כל מה שחשוב ויפה
עומר פולק, פיקניק על מאדים. צילומים: אריאל עפרון
עומר פולק, פיקניק על מאדים. צילומים: אריאל עפרון

פיקניק על מאדים // לפעול היום בשביל לעצב את העתיד

האם טכנולוגיה חיונית או דווקא מזיקה לשמירה על אורח חיים בריא? עד כמה אנחנו יכולים להשפיע על הסביבה שלנו? והאם יום אחד נאלץ להסתפק בגלולה במקום לאכול ארוחות שלמות? שיחה בין יובל סער, המעצב עומר פולק ומומחית הפוד־טק אילנית קבסה

בחודש שעבר התקיים רב־שיח במסגרת התערוכה ״פיקניק על מאדים״ של האמן והמעצב עומר פולק. פיקניק על מאדים, מיצב עתידני רב־חושי, מעלה שאלות רבות על עתיד המזון, החברה, הטבע והתרבות. בעוד שפיקניק הוא אקט נינוח של שוטטות, יציאה אל הטבע באוויר צח, המלווה בתחושה של קלילות וספונטניות, פיקניק על מאדים – כמטאפורה – הוא מורכב ודורש הכנות רבות.

השיח, שעסק בשאלה ״האם בני האדם צריכים לפעול היום בשביל לעצב את העתיד?״ התקיים באסיף: המרכז לתרבות אוכל בישראל, שבו מוצגת התערוכה של פולק. ליובל סער, העורך הרשאי של פורטפוליו שהנחה את השיח, הצטרפו פולק עצמו ואילנית קבסה, מובילת חדשנות בתחום המזון ומומחית בתחום הפוד־טק. לטובת אלה שלא נכחו במקום – אנחנו מביאים לכם את עיקר דברי המשתתפים כפי שנאמרו שם.

יובל: עומר, מה זה פיקניק במאדים? אנחנו מדברים על פיקניק אמיתי, עם שמיכה, כוסות, צלחות, לחם, ריבה וממרחים? איך הגעת לדבר הזה?

עומר: אני חושב שמתוך מחשבה על אסקפיזם. זה משהו שהתחיל קצת לפני הקורונה, מכיוון אחר לגמרי. ואז התחילה הקורונה, ותוך כדי סגרים המון אנשים יצאו לפיקניק בשביל שנייה של שפיות. הדבר הזה שהוא כל כך ספונטני, קליל, נחמד – הפך פתאום להיות מחאתי, כמעט מלחמתי. פתאום יש לו איזשהו מטען שונה

יובל: אילנית, בחברות הבינלאומיות שאת עובדת איתן, יש מחשבה על תרחיש כזה של פיקניק במאדים?

אילנית: תרחיש של פיקניק במאדים לא עולה כל כך מהר בתוך קונטקסט של חברה מסחרית, אולם עיסוק בתרחישים עתידיים הוא בהחלט חלק משגרת העבודה בתעשייה, ובוודאי בחינת ההשפעה ארוכת הטווח של הקורונה. אם נסתכל רק על מה שקרה בשנתיים האחרונות, הקורונה הציפה בפני התעשייה הזאת ובפני כל העולם את הקשר שבין האדם ובריאותו לבין המזון ובריאות הסביבה: מזון, חקלאות, בריאות וסביבה שייכים למערכת אחת. זו תפיסה שעד לפני כמה שנים היתה בשוליים. יש התלכדות של מגמות שמניעות את העולם.

ולמה זה כל כך חשוב? משום שכמות האוכל הולכת ומצטמצמת ביחס לגידול של האוכלוסיה, הפוריות של הקרקע משתנה; יש תהליך של מדבור, קרקעות שהופכות להיות מדבריות. אז נוצר צורך כלכלי לבחון מחדש את תעשיית המזון ותוצריה תוך הסתכלות על גורמים יותר רחבים קרי בריאות אדם וסביבה. זה מה שמזניק, או מטיס, את התעשייה הזאת קדימה בשנים האחרונות

עומר פולק

עומר פולק

עומר פולק: המחשבה על תנאי החיים הקיצוניים במאדים מתקשרת למצבי קיצון כמו התחממות גלובלית ומחסור במשאבים, וליכולת שלנו להתמודד איתם

יובל: הצורך ההישרדותי?

אילנית: לא רק הצורך ההישרדותי, אלא גם ההבנה שלתעשייה הזאת יש אחריות והשפעה, ואין לה ברירה אלא להשתנות. יש לה אחריות על הבריאות של האנשים, יש לה אחריות על הסביבה

יובל: איך את רואה מהבחינה הזאת את העולם בעוד חמש, עשר, 20 שנה? עוד לפני המאדים?

אילנית: החוויה תישאר שם, השינוי קורה לפני כן: באופן שבו אנחנו מגדלים מזון, באלו טכנולוגיות אנחנו משתמשים, איך אנחנו מייצרים חומרי גלם, איך אנחנו מעבדים חומרי גלם למזון, איך נראה המזון שאנחנו אוכלים. יש שינויים לאורך כל השרשרת הזו. לדוגמה – איך מטפלים בקרקע? אנחנו מדברים גם על טכנולוגיות של regenerative agriculture (חקלאות מתחדשת) – טכנולוגיות שמנסות לאפשר לקרקע לטפל בעצמה לבד, לחזק את המערכת החיסונית של הקרקע.

יש המון פיתוחים באזור הזה, ויש המון פיתוחים בתחום נוסף שנקרא agriculture precision (חקלאות מדייקת). יש שבבים שנמצאים באדמה ורחפנים שמסתובבים מעל גידולים, ומנטרים שדות שקיבלו יותר מדי מים או שדות חולים. יש המון שימוש בטכנולוגיות דיגיטליות כדי לאסוף מידע שמאפשר לנתח את איכות הקרקע, את איכות הגידול, את איכות הטיפול – ולטפל בבעיות.

וזה רק חלק אחד. בכל שרשרת הערך של תעשיית המזון יש טכנולוגיות חדשות. לדוגמה מה שנקרא agriculture cellular (חקלאות תאית). בחקלאות תאית לוקחים תא, שיכול להיות תא של חלב או תא של הפרה שמייצרת את החלב, ואת התאים האלה מכניסים לתוך כלי גדול ומאפשרים להם להתרבות. בעשר השנים הקרובות נוכל לייצר חומרי גלם גם ללא המקור שלהם. כלומר, חלב ללא הפרה, בשר ללא הפרה, קקאו, קפה וכך הלאה

יובל: עומר, בתור מי שחולם וחושב על איזשהו תרחיש ספקולטיבי כזה, לאלו מהדברים האלה אתה מתחבר?

עומר: להכל. מבחינתי השם הזה, ״פיקניק על מאדים״, נועד לעורר מחשבה על מה שקורה כאן ועכשיו ועל העתיד הקרוב שלנו פה, 20 או 50 שנה קדימה. המטרה הראשונית היא להבין איך אנחנו מתנהלים ברמה הטכנולוגית. המחשבה על תנאי החיים הקיצוניים במאדים מתקשרת למצבי קיצון כמו התחממות גלובלית ומחסור במשאבים, וליכולת שלנו להתמודד איתם.

בהקשר הזה, אילנית, יש לי שאלה: יש אנשים שאומרים ״אוקי, אני לגמרי טכנולוג, אני בהייטק, בעולמות האלה גם בהקשר של מזון״, ויש דווקא מגמה הפוכה, של אנשים שהולכים להתבודד באיזו חווה ומתחברים ל־farm to table, לאורח חיים שהוא מאוד לואו־טק. מעניין אותי לדעת מה את חושבת על זה

אילנית קבסה. צילום: מ״ל

אילנית קבסה. צילום: מ״ל

אילנית קבסה: התפיסה של טבע שיכול לקיים את עצמו ללא טכנולוגיה, היא חלום לא מציאותי. המציאות היום היא שטכנולוגיות עובדות עם הטבע ולטובת הטבע. אם זו טכנולוגיה דיגיטלית או ביו־טק, המשמעות היא שצריך יותר טכנולוגיה כדי לקבל תוצר שהוא יותר טבעי

אילנית: יש איזו תפיסה שהעולם האורגני, הטבעי, החיבור לקרקע זה ״אל תגעו, תנו לקרקע לעשות את שלה, הכל יהיה טוב. זה יקרה לבד״. מהצד השני, יש עולם טכנולוגי שמאמין שטכנולוגיה ומדע הם מה שחשוב. אפשר לתפוס את העולמות האלה כמנוגדים ושונים, אבל אני רואה אותם דווקא כעולמות משלימים. ההסתכלות הזאת שמאמינה שהטבע יכול לדאוג לעצמו לבד היא נאיבית, כי במצב שבו כדור הארץ נמצא היום, עם השיטות החקלאיות הקיימות, צריך יותר טכנולוגיה כדי שנוכל ללכת אחורה לכאורה ולהחזיר את הטבע לקדמותו.

אם אנחנו רוצים שעולם החקלאות ילך לכיוון של חקלאות מתחדשת או אורגנית, אנחנו צריכים יותר ידע ויותר טכנולוגיה: אנחנו צריכים יותר טכנולוגיה כדי לקבל יותר מדדים ולהבין איך לפעול. אנחנו צריכים יותר טכנולוגיה כדי לפתח פטריות, אנזימים, כלים של הטבע שיעזרו לטבע להעצים את עצמו. זה לא קורה לבד.

בגינת הגג של אסיף, לדוגמה, יש הדגמה של חברה ישראלית מעניינת ששמה Groundwork BioAg, שפיתחה בשיתוף עם מכון וולקני תמהיל מוגן של פטריות. כלומר, פטריות שמגיעות מהטבע ושעוזרות לצמחים להתחסן ולגדול יפה יותר, טוב יותר, חזק יותר.

התפיסה הזאת, של טבע שיכול לקיים את עצמו ללא טכנולוגיה, היא חלום לא מציאותי. המציאות היום היא שטכנולוגיות עובדות עם הטבע ולטובת הטבע. אם זו טכנולוגיה דיגיטלית או ביו־טק, המשמעות היא שצריך יותר טכנולוגיה כדי לקבל תוצר שהוא יותר טבעי

יובל: אני רוצה רגע להיות פרקליטו של השטן, ולהגיד שאני בהחלט יכול להבין את אלו שאומרים ״אל תגעו בזה, זה יסתדר״. ראינו מה קרה כשבני אדם ניסו לבנות איים מלאכותיים, להתערב בטבע, להקים סכרים, וכן הלאה

אילנית: קודם כל אתה צודק. המהפכה התעשייתית הקודמת והמהפכה הדיגיטלית הקודמת הביאו גם התקדמות וגם נזקים. אייפון זה גם התקדמות וגם נזק. לכל גל טכנולוגי יש תופעות לוואי.

אבל אני חושבת שמתפתחת הבנה קצת יותר אתית, או קצת פחות אוטופית, ביחס להשפעה של הטכנולוגיה. לדוגמה, העובדה שהתעשייה עובדת היום לפי רשימת היעדים לפיתוח בר־קיימא של האו״ם, ביניהם יעדים כמו מיגור הרעב והגנה על מקורות המים, או שימור המגוון הביולוגי. יש ניסיון למשטר את הפעילות של חברות כלכליות בהסתכלות יותר כוללת. כולי תקווה

(שאלה מהקהל): כשאת מדברת על חקלאות ועל חקלאות העתיד, מה לגבי הידרופוניקה? עד כמה שאני מבינה, החקלאות שאנחנו מדייקים ומנטרים עכשיו כבר מיושנת. אנחנו יכולים להשיג יבול הרבה יותר גדול, הרבה יותר מהיר, ללא תלות באדמה שמתכלה ומזדהמת

אילנית: זה לא זה או זה. חקלאות מנותקת מהקרקע היא תחום חשוב ומתפתח, אבל הטכנולוגיה עדיין בתחילת הדרך. ואגב, היא מאוד מחוברת לחקלאות מדייקת. קראנו לזה בעבר vertical farms (חקלאות אנכית) או urban farms (חקלאות עירונית). היום אנחנו קוראים לזה controlled-environment agriculture (חקלאות מבוקרת), כי היא יכולה להיות לגובה, לרוחב, או בחממות. מה שחשוב הוא הבקרה, כלומר היכולת שלנו לשלוט על אופן הגידול, וזה נעשה באמצעות חיישנים שונים.

העולמות היישומיים של התחום הזה מוגבלים היום בעיקר למה שנקרא leafy greens או עלים ירוקים – חסות, בזיליקום וכדומה, וזה עדיין לא מספיק כלכלי. יש התחלה של הדור הבא, כמו תות שדה, קצת אוכמניות, פלפלים, אבל עדיין לא יודעים לגדל אננס או אבטיח. זה תהליך שצפוי לקחת כמה עשרות שנים. אנחנו עדיין לא שם

עומר פולק, פיקניק על מאדים. צילומים: אריאל עפרון

יובל: אני רוצה לחזור רגע לפיקניק: עומר, כשאתה מתכנן מיצב כזה, איזו חוויה אתה רוצה שאנחנו המבקרים נעבור, מה אתה רוצה שיקרה?

עומר: אני אענה דווקא דרך פרויקט אחר שהצגתי לפני שנתיים בדנמרק, Olfactory Forest. גם הוא עסק בהתרחבות של העיר ובהתרחקות מהטבע. גם שם היה דגש גדול על החוויה החושית, ובהתחלה אנשים מצלמים ונהנים, ואז יוצאים החוצה ושואלים רגע, מה קרה פה? זה מה שאנחנו רוצים? מה זה הדבר הזה? מי רפלקציה על העתיד שלנו ועל האופן שבו אנחנו רוצים לעצב אותו. המיצב עצמו לא בא להגיד ״אוקיי, זה העתיד, ככה ייראה העתיד״, או ״זו החלופה שצריכה להיות״, אלא להעלות שאלות ואולי לייצר איזושהי מראה שחורה במינון קל

יובל: אז יש לי שאלה לשניכם, שאלה שמצאתי את עצמי מוסיף למאגר השאלות הקבוע שלי בזמן הקורונה: האם אתם אופטימיים? בהקשר של מה שאת, אילנית, אומרת על הניסיונות להציל את העולם, יש לי תחושה שאי אפשר לעבוד בעולמות האלו בלי להיות אופטימיים או ממש להדחיק. אז אני  קודם שואל את עומר: אתה אופטימי? בכלל, לגבי החיים האלו? בקשר לפיקניק הזה של המאדים?

עומר: האמת שאני מאוד מאוד אופטימי. אם לא הייתי אופטימי לא הייתי מאמין שעיצוב יכול לעשות שינוי, שזה קשור לשאלה מה אנחנו בכלל עושים, כמה משאבים אנחנו משקיעים ביומיום כדי לייצר אמנות, במקום, לא יודע, לארוז אריזות אוכל לנזקקים. אלה שאלות שאני שואל את עצמי המון. אני גם חייב להגיד שההתעסקות שלי בחינוך, בהוראת עיצוב, גם פה בארץ וגם בברלין, משאירה אותי מאוד אופטימי. אני רואה את סוג הפרויקטים שקמים, את האנשים שמתעסקים בדברים האלה, וזאת הדרך

אילנית: אני לא חושבת שאתה יכול להוביל שינויים, וזה מה שאני עושה, אם אתה לא אופטימי. זה לא אומר שאתה מסתכל על העולם במשקפיים ורודות. זה אומר שאתה מסתכל על העולם במשקפיים מיקודיות ומנסה לעשות את המקסימום.

כשהצטרפתי ל״אסם־נסטלה״, כמנהלת חדשנות של הקבוצה לפני כ־12 שנה, הייתי צריכה לעבוד מאוד מאוד מאוד קשה כדי לשכנע את צוותי הפיתוח ואת התזונאים ואת השיווק להסתכל על הצד האחורי של העטיפה ולהגיד ״תגידו לי, את זה אתם רוצים להכניס לגוף?״. זאת היתה עבודה קשה להכריח יחידה עסקית כזאת או אחרת להפחית סוכר, להפחית מלח, להוסיף רוזמרין במקום תוספת סינתטית ועוד כל מיני דברים מהסוג הזה. אבל בסופו של דבר, כשאני מסתכלת על מוצרים שהושקו ועל חברות שאני עובדת איתן היום, אני רואה את השינוי. היום העבודה שלי הרבה יותר קלה

birds

יובל: שאלה אחרונה: התרחיש העתידני שמטריד אותי הוא שתהיה גלולה אחת שלוקחים בבוקר, עם כל הוויטמינים. זה תרחיש מטריד כי אוכל הוא אחד ההנאות הכי גדולות בחיים, אם לא הגדולה שבהן, אבל מצד שני, אם אני אקח את הגלולה זה יפתור לי את כל הבעיות, אני אהיה בריא והרופאה שלי לא תציק לי עם הלחץ דם והכולסטרול הטוב והרע וכל זה. זה יקרה? זה תרחיש שאנחנו רוצים או לא רוצים בו? שיהיה אפשר לבחור בין הגלולה הזאת לבין לבוא לאסיף ולאכול

עומר: אני מאמין שיהיו דברים כאלה, אבל הם לא יתפסו את כולם. בסוף אנחנו חיים עם הרבה עבר והיסטוריה ואנחנו צריכים את האוכל מעבר לתזונה. אנחנו צריכים את המפגשים החברתיים, המשפחתיים, את החוויה שסביב כל הדבר. אני מאמין שהקשר בין פונקציה לצורה, לטעם, יקבל יותר ויותר משמעות. כמו שאני מאמין שכיסא שהוא מאוד יפה אבל לא נוח הוא לא טוב. אני באמת מאמין בפונקציה, ואותו דבר לגבי אוכל – הוא צריך להיות טעים. זו אולי האופטימיות שלי

יובל: אילנית, תהיה לנו גלולה?

אילנית: אני יכולה להרגיע אותך, גלולה לא תהיה. הדבר הכי קרוב לזה, קונספטואלית, קיים אבל בשוליים: מזון אבקות, שייקים שמלאים בנוטריינטים, שמיועדים לספורטאים למשל, או לחולים. שם הפונקציה יותר חשובה מהכול, ההזנה יותר חשובה. יש גם חברה אמריקאית בשם SOYLENT שפיתחה מוצר כזה, שפונה בעיקר לגיימרים

מיכל: שמי מיכל לויט, אני מאסיף, ואני רוצה לדבר על משהו שהיה חסר פה: תרבות אוכל. זאת אומרת, אוכל כתרבות. דיברתם על אוכל כצורך ודיברתם על אוכל כהנאה, אבל בסופו של דבר אוכל הוא תרבות וזה משהו שהרבה פעמים חסר בשיח, בעיקר בפוד־טק. כי בסופו של דבר השאלה היא אם Alef Farms, או כל חברה אחרת שעושה היום בשר מתורבת, לוקחת בחשבון את הסיפור של אוכל כתרבות ואת המורשת התרבותית שכרוכה באכילת בשר.

ואגב לגבי הגלולה, אני חולקת עלייך כי אני חושבת שאנחנו כבר אוכלים את הגלולה. אנחנו הולכים להעלות באתר של אסיף עוד תכנים שקשורים לשאלות האלה, סביב המיצב המרתק הזה, כמו לדוגמה מאמר של אסף אביר, שהגיע למסקנה שהתזונה שלנו כבר אפוקליפטית לגמרי במובן של המגוון הזני שאנחנו צורכים היום, לדוגמה. אז השאלה שלי היא האם יש איזושהי התייחסות לאוכל כתרבות בתוך כל העולמות האלה?

אילנית: Culture context הוא אחד הדברים הכי חשובים בפיתוח של מזון וזה אחד ההבטים שהכי מתעלמים מהם בתעשייה. הצלחה או כישלון של פרויקט תלויים הרבה פעמים לאו דווקא בטכנולוגיה או בהיתכנות הכלכלית, אלא בחיבור התרבותי למוצר, למשתמש, לקהילה, לתוכן. אכן, רוב חברות הפודטק לא שם, אבל רידיפיין מיט כן והיא דוגמב של מצויינות.

זה פער מאוד גדול. אני חושבת שאת הפער הזה אפשר וצריך לסגור עם צוותי פיתוח שיכילו יותר שפים, יותר מעצבים, לא רק טכנולוגיה ורק כלכלה, אלא גם שהטעם וההקשר התרבותי יהיו חלק מהם. אפשר וצריך יהיה להביא לשולחן ולעולם מוצרים שעושים טוב, לא רק ברמה התזונתית והסביבתית, אלא גם ברמת האדם והתרבות. זה בפירוש אחד הנושאים החשובים עבורי באופן אישי בתעשיית המזון.

חדשנות בתעשיית המזון, השינוי הנדרש של התעשייה, הצמיחה של תעשית המזון מצויה במציאת איזון מחודש בין משאבי הטבע, בריאות האדם, טכנולוגיה, מדע, תרבות, כלכלה, פוליטיקה וחברה. אוכל, או תעשיית המזון, הם מערכת מורכבת רבת גורמים. צמיחה בת־קיימא אינה אפשרית ללא מבט שלם והוליסטי על התעשייה כמכלול


עומר פולק | פיקניק על מאדים
מרכז אסיף, רחוב לילינבלום 28, תל אביב
נעילה: 15.5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden