כל מה שחשוב ויפה
ICIALABAS, שבוע האופנה קורנית תל אביב 2022. צילום: אבי ולדמן
ICIALABAS, שבוע האופנה קורנית תל אביב 2022. צילום: אבי ולדמן

The Critical F // אז מה נלבש לקלאב?

מדוע שבוע האופנה תל אביב סימן את גוויעת ההיפסטרים, איך נכנסו איברי מין זכריים לאופנה, מה מאפיין את בריחת המוחות באופנה, ולמה החזרה של המחוך היא ההתפכחות מהפנטזיה שאפשר לנצח את אידיאל היופי

בגדי המועדונים חוזרים

אחד מזיכרונות האופנה החריפים ביותר שיש לי – שכטבעם של זיכרונות כאלה ספוג בלא מעט פרובינציאליות – הוא זוג מכנסיים זוהרים שרכשתי בגיל 16 באריסטו־מן. הגוון שלהם היה איפשהו בין צהוב ניאוני לירוק ניאוני, והבד שממנו נתפרו היה סינתטי ומעודד הזעה כנדרש. בעיני היה בהם הכל, והם היו כרטיס הכניסה הנדרש לסצינת הקלאבינג של סוף שנות ה־90.

בזמנו ישראל שפעה במותגים שפעלו בקטגוריה מובחנת מאוד – בגדי מועדונים. מלבד אריסטו־מן של אז, אפשר היה למנות את כאוס, את מוטי חסון, מרסל, מטי ממן ואחרים. אפילו טי־אנד־טי, אז רשת צעירה מאוד ופרובוקטיבית במופגן (מי יכול לשכוח את הקטלוג העירום ההוא?), או רנואר־מן, שרק התחילו את צעדיהם, כיוונו בחלק מהקולקציה שלהם אל הרחבות.

ובכלל, להתלבש למועדון בנמל תל אביב, או לרייב בחוות היען, היה עיסוק שליווה אותי כל הצבא. ולא רק אותי. שיחות ותיאומים בין חברים על מה לובשים ומי ילבש מה, וניסיון עיקש לחסוך את המשכורת הצבאית הזעומה בשביל עוד חולצה. יצאנו בשביל השואו. השואו היה בשביל לצאת.

לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה־21, קטגוריית האופנה הזו גוועה. רוב המותגים הנזכרים כאן נסגרו או החליפו את תמהיל הקולקציות בדברים אחרים. גם גייז, מונעים מתאווה הטרונורמטיבית שלא יודעת שובע, עברו מגופיות הרשת אל גופיות כותנה שחורות שנמכרות באריזות של שלוש, ולמכנסי דגמ״ח קצרים בצבע חאקי מדכא או גוון אבן מדכא עוד יותר.

אבל בזמן שישבתי בתצוגה של אלון ליבנה בשבוע האופנה, שכללה את הופעת האורח הבלתי נשכחת של מרגי ודוגמניות במשקפיים זבוביים ובוהקים, נפל לי האסימון. אם הייתי צריך לתת כותרת לשבוע האופנה הזה היא בוודאי ״בגדי המועדונים חוזרים״.

זה ניכר גם בקולקציות נוספות שהוצגו באירוע, וגם במותגים חדשים שהולכים ומתגבשים, כמו Icialabs של אבירם פימה ודיקלה לבסקי. בכך הם דוחקים החוצה את דור ההיפסטרים שקדם להם. במקום חולצות טי מכותנה אורגנית ותרגומים חדשים לבגדי עבודה, שהיו כה פופולריים עד לאחרונה, קיבלנו את הסינתטי, הבוהק, הצעקני, השקוף והמוחצן (עד לרמה שכבר אי אפשר להתעלם משרשראות פנינים ושאר קישוטים).

שלא במקרה – סצינת המועדונים מתחדשת, בזמן שיותר ויותר רייבים מאלצים את המשתתפים להתהדר באקסטרה־נוצות. תקראו לזה טכנו חדש. תקראו לזה מסיבת מיד־ברן. תקראו לזה קאמפ. העיקר שתשאלו את השאלה – ״אז מה נלבש לקלאב?״.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


הנפנוף בפין

״ובכן, האם לא הגיע הזמן?״ ענה ריק אוונס, ללא ספק אחד המעצבים הבולטים של תחילת המאה ה־21, כשנשאל לפני שבע שנים מדוע החליט להציג טוניקות ארוכות לגברים שכללו מחשוף מעניין במיוחד – שסע שנמצא בין הרגליים ומאפשר להפגין לראווה את הגניטליה הגברית.

האם אוונס פתח את הסכר? הוא לפחות חש את האופנה העתידה לבוא. כמו גל הולך ומתעצם, בשנים האחרונות – בדגש על החודשים האחרונים – התרבות הפופולרית מוצפת באיברי מין זכריים. סדרות כמו סקס אדיוקיישן, אופוריה או הלוטוס הלבן, מתהדרות במזדקרים, בזמן שהמעצב גלן מרטינס הקפיד לכלול בקולקציה האחרונה שלו הצללות שלא הותירו מקום לספק בנוגע למיקומו של הזין. אפילו ניסן שור הקדיש את אחד הטורים האחרונים שלו בהארץ לסוגיה הבולטת.

אמנם קל להאשים את תרבות הסקסטינג והרשת החברתית, שמעודדת צורות שונות של חשיפה תמורת לייקים, במה שקורה; אבל מערכת היחסים שבין אופנה, תרבות ואיברי מין זכריים, היא מערכת יחסים מורכבת וארוכה בהרבה, שיש לה פעימות. הקודמת הייתה בסוף שנות ה־90 ותחילת שנות האלפיים, לדוגמה עם הסרט משולש פראי שכלל סצינה פרונטלית בלתי נשכחת של קווין בייקון, או קמפיין הבושם M7 של איב סן לורן, שכלל את סמואל דה קובר חשוף לעיני כל.

ואם רוצים לחזור עוד יותר אחורה, קשה להבין אחרת את ציורי ההשתנות והזרע של וורהול (בחיי שאני רואה שם רק זין), או את אופנת הקודפיס באירופה במאה ה־16, שבה זכה הזין הגברי להדגשה יתרה באמצעות כיסוי מרופד, עומד ומקושט בהחלט.

מה משותף לאותם רגעים של התעוררות? האם מדובר בדור שאיבד את דרך המוסר? פחות. האם מדובר ב״השוואת תנאים״ עם עירום נשי, או אפילו נקמה על החפצה, כפי שיש שטוענים לאחרונה? פחות גם כן. ילדותית ככל שתהיה האנושות, היא לא עד כדי כך מאורגנת ומתוכננת. אם כבר, ניכר שהעיסוק באיבר הזכרי מרים את ראשו בזמני קריאת תיגר על התפקידים ועל דפוסי הלבוש המגדריים.

הנפנוף בפין, ההתבוננות בו, ההתלהבות האופנתית כלפיו, מגיעים כשגברים מטילים ספק באיך שהם אמורים להתלבש ולתפקד. כשפוליטיקת המגדר זזה. זה קרה לדוגמה עם המטרוסקסואל של שנות ה־90, וקורה גם עכשיו, עשור וחצי לאחר מכן. זה קורה בזמן שהם מגלים איפור ולק לציפורניים; כשנפתחת תערוכה בלונדון ששואלת איך ראוי לסגנן גברים; כשהתרבות הקווירית זולגת באמצעות אינסטגרם אל הזרם המרכזי ושוטפת גם אותו. הדחף לקבוע סטנדרטים גבריים חדשים בכל דור, קשורה לחקירה של הגוף הגברי, שמתחילה עם מה שיש בין הרגליים.

וזה מבהיל ומאיים נורא. לנפנף ככה בזין, זה לערער את כל מה שהיינו רגילים אליו עד כה.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


בריחת המוחות הגדולה

בכל פעם שמתקיים שבוע אופנה בתל אביב עולות סביבות השאלות והטענות. למי זה טוב. אין פה אופנה. יש אופנה אבל היא לא רלוונטית. למה הקהל מתחפש. מה היה תמהיל הדוגמניות. אף אחד לא קונה את זה. אבל אם אני צריך להצביע על הערך הגדול ביותר של שבוע האופנה הזה, לפחות עבורי, זה שהוא גרם לי להבין שאנחנו נמצאים בתקופה של בריחת מוחות גדולה.

נהוג לדבר על בריחת מוחות מישראל בעיקר בתחום ההייטק. אבל האמת שהיא קורית כבר כמה שנים בתעשיית האופנה המקומית. אני לא מתכוון רק למעצבים ישראלים שהיגרו כדי לעבוד במקומות אחרים (אם כי יש הרבה כאלה), אלא בעיקר לתופעה אחרת – לאחרונה התבססו כאן שורה של מותגים ישראלים מעולים, של מעצבים ישראליים, שאף עובדים מכאן והסטודיו שלהם נמצא בארץ, אבל שפונים קודם כל ולפני הכל לשוק חו״ל. רובם מחזיקים בשואורומים באירופה ובארצות הברית, במערך יחסי ציבור זר, ובהתאם – מתמקדים בפיתוח נקודות מכירה שנמצאות מעבר לים.

אמנם הוא הציג בשואורום הסמוך לשבוע האופנה המיועד לעיתונאים זרים וקניינים, ולא על מסלול, אבל יאיר אור ביטון, מהמותג היילייט סטודיו, חשף לדוגמה את אחת הקולקציות הטובות ביותר לחורף הבא, ובוודאי הטובה ביותר שלו מאז חנך את המותג ב־2018. פריטים מחויטים מגרים, כמו מעיל ארוך במיוחד מצמר אנגלי או סריג בדוגמת צמות אלכסוניות מצמר אנגלי, הוכיחו לא רק רמת גימור גבוהה אלא יכולת לדבר בשפה שאפשר להבין אותה למשל בדרום קוריאה, כמו גם בפריז.

והוא כמובן לא היחיד שיכול לעורר עניין. ברשימה הארוכה יותר – גם אם לא לקחו חלק בשבוע האופנה האחרון – אפשר למנות את אדיש, שלאחרונה התברגו בחנויות החשובות בעולם; הד מיינר, שעובד מסטודיו הסמוך לתחנה המרכזית וממזמן מציג בשבוע האופנה בפריז; את יפעת פינקלשטיין, או את המייסדת של הגל הנוכחי – דודו בר אור. ויש כמובן עוד נוספים טובים.

כל אלה לא רק מוכיחים שיש סיכוי אמיתי למעצבים ישראלים בשוק הגלובלי, אלא גם שורה של דברים נוספים. ואם מדברים על שאלת הטעם והסגנון, מעניין שכל המעצבים המצוינים כאן – את רובם אני אוהב אהבה גדולה – בוחרים בכוונה להתחבר עם מסורות אופנה שנחשבות רחוקות מכאן: מחויטים. מעילים כבדים. פרופורציות מוקצנות. או סתם גישה שיש בה עודף. עודף שתמיד זכה כאן לחשדנות גדולה, אבל מתקבל בברכה מעבר לים.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


החזרה של המחוך לאופנה 

קשה שלא לקשור את חזרתו כתגובה לתופעה רחבה יותר. באמצע העשור הקודם נחתה על האנושות איוולת חדשה, גם אם מלאה בכוונות טובות – הקריאה ״לנצח את אידיאל היופי״. זו הפכה לסיסמה שגורה שמטרתה להילחם באופן שבו אנשים מייצגים את עצמם ולקדם רעיונות של גיוון, בבחינת כולם יכולים וצריכים לקחת חלק במשחק החברתי והאופנתי, אבל מבלי להידרש לשנות את עצמם. תחת המגמה הזו נרדף כל דבר שנחשב לא אותנטי. כך לדוגמה נפסל שימוש בפוטושופ, כדי להימנע מיצירת דימויים בלתי אפשריים, ובאינסטגרם החל טרנד של הצגת ״פגמים גופניים״ לראווה.

המלחמה הזאת באידיאל היופי לא הביאה בחשבון – כמתבקש מתקופה שבה האינדיבידואל מעלה עצמו על נס ולכן הוא גם חסר פרספקטיבה רחבה יותר – שלושה עקרונות חשובים. האחד, פוטושופ ושאר אמצעים לריטוש תמונה הם לא העניין, או לפחות לא כל העניין. משחר האנושות בני אדם מעולם לא תיעדו את עצמם כמו שהם אלא כמו שהיו רוצים להיראות. 

השני, בני אדם לא משאירים את הגוף שלהם במצב אפס. ההתעסקות בגוף ובשינוי של הגוף היא פרקטיקה אנושית בסיסית. מרגע הלידה ועד המוות הם מעבירים אותו ללא הרף אינספור פרוצדורות אגרסיביות יותר או פחות. לוותר על הטקסים האלה הוא לאבד צלם אנוש.

והשלישי – העובדה שיש אידיאל יופי, שהוא גילום של אמונה קולקטיבית בסופו של דבר, לא אומרת שהוא סטטי ומקובע. להפך. הוא הולך ומשתנה ומתעצב מחדש פעם אחר פעם. ההשתנות הזו קשורה בחלקה למרד באידיאל היופי המקובל באותה תקופה, אבל היא לא מייתרת את האידיאל, אלא מביאה אחד אחר במקומו.

מה שקרה בשנים האחרונות בעקבות אותו מאבק באידיאל היופי הוא לא הפחתה ממשית בפרוצדורות לשינוי הגוף, אלא הפיכתן של רבות מהן ל״בלתי נראות״ או לעקיפות. בוטוקס, שימוש נרחב בלייזר להסרת שיער, ניתוחים פלסטיים או דיאטות שונות בתואנה של שמירה על הבריאות – כל אלה שומרים על הפופולריות שלהם, אבל נעשים פעמים רבות בצורה דיסקרטית. אפילו זום, אותה תוכנת התקשרות בווידיאו שנעשתה פופולרית כל כך בתקופת הקורונה והיתה אחראית לחלקים אדירים מהתקשורת החזותית הבין־אישית, כוללת בתוכה רכיב המאפשר להחליק ולהאיר את תווי הפנים.

אבל דווקא בשם האותנטיות, דברים עכשיו מתהפכים. החזרה של המחוך לאופנה, וההבלטה הגדולה שהוא זוכה לה מעל לבגדים, היא לא רק ההתפכחות מהפנטזיה של ניצחון על אידיאל היופי. היא גם הודאה בפה מלא שהטבעי הוא בעצם תמיד מלאכותי; שהיינו ואנחנו עדיין מוכנים לעשות לגוף שלנו דברים קיצוניים.

(מתוך כתבה שפורסמה לראשונה בגלריה שישי של עיתון הארץ)


הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

ICIALABAS, שבוע האופנה קורנית תל אביב 2022. צילום: אבי ולדמן

ICIALABAS, שבוע האופנה קורנית תל אביב 2022. צילום: אבי ולדמן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden