כל מה שחשוב ויפה
סימון לי בביתן ארצות הברית. צילום: מרקו קפלטי, הביאנלה בוונציה
סימון לי בביתן ארצות הברית. צילום: מרקו קפלטי, הביאנלה בוונציה

הביאנלה בוונציה 2022: תורן של האמניות הגדולות

סימון לי וסוניה בויס זכו באריה הזהב; הביאנלה ה־59 לאמנות עוסקת בהבטחה לשינוי, ומחפשת דרך בין הנשי לא־מגדרי, בין האנושי לחייתי ולעל־טבעי, לווירטואלי ולמה שמעבר לחיים כפי שהכרנו אותם

יש לי וידוי: אני לא מושלמת. זה נכון בוודאי בהרבה תחומים, אבל כרגע אני מדברת על פגם מהותי וספציפי: אני לא מצליחה לשחרר, לוותר, לא לשאול מי ומה ומאיפה. בניסיוני להבין את האמנות שרואות עיניי, אני לא יכולה להימנע מחיפוש ההקשר, הרקע, הסביבה, שבה נעשתה העבודה, כמו גם לאיזה קהל היא מכוונת. בעולם אידאלי אולי לא היינו שואלים את עצמנו מה מינה או מה צבע עורה של האמנית. אך העולם שלנו רחוק מאידאלי. גם למי שחושבת שהביאנלה בוונציה היא גן של שושנים, מגרש שעשועים לעשירים נהנתנים ולאמנים בני חסותם, מצפים לא מעט קוצים בערוגות הג׳רדיני.

ובמחשבה נוספת, האם זה העולם האידאלי שאנחנו שואפים לגלות? מקום שבו למאפיינים בסיסיים אין חשיבות, שבו הרקע ״לא משנה״? הרי המקום שבו צמח.ה וממנו פועל.ת אמנ.ית, מזין את עבודתה בעומק תרבותי, חברתי, אישי, אינטלקטואלי ורגשי. אין אדם נטול מאפיינים, כפי שאין אדם משום מקום. גם אזרחי העולם האידאלי (כשזה יימצא) צריכים לינוק משמעות ותוכן ממקור כלשהו – זכרונות, רגשות, שיאים והשפלות, ידע, מסורת וכישרון – כל אלה מזינים את מבנה העומק של אמנות טובה. בלעדיהם, במקום זהות נקבל פוליטיקת זהויות, שטחית ורחוקה מאידאלית.

סימון לי בארסנלה

סימון לי בארסנלה

סימון לי בארסנלה.. צילום: רוברטו מרוסי

סימון לי בארסנלה. צילומים: רוברטו מרוסי

גבריאל קאילה

אנדרה אורסוטה

אנדרה אורסוטה

וזהו אחד האתגרים שאיתם מתמודדת אוצרת הביאנלה, צ׳צ׳יליה אלמני, שמציעה קריאה חדשה של המציאות העולמית: נשית, על־אנושית, צבעונית, סובלנית, כוללנית, פתוחה לצורות חיים בלתי רגילות. כך קרה, שבביאנלה ה־59, שנפתחה בשבת (באיחור של שנה, עקב הקורונה) ותוצג עד 27.11, זכו באריה הזהב שתי אמניות שנושאות דגלי זהות מרובים: הפסלת המעולה סימון לי מארצות הברית, והאמנית סוניה בויס מבריטניה, שממחיזה סיטואציות חברתיות בעבודות קול, וידאו, צילום ומיצב. כל אחת מהן היא ״האמנית השחורה הראשונה״ שמייצגת את מדינתה, וככזו היא חשודה מיידית באמנות פלקטית – הן כנציגה לאומית והן כאמנית שחורה.

אך הן מוכיחות את ההפך. 50 שנה אחרי מאמרה של החוקרת וההוגה הפמיניסטית לינדה נוכלין ״למה לא היו אמניות גדולות״ (מ־1971), הביאנלה בוונציה מתחילה לספק תשובות. נוכלין סקרה במאמרה את הנסיבות ההיסטוריות, המוסדיות, הכלכליות והפוליטיות שדחקו את מקומן של נשים (ושל שחורים, ושל זרים, ושל מיעוטים) ממוקדי הכוח, והאמנות בתוכם. אלמני לא עסוקה בתאוריה, היא מעדיפה עשייה. והיא יוצרת תנועה טקטונית בעולם האמנות, כשהיא מציבה את הפעולה העכשווית לצד חלומות בהקיץ, אמנות היסטורית, ובדיקה של עולמות אפשריים (ואולי גם בלתי אפשריים), תוך מעבר חופשי ונזיל בין אלה לאלה.

בויס זכתה בפרס הביתן הלאומי הטוב ביותר. לי, שמציגה הן בביתן האמריקאי והן בתערוכה המרכזית, זכתה בפרס האמנ.ית הטובה ביותר של הביאנלה (בניגוד לאוסקר או לתחרויות ספורט, בביאנלה לאמנות אין פרס לאמנית ופרס לאמן בנפרד).

סוניה בויס בביתן בריטניה. צילומים: מרקו קפלטי

סוניה בויס בביתן בריטניה. צילומים: מרקו קפלטי

סימון לי בביתן ארצות הברית

סימון לי בביתן ארצות הברית

לי עוטפת את הביתן האמריקאי בעמודי עץ וגג קש והופכת את המבנה הנאו־קלאסי, המזכיר בצורתו את הבית הלבן בוושינגטון, לבקתה מערב־אפריקאית או לסוג של ״אוהל הדוד תום״. בחזיתו יושבת, כשומרת סף, דמות אישה שחורה אדירת ממדים, ואחיותיה, בשחור, בלבן בכחול וזהב, בפיסול קרמי, בברונזה, בלבנים ובקש, מאכלסות את התערוכה פנימה. האחת כובסת רכונה על בריכת השתקפות, כתובעת מאיתנו להתבונן בעצמנו ובה, ובתפקידים החברתיים שלנו, מזווית ראיה חדשה. האחרת היא ספינקס יודעת כל.

דמויות הנשים הגדולות שהיא יוצרת זועקות את זעקת השיעבוד ואת חוכמת החיים. עבודת הענק המפורסמת ביותר של לי מתנוססת בכניסה לתערוכה המרכזית בארסנלה – הפסל שהציגה לראשונה בהייליין בניו יורק, משלב התייחסות לגוף האישה השחורה, למקומה בחברה ובהיסטוריה, לארכיטקטורה ולבית (שם העבודה ״בית לבנים״).

גם בפרסים למפעל חיים זכו שתי אמניות: ססיליה ויקוניה הצ׳יליאנית־אמריקאית (ילידת 1948) וקתרינה פריץ׳ הגרמניה (1956). ציוריה הנפלאים של ויקוניה מופיעים בתערוכה במסגרת קפסולה מרהיבה של ציירות סוריאליסטיות בנות דורות שונים, וביניהן לאונורה קרינגטון – שעבודתה האמנותית והספרותית שימשה השראה לכותרת הביאנלה השנה ״חלב החלומות״.

קתרינה פריץ׳ בתערוכה המרכזית בג׳רדיני. צילומים: מרקו קפלטי

קתרינה פריץ׳ בתערוכה המרכזית בג׳רדיני. צילומים: מרקו קפלטי

ססיליה ויקוניה

ה

ססיליה ויקוניה

עבודתה של פריץ׳ – פילה יצוקה בגודל טבעי, צבעה אפור־ירקרק וכל קפל וקמט בעורה נראה כדבר האמיתי – ניצבת בפתח התערוכה המרכזית של הביאנלה בג׳רדיני, ומקבלת את פני הבאים ל״ממלכה״ שהרכיבה האוצרת. ״הפעם הראשונה שראיתי עבודה של פריץ׳ הייתה בוונציה, בביקור הראשון שלי בביאנלה, ב־1999, והיא השאירה אותי המומה ונרגשת״, משתפת אלמני. ״עבודותיה מושכות ומרתיעות, כמטילות כישוף. נוסכות הרגשה כאילו אני מביטה במונומנטים מתרבות חייזרית, במוזיאון פוסט־אנושי״.

הפילה של פריטץ׳ היא מפגן סוריאליסטי של נוכחות עצומה ורבת הוד, אך ריקה מחיים. היא מולכת/לכודה בחדר בעל קירות מראה ותקרת פרסקו מהמאה ה־19, ויוצרת סתירה מבלבלת: האם נכנסנו לתערוכת אמנות אלגנטית או לקרקס? בתפקידה כ״אם כל העבודות״ שנראה בהמשך – המונומנטליות והשתלטניות כמו גם הקטנות והעדינות – היא גורמת למבקרים להרגיש כפיל בחנות חרסינה ולשקול את צעדינו. אלמני מזכירה שיש לה חשיבות והקשר נוסף באג׳נדה שהיא מובילה, שהרי ממלכת הפילים, החכמה, העתיקה, הנערצת והמשועבדת, היא חברה מטריארכלית.

עסקי נשים

אלמני הצהירה בעבר שהיא שמחה על דחיית הביאנלה, כי אין בכוונתה לאצור ״תערוכת קורונה״. אולם עקבות הטראומה העולמית מהמגיפה, ואולי יותר מכך, עקבות הבידוד וההסתגרות הממושכת בתוך הבית, ניכרות בין השאר בדומיננטיות של חומרים ביתיים – טקסטיל, קרמיקה, סריגה, רקמה עד אין קץ, כלי בית, שמיכות (וגם מסכים, כמובן). המרחב הביתי וחומריו מזוהים באופן טבעי עם מרחב נשי וחומרי יומיום, כך שאך טבעי לראותם בתערוכה. אבל האם הם עומדים במבחן הרמה האמנותית? כמו בכל תערוכת ענק, יש בה עבודות מצוינות ועבודות פחות טובות.

פאולה רגו

פאולה רגו

ברברה קרוגר

ברברה קרוגר

רות אסווה

רות אסווה

כמו הצופים בתערוכה גם אלמני שוקלת את צעדיה בזהירות. עם כל ההצדקה למהלכים המהפכניים שהיא מובילה, היא בוודאי מודעת לכך שגם היא לא משוחררת ממוסרות העולם הישן. כי אי אפשר לדבר על 90% נשים (מיעוטם מגדירים עצמם א־בינריים) בתערוכה בלי להתייחס – איך לומר זאת בעדינות – לשאלת המגדר. זאת, בניגוד לתערוכות שבהן יש (או היה) רוב גברי מוחלט, והן מעולם לא נבחנו תחת זכוכית המגדלת המגדרית. המהלך של אלמני שואף להציג את הנורמלי החדש או הנורמלי הנוסף, אך זהו צעד ראשון בדרך ארוכה לתיקון עיוותים היסטוריים עמוקים.

אלמני מציעה ראייה חדשה של ההיסטוריה של האמנות כפי שהיכרנו אותה. בתערוכה המרכזית היא יוצרת מרחבים תמתיים, שמוקדשים לאמניות שנדחקו מהקאנון של עולם האמנות, גם כאלה שכבר נחשבו לדורות אבודים: אמניות עבר, שאינן בין החיים ורובן (כמו גם רוב המשתתפות הצעירות והחיות) מוצגות בביאנלה בפעם הראשונה. בין השמות המוכרים והיותר ידועים, ניתן למצוא עבודה מעולה של ברברה קרוגר, מיצב עדין ומרגש של רות אסווה, ועוד.

לא מעט מביתני המדינות בתערוכה נסחפו בעקבות התמה המרכזית שהנחתה האוצרת. לצד ״סובריניות״, התערוכה של סימון לי בביתן ארצות הברית, מציגה עילית אזולאי את ״מלכות״ בביתן הישראלי. אזולאי מדברת על חברה מטריארכלית (דמיונית), השואבת את השראתה מכלים איסלאמיים עתיקים, שבהם מככבות במקור דמויות גבריות בריטואלים של… ובכן, גבריות. היא עובדת עם מאגר צילומים היסטוריים מאוסף מוזיאון האיסלאם בירושלים, שתחת ידה ותוכנות עיבוד התמונה שלה, הופכים לחלקיקים המרכיבים מחדש את הכלים, בפרקטיקה כמו־ארכיאולוגית, לרצפים של משמעות חדשה. אזולאי אומרת שהיא עובדת במחשב כמו בעבודת יד, באותה תשומת לב ושעות על שעות של עמלנות.

עילית אזולאי בביתן הישראלי

עילית אזולאי בביתן הישראלי

יוקי קיהארה בביתן ניו זילנד. צילומים: אנדראה אווצו

יוקי קיהארה בביתן ניו זילנד. צילומים: אנדראה אווצו

נשים מאיישות את מרבית הנציגויות בתערוכה. ביניהן צרפת (זיינב סדירה), גרמניה (מריה אייכהורן), הונגריה (סופיה קרשטש), רומניה (אדינה פינטילי), ניו זילנד (יוקי קיהארה). האחרונה עוסקת בבנות ״המגדר השלישי״ בסמואה, שהאמן פול גוגן היה מרותק למיניותן השונה, וביחסו הכללי לנשים ול״ילידים״ נהג כצייד, או לפחות כחוקר ציפורים אקזוטיות.

פרט למגדר, הביאנלה נושאת את דגל פינוי הבמה ל״אחרים״: לקבוצות מודרות, לאוכלוסיות שוליים, למי שהיו עד לאחרונה שקופים או מופלים לרעה. לאלה שנחשבו נחותים מבחינה תרבותית, גם בקרב מי שלעולם לא יודו בכך. כך, מרגוז׳טה מירגה־טאס בביתן הפולני עוסקת בתרבות המוצא שלה – הצוענית, ובתוך הכיבוש התרבותי היא עושה שני מהלכי כיבוש נוספים: של האתוס הנשי על פני הגברי והרוחני על פני היומיומי. היא עושה זאת באמצעות עבודת טקסטיל ורקמת טלאים מרשימה במיוחד, שמחפה את כל שטח קירות החלל, מרצפה עד תקרה.

birds
מרגוז׳טה מירגה־טס בביתן פולין. צילומים: חגית פלג רותם

מרגוז׳טה מירגה־טס בביתן פולין

אנדרס סונה בביתן הסאמי (הנורדי)

אנדרס סונה בביתן הסאמי (הנורדי)

צילום: מרקו קפלטי

הביתן הנורדי של מדינות סקנדינביה פינה את מקומו לביתן הלאומי הסאמי – קהילה על־לאומית של ילידים־נוודים, רועי איילים וחקלאים, החיים בתוך ובין מדינות הצפון (פינלנד, שוודיה, נורווגיה ואף ברוסיה). העבודות בתערוכה הקבוצתית הן אמנות מגוייסת בהגדרתה, אך הדבר אינו גורע מהעניין והאיכות האמנותית שלהן. עבודתו של אנדרס סונה, לדוגמה, מורכבת מחומת ציורים אפיים, גדולי מידות, שביניהם ניצבות ארוניות מסמכים הכוללות את תיעוד המאבקים המשפטיים (על אדמות, זכויות ומסים בין היתר) בין משפחתו לדורותיה לבין הממשל השוודי.

הביתן בכללותו מנפץ את אשליית ההיכרות הנאיבית של קוראי ״אלה קארי הילדה מלאפלנד״, אם כי נציגי העדה המלווים את הביתן חוגגים את מפגן הנוכחות בלבוש מסורתי חגיגי ומגניב. הם משכילים, רהוטים, ומאוד סקנדינביים במראה ובסגנון (כן, שוב עולה עניין הצבע והמוצא), עד שבעיניים מזרח תיכוניות ואפילו מערביות, קשה להאמין שמישהו מעז להדיר ולמנוע מהם זכויות לאורך דורות.

הביתן הרוסי שמעבר לשביל עומד נעול ומבויש. משתתפי ואוצרי התערוכה בביתן הרוסי התפטרו בתחילת הפלישה במחאה פציפיסטית. המלחמה באוקראינה מקבלת הד אקטואלי בכר הדשא המרכזי של גני הביאנלה, שקיבל באופן זמני את השם פיאצה אוקראינה, בתכנונה של האמנית והאדריכלית האוקראינית דנה קוסמינה. טוטם של שקי חול וגשרים שרופים הם רק חלק מהביטויים הסימבוליים למלחמה.

בין שדות המוקשים של התמות הפוליטיות, עולות בתערוכה המרכזית וכן בביתנים תמות מרכזיות נוספות: קרבה לטבע, מטאמורפוזות וחיים משולבי בינה מלאכותית ומרחבים וירטואליים, הן רק חלק מהמציאות האלטרנטיבית שמציירת בפנינו הביאנלה. במקביל, אפשר לראות ברחבי העיר ונציה תערוכות מופת לווייניות – של אנסלם קיפר בארמון הדוג׳ה, של אניש קאפור באקדמיה לאמנויות ושל קהינדה וויילי הנפלא באי סן ג׳ורג׳יו מג׳ורה.

פיאצה אוקראינה, דנה קוסימה. צילומים: מרקו קפלטי

פיאצה אוקראינה, דנה קוסימה. צילומים: מרקו קפלטי


הביאנלה ה־59 לאמנות בוונציה
פתיחה: 23.4, נעילה: 27.11. לקבלת מידע על סיורים בביאנלה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden