהתה בתוך חלל אטום וסגור שנראה לפרקים כמו חדר שבוים או בונקר שבו הסתתרה מפני מלחמה, ביצעה סדרה של פעולות גופניות תיאטרליות, מתפרצות ומחוליות שבאמצעותן ניסתה להשמיד את האותיות, להיאבק בהן, ואגב כך לפרק אותן ממשמעותן הצורנית והרגשית.

הרצון למתוח עד לקצות גבולותיה את הדואליות שניצבת בלב חווית ההשהייה־שהייה מהדהד גם בעבודה בשם Wal Paper מ־2014, מיצג בן 11 שעות שהפכה לתיעוד וידאו באורך 11 דקות, שבו היא נראית מכסה חלון זכוכית הצופה אל הכינרת בטפט שחור. בעבודה, אלעזר מבצעת בנינוחות שהופכת לאיטה לתשישות סדרה חוזרת של פעולות: היא נראית מטפסת על סולם גבוה, מדביקה את חתיכות הטפט על החלון, יורדת חזרה, מטילה את מימיה לתוך דלי לבן, שותה ושוטפת את פניה במים נקיים שנאגרו בדלי אחר וחוזר חלילה.

מהגוף אל המסך וחזרה 

בתולדות האמנות, ובפרט בתולדותיה של אמנות המיצג, סוג המחקר הזה שכוננה אלעזר בעבר מכונה אמנות סיבולת, או משך (Endurance Art). מזוהים עם זרם זה אמנים כמו היוצר האמריקאי טאיווני טצ׳ינג סייה (Tehching Hsieh), שהציב רף גבוה לאמנים בני דורו כדוגמת מרינה אברמוביץ׳, כשיצר ב־1978 את העבודה הרדיקלית One Year Performance.

טצ׳ינג סייה בנה כלוב עץ בסטודיו שלו בשכונת טרייבקה שבניו יורק ושהה בו במשך שנה שלמה, מבלי לקחת חלק באף פעילות למעט אכילה, שתייה, חשיבה ושינה. בהמשך, יצר סדרה של חמש עבודות שכאלה, ביניהן עבודה שבה הכה שעון שניצב בסטודיו שלו מדי שעה עגולה במשך שנה שלמה. ב־2014, בראיון שהעניק לגרדיאן, אמר סייה (בתרגום חופשי) ש״זה היה כמו להיות בלימבו, פשוט חיכיתי כל פעם למכה הבאה״.

אין עוררין על כך שהעבודות של סייה נהיו איקוניות במרוצת השנים, אך מעניין במיוחד לחשוב איך הפכו כאלה בזכות הדגש שנתן האמן לממד הזמן השרירותי שהוא כפה על עצמו כמבצע. במובן זה, הפעולה עצמה מאבדת מחשיבותה ואינה משמעותית כמו הציפייה לה. כשם שסייה מודה שחיכה ״כל פעם למכה הבאה״, כך הצופים בעבודותיה של אלעזר – יצירות קצרות במיוחד המוקרנות על גבי קיר גדול במרווחים של שניות ספורות – מוצאים עצמם ממתינים, נרכנים מאחורי המקרן ובוהים בלימבו שיצרה עבורם האמנית בציפייה למכה הבאה שמבוששת להגיע.

כדי להבין את שורשיו של המהלך היצירתי של אלעזר, אולי מוטב להמשיג את הפעולות הנוכחיות שביצעה בסדרה ״איתותי סגולה״ בתור יצירות מבוימות שמשתלשלות מתוך אילן היוחסין הפרפורמטיבי הזה (בישראל הגניאולוגיה נמשכת אל נועה צדקה וה״הסתגרויות״ שערכה בשנות ה־90) ופועלות ביחס אליו. אלעזר, שהתחילה את דרכה האמנותית כפרפורמרית, משעתקת את המחקר אודות היחסים בין פעולה ומשך מהממד הבימתי־תיאטרלי אל הממד הצילומי.

בדומה לכוכב פרפורמנס הסבילות סייה, גם אלעזר שהתה במשך שנה שלמה (2019־2020) בסביבות מנהרת העטלפים הריקה והחשוכה בפאתי מכון וייצמן למדע ברחובות, ובה צילמה את סדרת העבודות. את המנהרה הפכה אלעזר לקמרה אובסקורה; במקום לפעול בתוך חדר חשוך עם עדשה שדרכה מוקרנים דימויים, אלעזר יצרה בתוך גומחה גדולה באדמה שבה הציבה דף נייר, שעליו גביו הקרינה את הפעולות שביצעה מחוץ למנהרה, במרחב לימינלי שבין כביש לשדה עזוב.

אם כן, נראה שאלעזר בוחרת להסיט את הפוקוס: את מקומו של הגוף האנושי, הנע, המבצע, המחולל (בפשוטו, במובן של ריקוד, אך גם כמייצר תנועה של משמעות) מחליף האפרטוס הצילומי. התהליך הזה צולח את המעבר מתיאוריה לביצוע בזכות ההצבה המינימלית בתערוכה, שבה ספסל אחד המיועד לצופים ממוקם מאחורי המקרן, שמטיל את אורו על קיר מרוחק יותר מבעד לקיר גבס שבור ברישול. מצלמת הווידאו של אלעזר, דף הנייר שעליו גביו הקרינה את הפעולות ולבסוף גם החדר המשרדי שהפך גלריה בה מוצגות העבודות נעשים כולם גוף נושם, רועד, מגיב.

רוב הפעולות שביצעה אלעזר הן ריקות למדי, או לפחות קצרות משך ומצולמות באופן מטושטש מכפי שניתן יהיה לייחס להן חשיבות. זוהי המעלה האינטלקטואלית של העבודות שלה, אבל גם נקודת התורפה שלהן

החלל החשוך מהדהד את חשיכת המנהרה, בעוד שנקודת המבט של הצופה מאזכרת את נקודת המבט של מצלמתה של אלעזר שהוצבה בתוך המנהרה ותיעדה את שהתרחש מחוצה לה. את הגוף הנעדר, המסומן אך בקושי על ידי תנועותיהן של דמויות מטושטשות, מנכיחה אלעזר מחדש באמצעי בלתי צפוי, שהוא אחד מההיבטים הנוגעים ביותר בעבודתה – הרוח שנשבה בשדה טלטלה את דף הנייר שבו השתמשה, כך שהדימוי המוקרן נע ברטט, כמו מאיים לקרוס לתוך עצמו, באופן שמזכיר תנועת עפעף שנסגר או בית חזה העולה ויורד בקצב נשימה שמתייצב מחדש.

המחווה הסיזיפית

את מקומו של הגוף הנעלם מחליפה אצל אלעזר לא רק המצלמה והגוף הטריטוריאלי החדש שהיא יוצרת, אלא גם החיפוש אחר המחווה. את התערוכה כינתה ״איתותי סגולה״ (או בלעז – Virtue signaling). משמעות הביטוי הוא פעולה שמבוצעת למען הסביבה כדי להביע שהמאותת או מבצע הפעולה הוא בעל עמדת סגולה כלשהי, בדרך כלל כזו המסמנת ערכים מוסריים גבוהים. בשפה השגורה, לפחות באנגלית, הביטוי הפך לשם נרדף למעין מחווה ריקה, כזו המתיימרת להעניק אותנטיות למבצע הפעולה.

ואכן, רוב הפעולות שביצעה אלעזר ריקות למדי, או לפחות קצרות משך ומצולמות באופן מטושטש מכפי שאפשר יהיה לייחס להן חשיבות. זו המעלה האינטלקטואלית של העבודות שלה, אבל גם נקודת התורפה שלהן. לאורך כל הצפייה שיוועתי לרגע שבו הדמויות יהפכו לגוף שיפרוץ את הסכמה המינימליסטית, שיתקרב אל המצלמה ויבעט בה או יחשוף את עצמו לעינה, ואגב כך יתמרד בעקרונות הניסוי שהתוותה אלעזר לעצמה.

אבל בצפייה חוזרת, המקבץ מציע רגע כזה, אמנם לא אלים אבל פואטי ומרגש דווקא במינוריות שלו. אותו ״אוטוגלידה״ מעורר חיוך נוסטלגי חוזר שוב אל הפריים במהלך ההקרנה, אך הפעם אחת הדמויות הכהות ניצבת מאחוריו ודוחפת אותו לאט בקו אופקי, זרועותיה פשוטות לפניה וראשה מורכן בהכנעה.

birds

גם אם זו לא הייתה כוונתה, בבת אחת זרקה אותי אלעזר אל סיזיפוס המיתי, שנגזר עליו לגלגל את הסלע במעלה ובמורד ההר. כמו פעולות האיתות של אלעזר, גם סיפורו של סיזיפוס נידון להיקרא כמשל עצוב וחסר פשר אלמלא מתעכבים לקרוא אותו קריאה דקדקנית וחומלת.

קריאה כזו הציע הפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי, בהכתירו את סיזיפוס בתור האדם האבסורדי האולטימטיבי, זה שלחייו צפויה גאולה רק כשיבין שזה מצבו: ״וכך נושא אותנו הזמן על פי כל הימים של חיים ללא זוהר. אך תמיד מגיע רגע שבו עלינו לשאת אותו. אנו חיים לאור העתיד… אדם קובע את מקומו ביחס לזמן. הוא שייך לזמן… המחר, הוא רצה את המחר, אף על פי שכל כולו היה חייב לדחות אותו. מרד זה של הבשר הוא האבסורד״ (מתוך המיתוס של סיזיפוס בתרגום צבי ארד, הוצאת עם עובד).

אצל אלעזר המרד אמנם מתחיל בבשר אך עוזב אותו לטובת נקודת מבטה של המצלמה, שמנציחה את העדות האבסורדית של אדם שמבצע פעולה ללא עדים, ללא יעד. במידה רבה, אולי זהו משל לחייה של האמנית שפועלת בסטודיו מבלי לדעת אם יצירתה תראה אור, של הפרפורמרית שנוטשת את הבמה לטובת התבוננות בעולם דרך עדשת המצלמה או הסתגרות במנהרה.

במאמרו ״הערות על מחווה״ (Notes on Gesture), הפילוסוף האיטלקי ג׳ורג׳ו אגמבן טוען שבקולנוע (ואת אמנות הוידאו אפשר לקרוא כנגזרת שלו), החברה המודרנית שאיבדה את מחוותיה מנסה בעת ובעונה אחת לנכס מחדש את שאיבדה אך גם לתעד את האובדן. ״עידן שאיבד את המחוות שלו, מסיבה זו, הופך אובססיבי כלפיהן״, הוא כותב (בתרגום חופשי מתוך Means without End: Notes on Politics). ״עבור בני אדם שאיבדו כל תחושה של טבעיות, כל מחווה פשוטה הופכת לגורל״.

במחשבה נוספת על הידיים המתנופפות בחוסר אונים, הגוף שנתלה על מוט והאדם הגורר רכב מנקודה אחת לאחרת מבלי פשר, הדימויים העולים מתוך עבודותיה של אלעזר מצטיירים כמו מקטעים מתוך כוריאוגרפיה אובססיבית, התחקות נואשת אחר מחווה שמזמן איבדה את משמעותה. מעניין לראות לאן יקח אותה מחקרה של אלעזר אודות המחווה הלאה, במיוחד אם תרשה לגוף להעצים את נוכחותו בנקודת המפגש שבין המיצג לצילום.


איתותי סגולה | זהר אלעזר
אוצר: חגי אולריך
גלריית לחם ושושנים, רחוב העלייה 43, קומה ב׳
נעילה: 14.4

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden