כל מה שחשוב ויפה
ניקולס קייג׳, משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק. צילומים: פורום פילם
ניקולס קייג׳, משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק. צילומים: פורום פילם

ניקולס קייג׳ משחק את עצמו וזה יותר מורכב ממה שזה נראה

״משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק״ מזגזג בין מציאות לבידיון עם דמותו של קייג׳ שמשחק את עצמו, ותוך כדי עוסק בשאלות על החיים מול הקולנוע

יש משהו כמעט בלתי ניתן לערעור בהנאה מנוסטלגיה, ואולי לכן ״משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק״ בבימויו של טום גורמיקן הוא סרט מהנה למדי (מזמן לא צחקתי ככה). בנוסף, אפשר במידה רבה להתרפק עליו, וזה כבר הרבה יותר מעוד סרט טוב שיוצא לקולנוע. יש בזה אמירה על הקאנון הקולנועי ועל מה שמסתתר מאחורי המסך ההוליוודי הזוהר.

הסרט בוחן את הקולנוע על מצבי הצבירה השונים בו, בציר הזמן הפילמוגרפי של ניקולס קייג׳, שלכאורה מגלם את עצמו תוך כדי התרחשות עלילתית בדיונית ואנרגטית שכוללת בתוכה את התעתוע הקולנועי בכבודו ובעצמו. קייג׳ הוא אייקון קולנוע בלתי מעורער ו״משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק״ (השם הארוך והמוצדק הזה), עושה שימוש נבון בכל ההבטים שיש לשחקן ההוליוודי כאייקון להציע.

 

נקודת המוצא של הסרט מתפצלת לשני הבטים מרכזיים. האחד, עבודת השחקן והריכוז העצמי, שם האייקון הופך לפתטי ונרקיסיסטי עד כדי הרס עצמי והרס מערכות היחסים שלו עם גרושתו אוליביה (שרון הורגאן) ובתו אדי (לילי שין). ההבט השני נסוב על גבול המציאות והאופן שבו היא יוצאת ונכנסת מתסריט דרמטי, בדרמה שהכוכב בה הוא הוא עצמו. המהלך הזה הופך את הסרט הקליל הזה לרציני במידה רבה. הוא עובד על וייב גבוה שמכניס אותנו באופן מסחרר לראשו של הגיבור – זה שמצד אחד כבר לא רלוונטי ולא מקבל תפקידים גדולים, אבל מצד שני מתגלה כגיבור העלילה הנוכחית.

אפשר להגיד שבסרט הזה ניקולס קייג׳ מגלם לא רק את עצמו – אלא גם את האלטר אגו שלו, את המושג או את מה שהשם ״ניקולס קייג׳״ אומר לצופים. אפילו הפלשבקים בנויים מסצנות מסרטיו

אפשר להגיד שבסרט הזה ניקולס קייג׳ מגלם לא רק את עצמו – אלא גם את האלטר אגו שלו, את המושג או את מה שהשם ״ניקולס קייג׳״ אומר לצופים. אפילו הפלשבקים בנויים מסצנות מסרטיו. בסצנות מסוימות עולה מהאוב רוח הרפאים של קייג׳ הצעיר, מגלם את בן סנדרסון, התסריטאי האלכוהוליסט ב״לעזוב את לאס וגאס״ (תפקיד שזיכה אותו באוסקר).

קייג׳ הצעיר מוסיף ומלבה את אש האגו של קייג׳ המובס, ולא סתם נשלפה דמות התסריטאי. השאלה שעולה מכך היא האם הקולנוע הוא על זמני? האם הוא מעצב את מי שאנחנו? התשובה של הסרט שהתחושה בו מתפוצצת מאהבת קולנוע – היא כן. מדובר על סם שמתחרה (גם בתוך הסרט) באל.אס.די.

ספירלה תסריטאית

בפתיחת הסרט מוצג לנו קייג׳ כקמרון פו ב״קון אייר״ מבעד למסך טלוויזיה קטן שבו צופים שני צעירים. הצעירה, יתברר בהמשך, היא מריה דלגדו, בתו של נשיא קטלוניה. ואז האקשן יוצא מהמסך למציאות ורעולי פנים מפריעים לסרט וחוטפים אותה, ונדמה שגם קייג׳ יוצא מתוכו. בהווה הנוכחי של הסרט הוא שחקן כושל שחולם, כמו שחקן מתחיל, לקבל את תפקיד המלך ליר ולעשות שייקספיר. ה״משחק״ כבר מזמן לא מהווה קריירה אלא בעיקר רצון להתפרנס ולשרוד את בולעני הזמן והיומיום.

הוא מסובך עם ה״הילה״ שלו ומסובך בחובות כפי שאנחנו מבינים משיחה שהוא מנהל עם הסוכן שלו. ואם כל זה לא מספיק, הרי שהוא גם לא מצליח לתפקד כאבא לבתו המתבגרת, שכבר בוחנת אותו כאב ולא מתרשמת כלל מהיותו שחקן. לדעתה, אבא שלה הוא לא יותר מאדם ביזארי שעושה בושות.

בנקודת השפל המקצועית והאישית הוא מקבל הצעה מחבי גוטיירז (פדרו פסקל), מיליארדר ספרדי ומעריץ גדול, להתארח באחוזתו לסוף שבוע במיורקה שבספרד, בתמורה למיליון דולר. בהתחלה הוא בז לרעיון, אבל לבסוף, בלית ברירה, כשהוא מבין שהכל סוגר עליו, הוא נכנע ונעתר.

פדרו פסקל, ניקולס קייג׳

פדרו פסקל, ניקולס קייג׳

עד שקייג׳ מגיע לאחוזה מלא בפקפוק, אנחנו ניצבים לצדו ומפקפקים באופיו הקליל של הסרט. אלא שבאחוזה הקשר בינו לבין חבי הופך לקשר שהגורל המשותף בו היא הספירה הקולנועית, ואנחנו נסחפים אליה ממש כמוהו. קייג׳ וחבי מתחבבים זה על זה ומספיקים לחלוק כמה רגעים של אמת קולנועית ואישית, שבמהלכן מתגלה חבי כתסריטאי שחולם שקייג׳ ישחק בתסריט הראשון שכתב, ואפילו בעל חדר הנצחה עם אוסף ענק של כל מה שקשור בקייג׳. מסתבר שהתפקיד שגילם בו קייג׳ את דאג צ׳סניק בקומדיה משנות ה־90 (״כן, גברת הנשיא״) הצליחה לקרב בין חבי לבין אביו הגוסס. חבי חי את ניקולס קייג׳ והמפגש איתו מחזיר את קייג׳ לעצמו.

birds

אלא, שסוכנות הביון האמריקאית בטוחה שחבי הוא ראש קרטל הסמים שחטף את מריה דלגדו והיא בסכנת חיים. היא מבקשת את שיתוף הפעולה של קייג׳ כדי להציל את חייה, תוך כדי שהיא מסכנת את האמון ההדדי שנוצר בין השניים. מכאן הדברים כמובן יסתבכו, אבל גם יבואו לפתרונם.

התוצאה היא סרט דינמי הרבה מעבר לדימוי השטחי  שלטריילר שלו יש להציע. זוהי מעין ספירלה תסריטאית, אדפטציה לאייקון, שעובר תהליך עיבוד ותיקון עצמי. יש שיאמרו שזוהי קריצה גלויה ל״אדפטיישן״ סרטו של ספייק ג׳ונס שכתב צ׳רלי קאופמן ומככב בו, איך לא, ניקולס קייג׳.

הסרט הוא מעין מחווה ל־100 שנות קולנוע ובתוכו אינספור תפקידים שגילם קייג׳ בסרטי מפתח ובסרטים נוספים. הדיאלוגים של קייג׳ עם חבי הם בגובה העיניים של אוהבי קולנוע, ולצד הנקודה המופתית והבלתי צפויה הזו, אפילו פדינגטון 2 מצליח להיות סרט אהוב. לאן זה זורק אותנו? אולי למסקנה המרכזית של הסרט – שלפיה תפקיד של פעם בחיים הוא התפקיד שבו אתה מגלם את עצמך.


משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק 
בימוי: טום גורמיקן
131 דקות, ארה״ב, 2022
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden