אלעד קופלר: ״בסופו של דבר הציור הוא גם הנוף של המציאות״

חגית: בוקר טוב אלעד, מה שלומך? ברכות על התערוכה

אלעד: שלומי טוב, תודה רבה

חגית: הפתעת אותי בתערוכה – שבע עבודות. רק שבע? איך ולמה נבחרו העבודות האלה באופן מיוחד?

אלעד: כן, בגלל שהעבודות מאוד גדולות היה צריך לחשוב גם כמה החלל יכול להכיל. העבודות עמוסות מבחינה רגשית וצבעונית, הן אינטנסיביות ולא מינימליסטיות ככה שהיה צריך לקחת בחשבון את כל הנתונים האלה עוד לפני שתלינו את התערוכה

חגית: גם בעבר לא היית מינימליסט, ובכל זאת, ניכר תהליך של שינוי בעבודות הללו: מנופים – אפוקליפטיים, סוערים, מופשטים חלקית – הקצנת את ההפשטה, הכיוון גיאומטרי יותר והסערה פנימית יותר. ספר קצת מה קרה בשנים האחרונות? בציור, בחיים…

אלעד: העבודות האלו הן חלק מסדרת עבודות שנעשתה בשנת 2021, היה חשוב לי להציג סוף של תהליך שארך בערך חמש שנים. בשנים האלו עברתי אל המופשט באופן מלא ללא אחיזה בשום רפרנס חיצוני או מיידי וללא מחשבה. למרות זאת, היה חשוב לי שבחלל שמכיל את הציורים האלה יהיה נרטיב מסוים. כשעוצרים תהליך כדי לאצור תערוכה הדברים מתבהרים, הפרספקטיבה משתנה ואתה אמור לחשוב גם על מה אתה רוצה להגיד. אי אפשר להגיד הכול אף פעם.

הבנתי שיש הרבה יותר בציור מרק ציור. זו תפיסת עולם, אורח חיים ותהליך רוחני שאתה עובר כשאתה מגיע כל בוקר לסטודיו לאורך השנים. אני לא עושה כלום חוץ מלצייר ולכן כל כולי שקוע בדבר הזה. איכשהו, היום אני מבין שטבעתי לתוך הציור, והבריכה שטבעתי בה היא הציור המופשט

כמובן שנבחרו עבודות שאני חושב שהן החזקות יותר, ואלו שמייצגות את התפיסה הציורית שלי נכון לעכשיו. היה צורך ביצירת חלל שבו העבודות יעבדו אחת עם השנייה בצורה נכונה, שיטעינו אחת את השנייה בהיגיון ובמחשבה שאחת תתרום לשנייה

חגית: עבודות מחמש שנים, או שבסוף התרכזתם רק באלה מ־2021?

אלעד: התרכזנו בסוף רק בעבודות מ־2021 (יש אחת מסוף 2020). עברו עשר שנים מאז התערוכה במוזיאון תל אביב שבה הצגתי את הנופים האפוקליפטיים. ב־2017 הצגתי בנחום גוטמן את המעבר מנופים אפוקליפטיים לציור המופשט, אבל התהליך לא נעצר שם. מאז קרו כמה דברים שגרמו לי לצייר את הציורים הנוכחיים בצורה שונה. אחד מהם, וכמובן שהמרכזי ביותר זה השנים שעברו – ההתבגרות, האחריות, ילדים – מה שגורם לך לשינוי

חגית: תובנה יפה. כשנפגשנו לפני עשר שנים, בתערוכה שלך במוזיאון תל אביב, נדמה לי שרק נולד לך תינוק ראשון, השתנית יחד איתם?

אלעד: הבנתי שיש הרבה יותר בציור מרק ציור. זו תפיסת עולם, אורח חיים ותהליך רוחני שאתה עובר כשאתה מגיע כל בוקר לסטודיו לאורך השנים. אני לא עושה כלום חוץ מלצייר ולכן כל כולי שקוע בדבר הזה. איכשהו, היום אני מבין שטבעתי לתוך הציור, והבריכה שטבעתי בה היא הציור המופשט.

תמיד חשבתי שהציור המופשט או הציירים המופשטים הגדולים, כמו ג׳קסון פולוק, מארק רותקו, ווילאם דה קונינג, סיי טוומבלי והווארד הודג׳קין הם המופת שלי, אבל בעבר לא היה לי מספיק ידע וביטחון לעבור אל המופשט. עברתי למופשט דווקא בתקופה שבה חזרו הדימויים הפיגורטיביים בכל הכוח

חגית: גם הקורונה השפיעה?

אלעד: ברור שלקורונה הייתה השפעה על הציור שלי – לקורונה הייתה השפעה חזקה על כולם, וגם עליי. הקורונה רק הקצינה אצלי את התחושה שאתה חייב לעשות רק מה שאתה מאמין בו ולחיות לפי מה שנראה לך נכון ולא לפי אופנות. לכן גם עזבתי את תל אביב ועברתי לגור במדבר. גם בזה אני רואה תהליך של הפשטה

חגית: לצד הציירים הגדולים שציינת, אני מצאתי התכתבות מעניינת עם שון סקאלי – אמן סוער ופרובוקטיבי, שהמופשט שלו גם הוא מדבר על נופים, ומאורגן בקומפוזיציות גיאומטריות וסקאלות צבעים עזות. אני נזכרת בו כי אני חושבת שגם אצלך הצבעוניות והקונטרסטים מושפעים מהנופים שסובבים אותך, המעבר ל עין גדי, המדבר, ים המלח – איזור קיצוני בפני עצמו

אלעד: יפה שהזכרת את שון סקאלי, כי זה אמן שאני עוקב אחריו בחמש השנים האחרונות. אני לא יודע אם רבים יודעים, אבל גם שון סקאלי עבר מהמרכזים הסוערים של העיר לעבוד באזור כפרי ושקט. סקאלי הוא עוד אחד מהאמנים שחיזקו אצלי את הביטחון בגיאומטריה, שכמובן מהדהד גם לאמנים מוקדמים יותר כמו מונדריאן ופול קליי

ואני אוסיף על זה משהו – תמיד היה מאבק, כמו שציינת, בין המופשט לארכיטקטוני בתוך הציור שלי, ותמיד היה מאבק בין הנוף לבין המרחב האורבני. הדבר נובע מכך שלמדתי אדריכלות לאורך שנים. אני זוכר שתמיד שאלתי את עצמי איך מציירים גם ריבוע וגם כתם מופשט, ואיך בונים צורה מהשניים?

לאורך השנים, הנוף המדברי משך אותי יותר מהנוף האורבני. הציורים אמנם מופשטים, אבל אני רואה בהם לחלוטין נוף. זה לא נוף שאני יושב עם כן ציור מולו, כמו שעשה ואן גוך, אלא זה נוף שאני נותן לו אינטרפרטציה פנימית, אישית. זה הנוף הרוחני שהמדבר צייר בי

המעבר בין האזורים התעשייתיים של תל אביב לנוף של המדבר התחיל ב־2012, כשהכרתי את בת זוגתי, שהיא ילידת עין גדי. לאורך השנים, הנוף המדברי משך אותי יותר מהנוף האורבני. הציורים שמוצגים עכשיו בגלריה הם אמנם מופשטים, אבל אני רואה בהם לחלוטין נוף. זה לא נוף שאני יושב עם כן ציור מולו, כמו שעשה ואן גוך, אלא זה נוף שאני נותן לו אינטרפרטציה פנימית, אישית. זה הנוף הרוחני שהמדבר צייר בי

המאבק הזה היה קיים גם בתערוכה במוזיאון תל אביב, גם בתערוכה במוזיאון נחום גוטמן, והוא עדיין מאבק יומיומי אצלי בסטודיו, גם היום בבוקר. תמיד יש לי תחושה שאני צריך להחליט אם אני מצייר ככה או ככה. בתערוכה הנוכחית הצלחתי, לדעתי, לתת למאבק הזה מסגרת

חגית: אני מצליחה לראות את זה. וגם את המעברים שעשית – בין הנופים והמבנים הארכיטקטוניים המנוכרים לבין כתמי טבע

אלעד: המעבר בין האזורים התעשייתיים של תל אביב לנוף של המדבר התחיל ב־2012, כשהכרתי את בת זוגתי, שהיא ילידת עין גדי. לאורך השנים, הנוף המדברי משך אותי יותר מהנוף האורבני. הציורים שמוצגים עכשיו בגלריה הם אמנם מופשטים, אבל אני רואה בהם לחלוטין נוף. זה לא נוף שאני יושב עם כן ציור מולו, כמו שעשה ואן גוך, אלא זה נוף שאני נותן לו אינטרפרטציה פנימית, אישית. זה הנוף הרוחני שהמדבר צייר בי.

לבחור לחיות במדבר ולא בתוך תל אביב, כאמן ישראלי, היה בזה משהו קצת קיצוני. אבל כשחושבים על זה פעמיים, אין בדבר הזה שום דבר קיצוני, להיפך – זה הדבר הכי נכון שיכולתי לבחור לעצמי

חגית: הקיצוניות הזו ניכרת. התערוכה מ א ו ד עוצמתית: בכניסה לגלריה יש אפקט וואו, שנובע גם מהצמצום בכמות, גם מהגודל של העבודות, אבל בעיקר מנקודות מיקוד משמעותיות שאתה שותל בכל אחת מהעבודות. הנקודות הללו, כתם צבע, או איזו חריגה צורנית, יוצרות מכל העבודות יחד סביבה. כמו לשבת בין פסגות ולהרגיש תהום.

באיזשהו מקום הייתי מצפה שהישיבה בשקט בנווה המדבר שלכם, תשכין שלום ושלווה בציורים. יש גם כאלה?

אלעד: הקיצוניות קיימת כל הזמן מסביבי, ואת יודעת מה – אני אפילו לא צריך לציין כמה המציאות קיצונית. אני חושב שבסופו של דבר הציור הוא גם הנוף של המציאות

חגית: זה נכון. ספר קצת על החיים – עליך, גם לטובת מי שפחות מכירים

אלעד: נולדתי ב־1974, אני חי עם נעם ומגדל איתה את שני הילדים שלנו, מיכאל ואלה. למדתי תואר ראשון במדרשה ותואר שני בבצלאל. המעבר לעין גדי לא היה כדי שאני אשב מול הנוף ואצייר. הוא איפשר לי להתרכז רק בציור ולנהל את הזמן שלי נכון יותר. אני נמצא כאן רק שנתיים, ובשנתיים לא מוחקים 45 שנה בעיר. אני חושב שבציורים האלה, למרות הסערות הרגשיות והעוצמות שבהם, יש גם משהו יותר שקט ושלם

חגית: אז בכל זאת מצאת שקט

אלעד: דווקא כאן, במדבר, הצלחתי להכריע (לבינתיים) בין הקו הישר שהיא הצורה הנשלטת, לבין הכתם שהיא הצורה החופשית. או במילים אחרות – הצלחתי לעשות קצת יותר סדר בבלגן

חגית: יפה. ועכשיו אתה כבר עובד על סדרות חדשות? משהו אחר קורה על הבדים?

אלעד: כן, ממש ברגע זה אני עובד על סדרה חדשה שבה הקו הישר והצורה הגיאומטרית שולטים יותר. זה כנראה בגלל שהרגשתי שאחרי תערוכה אני צריך לאסוף את עצמי מחדש ולעשות סדר, לעשות את הגריד

חגית: הדס מאור בטקסט התערוכה מדברת על הגריד כמסגרת או כחלון. נקודת מבט ועקרון מארגן. זה נכון גם לך וגם לצופים בעבודות

אלעד: הגריד מלווה אותי בכל הציורים. הציור שלי מאוד מאורגן למרות שהוא לא נראה ככה תמיד, מאוד חשוב לי להחזיק את הצורה. החלון, שהיה קיים בנופים התעשייתיים שציירתי בעבר, הפך להיות החלון של הציור, עם כל המשמעות וההיסטוריה של חלון.

הייתה תקופה שהתרכזתי בציורי תפנים (interior) בהשפעה של הקוביסטים. גם כאן יש רפרנסים רבים לאמנים כמו מאטיס, שהתבוננתי וחקרתי אותו במשך כמה שנים. אבל משהו קרה ונוצר היפוך. במקום להסתכל פנימה אני מסתכל החוצה

חגית: הציורים מבטאים איזו חרדה קיומית, ובחיים עצמם – אתה אופטימיסט? (פעם היה הרבה ורוד מבליח בציורים שלך, הוא קצת נעלם בסדרה הזו)

אלעד: כן, החרדה קיימת, איך לא? אבל כדי לצייר אתה תמיד צריך להתגבר על עליה, זה ברור כשאתה הולך להציג. אז החרדה שם, אבל בינתיים היא נשלטת.

ולא, אני לא אופטימיסט. נכון שהצבעוניות של הציורים האלה הרבה יותר קשה, הרגשתי מספיק בטוח בעצמי ומספיק בשל לתלות את החרדה שלי על הקיר 🙂

חגית: תערוכה היא נקודת שיא, יציאה מהסטודיו לעין הציבור, התגובות של האנשים משמחות אותך? מפתיעות?

אלעד: התגובה הכי מרגשת הייתה של המורים שלי ציבי גבע ועדו בר־אל. תמיד מרגש לחזור אל המורים שלך ולקבל ציון גבוה. מעבר לזה, תגובת הקהל מדהימה. זה מחמם וזה מרגש, וכמובן שאני אסיר תודה. אבל אני לא חושב שזו נקודת שיא. השיא הוא תמיד בסטודיו

חגית: מעניין! אז שיהיו עוד ועוד שיאים. תודה אלעד, חג שמח

אלעד: תודה חגית! חג שמח 🌸🙏

---

אלעד קופלר I שבעה ציורים
אוצרת: הדס גלזר
גלריה ליטבק, שביל המפעל 3, תל אביב
נעילה: 13.5