כל מה שחשוב ויפה
רינה פלג, רשתות־אדמה בגלריה לאמנות אום אל־פחם. צילומים: יגאל פרדו
רינה פלג, רשתות־אדמה בגלריה לאמנות אום אל־פחם. צילומים: יגאל פרדו

רינה פלג: תמיד קרמיקאית. ואמנית

תערוכת היחיד של רינה פלג, שאצר ציבי גבע בגלריה של אום אל פחם, מטשטשת את הגבולות בין קראפט לאמנות, עם עבודות פיסוליות שנושבת מהן רוח צעירה, עכשווית ורלוונטית מתמיד

הפעם הראשונה שבה פגשה רינה פלג את ציבי גבע הייתה לפני 40 שנה. זה קרה בשנת 1983, ביריד אמנות בינלאומי גדול שארגנה מכללת תל חי בשטחה. פלז הוזמנה על ידי האוצר אמנון ברזל להציג עבודת חוץ גדולה.

״הרעיון היה שאני אשכב על האדמה״, היא נזכרת; ״מעפר באת ולעפר תשוב. מישהו שרטט את הדמות שלי ועליה בניתי עבודה גדולה מחמר שנמשכה שלושה שבועות. בנינו תנור גדול מסביב לעבודה ושרפנו הכל בחוץ. כולם באו לראות את הפלא הגדול ששורפים דבר כל כך גדול בחוץ. היה מלא עניין, אנרגיות והתלהבות״.

גבע – שהיה אז אמן צעיר לאחר סיום הלימודים, הוזמן אף הוא ליצור עבודה. הוא הציג מיצב גדול ששילב פיסול ופוחלצים של ציפורים, ״מעין גרפיטי שהתעסק עם המוטיב של לביאות פצועות״, הוא מספר. ״כל האמנים התערבבו אוחד עם השני, היינו יושבים בערבים ואוכלים ביחד, עושים מדורות. שם פגשתי את רינה״. 

פלג: ״הוא היה מעין שמר, אני משער העמקים, היה קליק מהתחלה״.

לאחר היריד חזרה פלג לניו יורק, והקשר עם גבע חודש שנתיים לאחר מכן ב־1985. ״לא הכרתי כמעט אף אחד. הייתי אמור להביא את המשפחה מהקיבוץ לניו יורק של שנות ה־80, התקשרתי לרינה והיא ישר אמרה לי ׳בוא אלי הביתה למרק׳. היא ממש אימצה אותי, נתנה לי בית והדריכה אותי. מאותו יום אפשר להגיד שנוצרה חברות עמוקה שנמשכה עד היום״.

הקשר נמשך גם אחרי שגבע חזר לארץ. ב־1990 הוא התחיל לעבוד עם גלריה גדולה בסוהו, ופלג, שגרה בלופט סמוך, המשיכה לארח אותו. ״הייתי נוסע הלוך וחזור, לפחות שלוש/ארבע פעמים בשנה, לפעמים לשבועיים, לפעמים לחודש והייתי גר אצל רינה. זה היה כמו משפחה. הקשר התהדק, הכרתי את הילדים, את הנכדים״. 

פלג: ״ציבי הכיר את העבודה שלי מההתחלה. בכל פעם שהוא הגיע לבקר הוא עקב אחרי בלי להרגיש, פשוט היה נוכח, ואני בשלי, ממשיכה לעבוד, לגלות: חומר, אבניים, פיסול, אריגה. הכל קרה באופן טבעי, הייתי צריכה תמיד לגלות משהו חדש. זה משהו שתמיד משך אותי: ברגע שהתחיל להיות לי קצת אותו דבר ולשעמם, הייתי חייבת לזוז״.

מאיפה מתחילים? מהכרות רבת שנים

בימים אלו מוצגת בגלריה של אום אל־פחם התערוכה ״רשתות אדמה״, רטרוספקטיבה רחבת ממדים של פלג שאצר גבע, המסכמת עשרות שנות יצירה של הקרמיקאית והפסלת. כלי הקרמיקה הקלועים והמרשימים, המאפיין הבולט והייחודי של יצירתה של פלג, שנוצרו במשך שנים ארוכות בניו יורק, נוכחים בתערוכה, כמו גם פיסול חופשי, גופני ואורגני ועד גופים פיסוליים דחוסים ואינטנסיביים, טוטמיים באופיים. כך, מוזמנים המבקרים להתרשם מגוף עבודה יחודי המפגיש באופנים בלתי צפויים את מלאכת היד עם פיסול עכשווי.

פלג, שנולדה ב־1940 בקיבוץ שער העמקים, למדה במחלקה לקדרות בבצלאל (1958-60). בתום לימודיה שבה לקיבוץ והקימה בו סטודיו לקרמיקה וגלריה. ב־1972 עברה להתגורר בניו־יורק עם משפחתה, והקימה שם סטודיו לקרמיקה שייצר כלים שימושיים. לאחר שובה ארצה היא חזרה לניו־יורק ב־1980 ללימודי תואר שני בקרמיקה באוניברסיטת אלפרד בעיר, והחלה ליצור עבודות פיסול בחומר.

רינה פלג. צילום: אלדד מאסטרו

רינה פלג. צילום: אלדד מאסטרו

ב־2012 שבה לישראל ופתחה סטודיו לקרמיקה בגלריה לאמנות אום אל־פחם, שבו היא גם מלמדת את נשות האזור קרמיקה בפרויקט להעצמת נשים. בסדנה שהפכה לציר מרכזי בחייה, כמו גם בחיי הגלריה, עברו מאות משתתפות בקבוצות הנשים המקומיות, תלמידות ותלמידים, חובבי וחובבות אמנות יהודים וערבים. במקביל הובילה פלג ביקורים בתערוכות מחוץ ליישוב, שפתחו בפני הנשים המקומיות צוהר לעולם הרחב.

״ב־2012 חזרתי מניו יורק עם כל הציוד, ארזתי את העבודות שהיו לי הכי חשובות, שעכשיו הן בתערוכה לאחר שעמדו עשר שנים במחסן. חזרתי בגלל הגיל ורציתי, כל עוד אני מסוגלת לעבוד ואני בריאה, לפתוח סטודיו ולעשות תערוכה. חיפשתי מקום בעמק חפר, אני גרה בכפר יונה עם המשפחה שלי, אבל לא מצאתי, הכל היה תפוס. 

״אחותי אמרה לי תלכי לסעיד אבו שקרה. נפגשתי איתו והוא קפץ על המציאה. וגם רציתי ללמד: החלטנו להקים סדנה להעצמה נשית, להוציא את הנשים מהבתים וללמד אותן אמנות בחומר, מהתחלה. ארגנו כיתה, יצרנו מקום לעבודה, פרסמנו והתחלתי ללמד. 

״הנשים עובדות בסטודיו ומייצרות כלים למכירה. נתנו להן מקום עבודה, חלקן קנו תנור ולימדו ילדים בסביבה. נוצר דבר נהדר, רואים עשייה. התחברנו בלי מחסומים, בשבילי זו עבודה עם הרבה משמעות, גם כי הייתי בשומר הצעיר, דיברנו על אחוות עמים, זה מאוד קרוב לליבי. מפה לשם התגבשה התערוכה: הבנתי שאני יכולה לעשות הכל באום אל פחם״. 

ציבי גבע: אף על פי שקרמיקה היא לא השדה שלי, זה היה מהלך טבעי. אני זוכר את הביקור הראשון בלופט של רינה בניו יורק, כשראיתי את הפסלים הראשונים שתלויים עכשיו בתערוכה, וכבר אז נורא אהבתי אותם. רינה תמיד ג׳ינגלה בין הקראפט לאמנות

מאיפה מתחילים עבודה על תערוכה כזו?

גבע: ״מהכרות רבת שנים. רינה רצתה תערוכה רצינית, תוך כדי גם אצרתי לה תערוכה בגלריה פריסקופ, וכשסעיד הזמין אותה להציג תערוכה באום אל פחם היא אמרה שהיא רוצה שאני אאצור אותה. מיד הסכמתי: אני לא תופס את עצמי כאוצר, אבל לאחרונה אני עושה את זה פה ושם.

״ואף על פי שקרמיקה היא לא השדה שלי, זה היה מהלך טבעי. אני זוכר את הביקור הראשון בלופט של רינה בניו יורק, כשראיתי את הפסלים הראשונים שתלויים עכשיו בתערוכה, וכבר אז נורא אהבתי אותם. רינה תמיד ג׳ינגלה בין הקראפט לאמנות״.

וטכנית, איך התחלת?

״ברמה הטכנית אני אוהב להתחיל ממאוד רחב ולא לעשות רדוקציה. בתערוכה כזו אתה יודע שאתה צריך לדייק וליצור מהלך לצופה, שיהיה גם מעניין וגם רלוונטי. במקביל התחלנו לעבוד עם אביגיל ריינר על הקטלוג, התחלנו למיין את העבודות לפי סוג ותקופה. אבל למרות שהספר נבנה בצורה כרונולוגית, אני אוצר אינטואיטיבי: אני אוהב לעבוד עם אנשים ואני אוהב לבחור אותם. 

״ואז הגענו לנקודה שבה ביקשתי מרינה להביא את כל המחסן שלה לגלריה ולפתוח את כל הקופסאות. לא התעצלנו. דרך האינטואיציות התחלתי לבנות את המהלך האוצרותי עם ההתייחסות לחלל, איך ליצור את המעבר ממוקדם למאוחר. יש לי את העין שלי, מה אני חושב – איזה עבודות טובות יותר ומעניינות יותר מכל תקופה, ואז לשלוף אותן. היה לי חשוב להציג את כל המהלך ולהדגיש את הצד הפיסולי, לתת לעבודה שלה רלוונטיות עכשווית״.

פלג: ״שמחתי שציבי הסכים לאצור את התערוכה. אני לא מסוגלת להחליט, אני יותר מיד מעורבת. נתתי לו את כל החופש לשים את הדברים ולאט לאט הוא מיקם את העבודות״.

גבע: ״יש לי את ההעדפות שלי: יש דברים שאני פחות אוהב או כאלה שאני חושב שפחות היו תורמים למהלך. היו עבודות שרינה אמרה זה חשוב לי, ואני רוצה קודם כל שהיא תרגיש שזה שלה, אני צריך לתת לה את המקום. ויש גם ׳פשרות׳ או הסכמה. אני זוכר לדוגמה כשעבדתי עם יונה פישר ז״ל לפני עשר שנים על התערוכה הגדולה באשדוד, היו דברים שהוא הציע ואמרתי ׳וואוו, הוא השתגע׳. אבל בסוף זה עבד״. 

כל דבר צריך אהבה: גם אנשים, גם חומר

״המפעל האמנותי של רינה פלג משתרע על פני עשרות שנים ונפרש על מגוון רחב של סוגי עשייה״, כותב גבע בספר התערוכה המקיף שעוצב לעילא על ידי ריינר (The Studio). ״עבודת הקרמיקה שלה מקיפה הן יצירה של כלים שימושיים בסגנונות שונים (המתייחסים למגוון מקורות פולקלוריים, אתניים וכדומה), והן פיסול חופשי, החורג לחלוטין מהקשרים פונקציונליים ומתכתב עם זרמים בפיסול העכשווי.

״על פי התפיסות המסורתיות, ניתן היה להגדיר את שני אפיקי היצירה הללו כמלאכת יד (craft) לעומת אמנות (art). אך עבודתה של פלג התאפיינה לכל אורך הדרך בטשטוש של הגבולות בין השתיים, ברוח התפיסה הרווחת כיום בשיח האמנות העכשווית״.

דברים אלו, שגבע חוזר עליהם גם כעת, מדגישים עד כמה התערוכה עושה לפלג את הכבוד המגיע לה כיוצרת שהקדימה את זמנה, אם מסתכלים על השיח האמנותי בעולם בשנים האחרונות. עד כדי כך, שבזמן הביקור בתערוכה לא תמיד אפשר לדעת אלו עבודות נעשו לפני 40 שנה ואלו נעשו בשנים האחרונות. עבודותיה של פלג רלוונטיות מתמיד ולמרות גילה – או אולי בזכות – מעבודתה נושבת רוח צעירה, עכשווית ורלוונטית מתמיד, מה שהופך את הביקור בתערוכה לחובה.

״עולם האמנות העכשווית שינה את מעמדו ביחס לקרמיקה״, אומר גבע. ״הוא מאוד מתעניין היום בקרמיקה, אתה רואה את זה בגלריות הכי גדולות, הדברים מתחברים. ולכן רציתי שהדברים היותר רדיקליים של רינה יהיו במרכז התערוכה״.

פלג, בצניעות אופיינית, מסבירה ש״קודם כל אני פשוט מספרת את הדרך שלי, וכשאתה מספר את הדרך האישית שלך, זה מקרב אנשים לעבודה. זה מתחיל באנרגיות הגופניות. יש את, העבודות האישיות, ואת העבודות המאוד חדשות שגם הן ריגשו אותי כשעשיתי אותן, בסך הכל לפני שנה או שנה וחצי. וגם ההתרגשות להיות יותר חופשייה, אינטואיטיבית, הביא אותי למקום אחר לגמרי״.

ציבי גבע: מעניין לעקוב אחר ההתפתחות של אמן על ציר הזמן. יש אמנים שעושים את אותו הדבר בפאזה מנייריסטית שמאבדת במידה רבה את האנרגיה. אצל רינה אפשר לראות משהו הפוך וזה מאוד משמח. נוצרה התפתחות, וכמעט הייתי אומר התפראות מסוימת, שיצרו עבודות עוצמתיות ומאוד מאוד חזקות

גבע: ״בהקשר הזה, מעניין לעקוב אחר ההתפתחות של אמן על ציר הזמן. יש אמנים שעושים את אותו הדבר בפאזה מנייריסטית שמאבדת במידה רבה את האנרגיה. אצל רינה אפשר לראות משהו הפוך וזה מאוד משמח. נוצרה התפתחות, וכמעט הייתי אומר התפראות מסוימת, שיצרו עבודות עוצמתיות ומאוד מאוד חזקות.

״בשנתיים האחרונות התחלתי אני למחזר עבודות ישנות, להתעסק בקולאז׳, יצרתי ארכיאולוגיה פנימית, אני מייצר גם הפרעות וגם חיבורים. התחברתי לדברים החדשים של רינה, הם פורצי דרך: אתה רואה בהם תעוזה שחורגת ממה שהיה קודם ומייצרת דבר חדש, רלוונטי, שמחבר את זה לפיסול ולאמנות עכשוויים.

״אפשר כמובן לפתח את זה למחשבות כלליות על קרמיקה. מוזיאון הרצליה מציג עכשיו תערוכת קרמיקה, זה לא מקרי. המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק; זה נכנס ומקבל לגיטימציה מוחלטת – לצד עיצוב, הדפס, איור. וזה קשור גם לשיח זהויות, פולקלור, תרבות, עם שמות שאתה לא מכיר ותופסים את המקום. כל הבלאנס משתנה, גדרות נופלות. זו תופעה מעניינת: אני גדלתי במדרשה והלאוים היו מאוד ברורים״. 

אנחנו (בארץ) שם?

״זה מחלחל, וכמו תמיד אנחנו בדיליי ביחס לסצנה הבינלאומית. אבל כן, הנה, עובדה שאפשר לראות זה את יותר ויותר גם כאן. אני מחובר מאוד לניו יורק, יש לי גלריסטים שמציגים בארמורי שואו וכולם יהיו קרמיקאים.

״פה הכל יותר איטי ופחות מובהק, אבל ההשפעות האלו מחלחלות לשטח. זה חודר לאט לאט, אתה רואה שהדבר הזה מקבל לגיטימציה, וזה מספר לנו שהגדרות במידה רבה נפלו, דברים חדשים נכנסים פנימה, דברים שהיו במרכז יש עליהם סימן שאלה. כל הזמן בוחנים את ההיסטוריה במבט חדש ולכן התערוכה של רינה ממש באה בזמן. זה לא היה יכול להיות יותר מדויק״.

את התעסקת בהגדרות? 

פלג: ״לא הייתי כל כך מקושרת לתולדות האמנות. התקדמתי באינטואיציה שלי, הלכתי בדרך שלי, לא שמתי לב למה שקשור לאמנות הכללית״.

אז איך את מגדירה את עצמך?

פלג: ״אני תמיד קרמיקאית כי אני נוגעת בחומר. בהתחלה בהתחלה פחדתי להגיד שאני באמנות, לא חשבתי שאני אמנית. אבל ברגע שהתחלתי לפסל ולעשות דברים חדשים וחדישים זה עבר. תמיד גם מכרתי את הכלים וגם היה פיסול״.

רינה פלג: אני תמיד קרמיקאית כי אני נוגעת בחומר. בהתחלה בהתחלה פחדתי להגיד שאני באמנות, לא חשבתי שאני אמנית. אבל ברגע שהתחלתי לפסל ולעשות דברים חדשים וחדישים זה עבר

גבע: ״התחום הזה שמוגדר על ידי חומר, ותחום בחומר, במשך שנים התקיים בנפרד מהזרם שנקרא אמנות עכשווית. כל התחומים שמוגדרים על ידי טכניקה אתגרו את המושג של אמנות עכשווית, ואנשים שעשו את זה איכשהו היו תמיד בפריפריה. עולם האמנות לא הרשה לעצמו להכניס אותם: אם אתה מאייר אתה לא מצייר. עד שאמנים ציירים נהדרים מתחילים להשתמש בכלי האיור״.

פלג: ״ועדיין כיף לעבוד בחומר, הוא עושה אותי צעירה ואקטיבית. כל דבר צריך אהבה: גם אנשים, גם חומר. זו דרך החיים שלי״.


רינה פלג | רִשתות־אדמה
אוצר: ציבי גבע
הגלריה לאמנות אום אל־פחם
נעילה: 30.4

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden