כל מה שחשוב ויפה
באיה מהיידין, 1947. צילום: Galerie Maeght, Paris
באיה מהיידין, 1947. צילום: Galerie Maeght, Paris, צילומים באדיבות הביאנלה בוונציה

״חלב החלומות״: הביאנלה ה־59 בוונציה היא קריאה חדשה של ההיסטוריה

סוריאליזם, מיתוסים, יחסי אדם־טבע, יוניברס ומטאוורס, בעבודותיהן של אמניות שנדחקו עד כה לשוליים, יעמדו במרכז התערוכה שאוצרת צ׳צ׳יליה אלמני

הביאנלה ה־59 של ונציה, תחת הכותרת ״חלב החלומות״ The Milk of Dreams, תיפתח ב־23 באפריל (אחרי עיכוב של שנה) ותימשך עד 27 בנובמבר. התמה של התערוכה, על פי אוצרת הביאנלה, צ׳צ׳יליה אלמני, מציירת תמונת עולם הרמוני, אך כזה שהאנושות כבר לא עומדת לבדה במרכזו. מחשבות על מטמורפוזה והיברידיות, שילובים עתידיים או בדיוניים בין אדם למכונה ובין אדם לטבע.

אלמני מתמקדת בטשטוש גבולות בין עולמות ממשיים ודמיוניים, בסוריאליזם, פנטזיה ומעבר נזיל בין הגשמי לרוחני, כמו גם בין הממשי לטכנולוגי – יוניברס ומטאוורס. אך מעל לכל – היא מתבוננת בעולם האמנות מזווית שכמוה לא נראתה בעבר. למעשה היא מציעה קריאה חדשה של ההיסטוריה של האמנות, ומציגה את התערוכה הכי חריגה שנראתה בוונציה עד כה.

90% מהמשתתפים בתערוכה המרכזית של הביאנלה, הן אמניות, נשים, ומקצתן א.נשים שאינם מזדהים על פי מגדר גברי/נשי. אלמני בחרה 213 אמניות ואמנים מ־58 מדינות ומ־150 שנות אמנות. כמעט מחצית הן אמניות עבר, שאינן בין החיים, ורובן המכריע מוצגות בביאנלה בפעם הראשונה. ברשימה הארוכה והמרתקת יש מעט מאוד שמות מוכרים וידועים, כמו ברברה קרוגר, ניקי דה סן פאל או נאן גולדין. לצידן, אמניות מהעבר כמו קלוד קאהון, רות אסווה, לויס מיילו ג׳ונס או האנה הוך.

צ׳צ׳יליה אלמני. צילום: Andrea Avezz

צ׳צ׳יליה אלמני. צילום: Andrea Avezz

לויס מיילו ג׳ונס, 1935

לויס מיילו ג׳ונס, 1935

ברידג׳ט טיצ׳נור, 1961

ברידג׳ט טיצ׳נור, 1961

פאולה רגו, 1994

פאולה רגו, 1994

כך, מבלי לצאת בהצהרות פמיניסטיות או מהפכניות, אלא באופן מעשי ומשכנע, אלמני מציעה ראייה חדשה של ההיסטוריה של האמנות כפי שהיכרנו אותה. לא פחות. היא מפנה את הבמה לנשים־אמניות שנדחקו מהקאנון של עולם האמנות, גם כאלה שכבר נחשבו לדורות אבודים. בחינה חדשה זו של עבודות עכשוויות לצד חזרה לעבודות מוקדמות, פורסת תמונת עולם מסעירה, שונה מהמקובל, מטרידה אך גם צופנת סוד והבטחה.

כמו קודמיה במעמד האוצרת הראשית, אלמני מאמינה שאמנים הם ילדיה המחוננים של החברה האנושית, בעלי יכולת לראות אמת, ולשקף את הדברים בדרך מקורית וחודרת לב. אמניות מציעות דמיון מפותח ויכולת יצירתית, שיכולות בהינתן התנאים המתאימים לייצר תרחישים בלתי צפויים, רעננים ואף אופטימיים – לעולם חדש וטוב.

״נראה כי השאלות שעלו שוב ושוב בדיאלוגים הללו, לוכדות את הרגע הזה בהיסטוריה, שבו עצם הישרדות המין האנושי נחווית כמאוימת. אך הן גם מעלות דרכי חשיבה יצירתיות, מחקר שמגיע מהמדעים, מהאמנויות ומהמיתוסים של זמננו״

התערוכה המרכזית של הביאנלה מתקיימת בשני האתרים – בביתן המרכזי שבגני הביאנלה (ג׳רדיני) ובבניין הארסנלה. סביבה יציגו 80 מדינות בביתנים הלאומיים. את ישראל תייצג השנה עילית אזולאי, שתציג בביתן הישראלי תערוכה באוצרותה של שלי הרטן – שתיהן מגיעות לוונציה מברלין. בין האמנים שהזמינה אלמני לתערוכה המרכזית אין נציגה ישראלית, להוציא האמנית הפלסטינית תושבת ירושלים והולנד, נור אבו עראפה.

המספר המרשים של 213 אמנים (216, אם לוקחים בחשבון שחלקם זוגות או קבוצות הפועלים תחת שם משותף), נחשב לגדול במיוחד ביחס לכ־120 אמנים משתתפים בדרך כלל, או ל־80 האמנים (בלבד) שהשתתפו בביאנלה האחרונה, שהתקיימה אי־אז ב־2019 – שנה שנראית היום כעידן אחר, מעבר להרי החושך של הקורונה. וזה אינו הניגוד היחיד שעולה בהשוואה מהירה בין אז ועכשיו.

האוצר דאז, ראלף רוגוף, עשה בחירה מודעת להציג אמנים חיים בלבד, כחלק מהאופי שרצה להעניק לתערוכה – שהייתה טעונה בתחושת דחיפות ומתח, כאילו היא מתקיימת על סיפו של אסון נורא העומד להתחולל. הוא העניק לה את הכותרת האירונית ״שתחיו בזמנים מעניינים״, קללה סינית עתיקה (וליתר דיוק גרסה עתיקה של פייק ניוז), שהתגלתה כנבואה שמיהרה להגשים את עצמה. הבחירות של רוגוף בשעתו העלו תחושה של חרדה קולקטיבית, של שפע העומד להטביע את העולם תחתיו ושל זרמי מעמקים של חולי ונזק שעומדים להתפרץ. וכך היה.

הביאנלה בוונציה מתקיימת מאז 1895, ונחשבת לאירוע התרבות העולמי הוותיק והיציב ביותר בעידן המודרני. הדילוג על שנה ברצף הדו־שנתי של ביאנלות, שנכפה על ידי המגיפה, הוא ביטוי חריף לחריגות התקופה. מצב שאירע בעבר רק בשתי מלחמות העולם.

אלמני מודעת לדומיננטיות של המגפה שעדיין לא חלפה, אך היא אינה מתעסקת רק במיידי ובכל כוחה מנסה להימנע מתיוג של ״תערוכת קורונה״. היא שואפת להרחיק ראות קדימה – אך גם לאחור. ״חלב החלומות״ הכותרת שבחרה לתערוכה, שאולה משם ספרה של לאונורה קרינגטון (1917-2011) – אמנית סוריאליסטית, בריטית שחייתה בבגרותה במקסיקו – ובסיפוריה תיארה עולם קסום, שבו החיים נראים בכל פעם אחרת, דרך פריזמה של הדמיון. העולם הפנטסטי של קרינגטון היה כזה שבו כל אחד יכול להשתנות, להשתנות, להפוך למשהו או למישהו אחר.

כך גם התערוכה ״חלב החלומות״ – לוקחת את יצוריה המוזרים, ההיברידיים והמופרכים, של קרינגטון, יצורים ״שלא מהעולם הזה״, מתארת אותם אלמני, ויוצאת למסע דמיוני, שמניח שגם לבני האדם יש יכולת להשתנות.

רוזנה פאולינו, 2019. צילום: Bruno Leao

רוזנה פאולינו, 2019. צילום: Bruno Leao

איתל קולוקהון, 1940. צילום: אוסף מוזיאון ישראל

איתל קולוקהון, 1940. צילום: אוסף מוזיאון ישראל

קלוד קאהון, 1928

קלוד קאהון, 1928

״התערוכה מעוגנת בשיחות רבות עם אמנים בשנים האחרונות, והיא בוחנת את המטמורפוזות של גופים והגדרות של האדם״, אומרת אלמני. ״נראה כי השאלות שעלו שוב ושוב בדיאלוגים הללו, לוכדות את הרגע הזה בהיסטוריה, שבו עצם הישרדות המין האנושי נחווית כמאוימת. אך הן גם מעלות דרכי חשיבה יצירתיות, מחקר שמגיע מהמדעים, מהאמנויות ומהמיתוסים של זמננו.

״איך ההגדרה של האדם משתנה? איזה צורות חיים קיימות, ומה מבדיל בין צמחים ובעלי חיים, בין בני אנוש ליצורים לא אנושיים? מהי האחריות שלנו כלפי כדור הארץ, אנשים אחרים וצורות חיים אחרות? ואיך החיים היו נראים בלעדינו?״.

birds

היא מחלקת את התערוכה לשלושה תתי־נושאים: גוף ומטאמורפוזה; יחסים אנשים יחידים וטכנולוגיות; הקשר בין האדם לעולם. בנוסף לאלה, היא מבטיחה למבקרים בתערוכה גם מפגשים עם קטעי היסטוריה השמורים כקפסולות זמן, ווכן ״קונסטלציות מיניאטוריות של יצירות אמנות, חפצים שנמצאו ומסמכים, המקובצים יחד כדי לחקור נושאים מרכזיים… כלים נוספים של חקירה והתבוננות פנימית, ואריגת רשת של אזכורים והדים המקשרים בין יצירות אמנות מהעבר״.

היא מנסה לפרוש יריעה ״רחבת היקף וטרנס־היסטורית, שתשרטט קשרים וזיקות בין דורות של אמנים, תיצור שכבות חדשות של משמעות ותגשר בין ההווה והעבר. מה שעולה הוא נרטיב היסטורי שאינו בנוי סביב מערכות של מורשת או קונפליקט, אלא סביב צורות של סימביוזה, סולידריות ואחווה״.

ה

ססיליה ויקונה, 1977

רוברטו גיל דה מונטס, 2020

רוברטו גיל דה מונטס, 2020

ג׳סי הומר פרנץ׳, 2021

ג׳סי הומר פרנץ׳, 2021

״התערוכה חלב החלומות נוצרה ואורגנה בתקופה של חוסר יציבות עצום וחוסר ודאות, במקביל להתפרצות ולהתפשטות של מגפת הקורונה. עצם העובדה שפתיחת התערוכה אכן מתאפשרת היא כשלעצמה יוצאת דופן. זה לא בדיוק סימן לחזרה לחיים נורמליים, אלא תוצאה של מאמץ קולקטיבי שנראה כמעט מופלא.

״במהלך החודשים האינסופיים האלה מול המסך, הרהרתי בשאלה איזה תפקיד צריכה למלא תערוכת האמנות הבינלאומית בשלב היסטורי זה, והתשובה הפשוטה והכנה ביותר שיכולתי למצוא היא, שהביאנלה מסכמת את כל הדברים שכל־כך התגעגענו אליהם בשנתיים האחרונות: החופש לפגוש אנשים מכל רחבי העולם, האפשרות לנסוע, השמחה של בילוי יחד, העיסוק בהבדלים ובמשותף לנו.

״חלב החלומות היא לא ׳תערוכה על המגפה׳, אבל היא לא יכולה להימנע מלשקף גם את התהפוכות של העידן שלנו. בזמנים כאלה, כפי שההיסטוריה של הביאנלה מראה בבירור, אמנות ואמנים יכולים לעזור לנו לדמיין מצבים חדשים של דו קיום, הרמוניה ואינסוף אפשרויות חדשות״.


הביאנלה בוונציה
פתיחה: 23.4.22, נעילה: 27.11.22.
במהלך התערוכה נציע סיורים לביאנלה בהדרכת חגית פלג רותם. לפרטים נוספים כתבו לנו.

 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden