כל מה שחשוב ויפה
הונג האו, מתוך התערוכה OVERDOSE. צילומים: ערן לוי, מוזיאון העיצוב
מתוך התערוכה OVERDOSE. צילומים: ערן לוי, מוזיאון העיצוב חולון

OVERDOSE במוזיאון העיצוב: כמה זה יותר מדי?

התערוכה החדשה במוזיאון העיצוב חולון מכניסה את המבקרים לעולם המופרז והקסום של האספנית גלילה ברזילי הולנדר (ומסתבר שהוא לא כל כך שונה משלנו)

אין דבר כזה יותר מדי זוגות נעליים – אמרה האספנית הידועה אימלדה מרכוס. אם לשפוט על פי Overdose, התערוכה החדשה שנפתחה השבוע במוזיאון העיצוב חולון, הדבר נכון לא רק כשמדובר בנעליים: לעולם לא יהיו לך יותר מדי כיסאות מוזרים או חפצים איקוניים משובשים, מטריות, כלי אוכל, סרגלים וסרטי מידה שהפכו לתמונות תלת־ממדיות, סולמות שמחברים בין שמיים וארץ עד אינסוף או ספרים שהפכו לפסלי דיוקן, למפל נייר או לנוף משתנה בעבודת וידאו ארט.

זו המסקנה העולה מביקור בתערוכה המדליקה והמפתיעה, שמגיעה לכאן מאוסף האמנות והעיצוב הפרטי של גלילה ברזילי הולנדר. למעלה מ־180 עבודות מוצגות בתערוכה, שבמרכזה רהיטים, חפצים ביתיים וכלים, שברובם מאתגרים את גבולות הקטגוריה שאליה הם משתייכים באופן רשמי. התוצאה היא שני חללי גלריה המזכירים בית אך מרגישים לגמרי לא ״כמו בבית״.

סאקיר גוקצ'באג, אורחים 2, מתוך הפרויקט אוסף נעליים, 2004. צילומים: ערן לוי, מוזיאון העיצוב חולון

צילומים: ערן לוי, מוזיאון העיצוב חולון

גלילה ברזילי הולנדר. צילום: רפי דלויה

גלילה ברזילי הולנדר. צילום: רפי דלויה

ברזילי־הולנדר נולדה וחיה בתל אביב, ועברה להתגורר בבריסל בבלגיה לאחר נישואיה. רק לאחר מות בעלה, שהיה אספן עתיקות ידוע ובעל מוניטין, פתחה את חייה החדשים באיסוף אמנות מודרנית. האוסף שלה מסווג לנושאים שונים כמו עיניים, כסאות ועוד; הוא נוצר והתהווה כמו מתוך מציאות בלתי מתוכננת.

הולנדר ברזילי מעידה על עצמה שגילתה את חדוות האספנות באמצע שנות ה־50 לחייה. מאז פיתחה תיאבון וסקרנות, ובעיקר טעם אישי הנוטה לכיוון מובהק של דיזיין ארט – אותם פריטים שנמצאים על התפר שבין עיצוב לאמנות, מיועדים בעיקר לאספנות וברובם לא נענים לדיסציפלינה אחת ברורה. לעיתים זה קורה בשל אופיו של האוביקט ולעתים בגלל זהותו של היוצר. לא פעם פריט ייחודי ונדיר מתוייג כעיצוב כיוון שנוצר בידי מעצב.ת ובמקרים אחרים, יש אמנים שיוצרים חפצים שימושיים לכל דבר.

בין היוצרים הבולטים שמציגים בתערוכה נמצאים שמות כמו אנדי וורהול, דמיאן הירסט, רון ארד, גייטנו פשה, מייקל ג׳והנסון, סטודיו טרויקה, אטליה ואן לייסהוט, אטורה סוטסאס ועוד, לצד אמנים ישראליים כנחום טבת, רם קציר, גיא בן נר, דנה זלצמן, שאול כהן ושחר מרקוס בעבודה משותפת עם האמנית נזקת אקיג׳י.

״גיליתי את האמנות העכשווית בגיל מאוחר וזו הייתה עבורי לידה מחדש. זכות גדולה ונדירה – לא כל אחד זוכה לחוויה כזו. מאז אני עוסקת בזה כבר 20 שנה. האספנות שלי אינטואיטיבית, אפילו אימפולסיבית״, אומרת הולנדר ברזילי, שגם קודם התעניינה באמנות ועיצוב אך לא התעמקה. מרגע שהפכה לאספנית הסתערה על השוק העכשווי כמגלת ארצות, והיא מטפחת אוסף אקלקטי ומרשים, שזכה אף לחלל משלו בבריסל – גלריה שהיא מארחת בה מבקרים בתיאום אישי בלבד.

בין המוכר למוזר

״החפץ היומיומי הוא האוביקט המרכזי של תשומת ליבה כאספנית, בלי הבחנה בין גבוה לנמוך, בין אמנות לעיצוב״, אומר ניל ננר, שאצר את התערוכה יחד עם אביחי מזרחי. השניים פגשו את ברזילי הולנדר לראשונה כשהיא רכשה את עבודת הגמר שלהם מהתואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל.

״קראתי על הפרויקט שלהם בדיזיינבום ומיד הזמנתי אותם״, היא אומרת ומסתכלת בחיבה על הצמד המוכשר. בשנה האחרונה הפכו ננר ומזרחי לבני בית באוסף והם אחראים גם לעיצוב התערוכה. החוויה שציפתה להם בחלל האוסף, המשתרע על פני למעלה מ־1,500 מ״ר, הייתה כמו הזמנה של ילדים לבית ממתקים.

הבחירות שלהם כוללות כ־150 מעצבים ואמנים מהארץ ומהעולם, וכל אחת מהעבודות מהווה פרשנות שונה לחפצים סביבנו ולבית על הבטיו החברתיים, האישיים והציבוריים. ביחד, המוצגים בחלל המוזיאון מרכיבים את מה שהאוצרת הראשית מיה דבש מכנה ״מרחב ביתי מטאפורי״.

ההפתעה השמורה לצופים קשורה בהליכה הזו על הסף בין המוכר למוזר. הבית הוא אכן מקורם של מרבית הפריטים בתערוכה – פריטי יומיום – אך הם מופיעים כאן חלקם במצבם השמיש וחלקם עברו הטיות, שיבושים ופרשנויות, שמעמידים אותם באור חדש, אסתטי, ביקורתי, משעשע או מפתיע, ברגע שיצאו מהקשרם הטבעי.

גיליתי את האמנות העכשווית בגיל מאוחר וזו הייתה עבורי לידה מחדש. זכות גדולה ונדירה – לא כל אחד זוכה לחוויה כזו. מאז אני עוסקת בזה כבר 20 שנה. האספנות שלי אינטואיטיבית, אפילו אימפולסיבית

לצד ההומור וכושר ההמצאה שעולים מהתערוכה, יש בה גם לא מעט רעיונות פילוסופיים, המשקפים את אורח החיים בתקופתנו, השבעה והמרופדת, המופרזת והגחמנית. חינה טמון גם באופן העדין שבו היא מניעה אותנו לחשוב מחדש על דברים שהם לכאורה מובנים מאליהם, עד כדי כך שאנחנו פשוט לא שמים לב אליהם.

אך קשה שלא לשים לב כשהצעדים הראשונים במדרגות אל עבר הגלריה נתקלים בקיר חוסם של מייקל ג׳והנסן, מעצב שוודי החי בברלין. זו עבודה מוזמנת, סייט־ספסיפיק, שבה משולבים כל חפצי הבית (כמעט) במערך של פאזל דו־ממדי, מרצפה עד תקרה. המיטה, מכונת הכביסה, נעלי הספורט וכלי האוכל, דלתות, מגירות, ארונות, מקרר, תנור וספר ומסגרות התמונות – כולם מוצאים את מקומם בשלם החלק בסגנון מינימליסטי לבן, מרי קונדו סטייל, שהוא הכל חוץ משימושי.

מייקל ג׳והנסון. צילום: ערן לוי

צילומים: מ״ל

את הניגוד המושלם לבית הלבן, המפתה והמפלצתי משהו של ג׳והנסון, אפשר לראות בעבודה מוצנעת בקומה השנייה – צלחת־מאפרה של דמיאן הירסט, שהיא אחת העבודות המינימליסטיות ביותר של האמן. תחת הכותרת אין כמו בבית, היא הוצגה גם בוויטרינת ה״סלון״ בתערוכה במוזיאון ישראל שנשאה את אותו השם.

זו צלחת פשוטה, שעל גביה מודפס דימוי של מאפרה עמוסת בדלי סיגריות. סיגריות הן מוטיב חוזר בעבודתו של הירסט, לתפיסתו פעולת העישון מייצגת את מחזור החיים: החל מהצתת הגפרור וכלה בכיבוי הסיגריה מאפרה המדמים לידה ומוות. בשנת 2001 הוצגה העבודה בגלריה Eyestorm בלונדון, ונזרקה בטעות על ידי המנקה, שחשב אותה למאפרה אמתית.

birds

מעגל כלים שלובים של אסלות אדומות, של אטלייה ואן־לייסהוט ההולנדי, מערער על התפיסה לפיה אדם צריך לעשות את צרכיו בפרטיות. המיצב צואתיזם נראה כהכלאה בין קרוסלת משחק של גן שעשועים לבין מתקן עינויים חברתי מרושע במיוחד, מוכרת ומטשטש את הגבול בין אישי לציבורי. הבחירה האוצרותית להציב את העבודה במרכז הגלריה – או בלב ״הבית״ – מציעה התבוננות חדשה על סיטואציות אינטימיות וחברתיות.

עבודה שהפכה לקלאסיקה מתחבאת במסדרון ההיקפי של הקומה הראשונה – זהו שטר דולר יחיד חתום בחתימת ידו של אנדי וורהול. החתימה על גבי השטר פוגמת בערכו השימושי ובה בעת מעלה את ערכו הסימבולי והאמנותי – ובסופו של דבר את שוויו בכסף.

בחדר משלו שוכן בניין רכבת שיצרו המעצב שאול כהן בשיתוף עם האוצרים ננר ומזרחי. זו עבודה מקורית ומשעשעת, שמצד אחד מפרקת את המטאפורה והופכת את הבנין ל… ובכן – רכבת; מצד שני היא מתייחסת למושג הבית מנקודת מבט חברתית. עוסקת באופן אירוני במוביליות חברתית ובערכם ה(אנטי) אסתטי של השיכונים הישראליים.

דגם הבניין, שנוסע במעגלים ולעולם אינו מגיע ליעדו, מייצג את הקשיים הנוגעים לדיור בארץ ולמצב הירוד של מבני המגורים מבחינת תחזוקה ואסתטיקה. הדפסת תלת־ממד בקנה מידה היא כלי מרכזי בתכנון אדריכלי, בעבודה זו הטכניקה מייצגת את הפער שבין האידיאל למבנים כפי שהם נראים במציאות.

בניין רכבת, שאול כהן, ניל ננר ואביחי מזרחי. צילום: מ"ל

בניין רכבת, שאול כהן, ניל ננר ואביחי מזרחי. צילומים: מ"ל

עבודות נוספות כוללות כיסאות היסטוריים לצד וריאציות שמגחיכות אותם, כיסא ריטפלד נמס, כסא ברבי צר מלהכיל ועוד. שורת נעליים קטומות חרטום מקבלת את פני הבאים לקומה השנייה, ומזכירות את היחס האמביוולנטי שלנו לאורחים, ולחליפין, מעידות שלעולם לא יהיו לנו יותר מדי זוגות נעליים…

הבוילר רום

בחדר המעבדה מתארחת העבודה The Boiler Room, מיצב אינטראקטיבי שיצג את ישראל וזכה בפרס בחירת הקהל, בביאנלה לעיצוב בלונדון בשנה שעברה. זהו חדר מכונות מטאפורי, הנראה יותר כחדר שרתים או מרכז שליטה, שבו בלחיצת כפתורים אפשר לעמת קולות אנושיים הנושאים מסרים סותרים. לדברי יוצריו, ״זהו מרחב שמאפשר למבקרים בו להביע את עמדותיהם בנושאים פוליטיים וחברתיים, לשתף את השקפתם ולהגיב זה לזה על ידי לחיצת כפתור פשוטה ש׳מחממת׳ את הדיון״.

המיצב שואף לדמות ולהדגים את הקיטוב החברתי שנוצר בוויכוחים ומחלוקות המסלימים בחברה (וביטויים המוגבר ברשתות החברתיות), שברוב המקרים אינם זוכים להקשבה מהצד השני. ״השימוש במתגי הדוד הייחודיים מיצג את הקלות שבה לחיצת כפתור מעצימה מחלוקות ומפשטת בעיות מורכבות לסיסמאות פופוליסטיות״. היוצרים הם סטודנטים ובוגרים של בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב: ליאור קנטור, נעה כרמי, ליאלה סולומון, אושר לפיד, רועי לוין, ברק ויצמן ואורן אלגלי.


OVERDOSE
אוצרים: ניל ננר, אביחי מזרחי
מוזיאון העיצוב חולון
נעילה: 13.8

הבוילר רום. צילום: מ״ל

הבוילר רום. צילום: מ״ל

צילומים: ערן לוי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. דני סימון

    אחת התערוכות המרשימות והמפתיעות ביותר שאי פעם ביקרתי..
    חוויה חושית דימיונית ואקלקטית..
    אסור לפספס🙏🏻

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden