כל מה שחשוב ויפה
שיר פקמן
שיר פקמן

שיר פקמן מחפשת לפעמים בריחה, לפעמים תשובות

פיקטופלזמה הזמינו אותה להרצות בפסטיבל הקרוב (ושמו עבודה שלה על השער), ובקרוב תעבור לרזידנסי בדטרויט. שיר פקמן מתייחסת לאיורים שלה כפסלים, וחולמת על תערוכת ציורי שמן בקנבסים גדולים

יובל: הי שיר, בוקר טוב מה שלומך בימים אלו? התחלת להתכונן להרצאה בפיקטופלזמה?

שיר: הי, אני אחלה, האמת שממש לא התחלתי להתכונן אני קצת בהכחשה כרגע…

יובל: יכול להבין. ספרי הכל, איך הם הגיעו אליך ומה בתכנית?

שיר: הם הגיעו אלי דרך האינסטגרם שלי; פרגנו לי בפוסט על אחת העבודות שאהבו. אחרי זה קיבלתי מייל מהם שהם ישמחו לשים את העבודות שלי במגזין שלהם, ואז הציעו לי להיות אחת הדוברות בפסטיבל השנה. בעיקרון אמרו תדברי על העבודות שלך, הכל פתוח. הפסטיבל רק בספטמבר אז יש לי עוד קצת זמן להתכונן

יובל: איזה יופי. איזו עבודה שמו בשער? ספרי עליה?

שיר: העבודה ששמו בשער, The Weary, היא חלק מסדרה של פסלים שיצרתי בתלת־ממד. הקונספט מאחורי העבודות האלה היה לנצל כמה שיותר את המרחב בתוך הפריים תוך דגש על להשאיר רק מה שחשוב בתמונה; כלומר, רק הראש והאיברים החשובים לי באותה התרחשות. 

הכל דחוס בתוך המסגרת והדמויות כמו תקועות בעולם אין להן בו מרחב תמרון. כל עבודה באה להעביר איזשו הלך רוח/רגש ספציפי. היה לי חשוב גם להדגיש, שגם אם הם פסלים הם עדיין רכים וכל אוביקט משפיע על האוביקט שבו הוא נוגע

יובל: את אומרת ״פסלים שיצרתי״ וזה מעניין שאת מתיחסת לזה כפסלים ולא כאיורים. איך בכלל את מגדירה את עצמך, כששואלים אותך מה את עושה?

שיר פקמן. צילום: מ״ל

שיר פקמן. צילום: מ״ל

שיר: זו שאלה מעולה. עדיין יש לי קושי להגדיר את עצמי מבחינה מקצועית. בארץ יש הגדרות לתפקידים בתחום שאף אחד לא באמת מגדיר את מה שאני עושה. אם שואלים אותי לגבי מה המקצוע שלי אני מניחה שאני מאיירת / מעצבת בתלת־ממד, זה בתכל׳ס מה שאני עושה כרגע לפרנסה, אבל גם זה אני לא בטוחה שמגדיר אותי לגמרי.

בסופו של דבר מה שהביא לי עבודות ועזר לי להגיע לאן שאני היום זה העבודות האישיות שלי; האמנות שלי. ואולי אני מפחדת מההגדרה הזאת של אמנית, כי זה נראה לי יומרני להגיד, אבל בסוף זאת השאיפה: להתפרנס מהאמנות שלי

יובל: זו לגמרי אמנות, בכל זאת למדת במחלקה ל*אמנויות* המסך בבצלאל… אולי תעשי לנו רגע תקציר הפרקים הקודמים לטובת מי שלא מכיר.ה אותך

שיר: אז ב־2017 סיימתי את לימודי האנימציה בבצלאל. סרט הגמר שלי ושל הדס כהן, The Autopsy of Sven Svensson, זיכה אותנו במצטיינות מחלקה והסתובב קצת בעולם בפסטיבלי אנימציה.

אחרי הלימודים התחלתי עבודה כמעצבת בתלת־ממד בחברה להייטק. פתחתי אינסטגרם והתחלתי ליצור לעצמי כמפלט יצירתי. לאחר שעזבתי את העבודה עבדתי כעצמאית בתחום: עשיתי עבודות למגוון לקוחות, החל מחברות הייטק ועד לחברת מזרנים ולסרטוני הסברה – בארץ ובחו״ל. תוך כדי המשכתי ליצור ולפתח את השפה שלי באינסטגרם. 

בזמן היותי עצמאית עבדתי שנה על הסרט מגלשה שחורה של אורי לוטן. בקיץ שעבר הזמינו אותי סטודיו בארצות הברית לעבוד איתם ולעבור לשם לרזידנסי. הם אירחו אותי יומיים ואצלם בסטודיו והראו לי את העיר. אז השנה התחלתי לעבוד איתם ובקרוב אעבור לשם לרזדינסי לתקופה

בסופו של דבר מה שהביא לי עבודות ועזר לי להגיע לאן שאני היום זה העבודות האישיות שלי; האמנות שלי. ואולי אני מפחדת מההגדרה הזאת של אמנית, כי זה נראה לי יומרני להגיד, אבל בסוף זאת השאיפה: להתפרנס מהאמנות שלי

יובל: איזה סטודיו? מה הוא עושה? ואיפה הוא נמצא?

שיר: Gunner Animation, סטודיו יחסית קטן לאנימציה ואיור, אבל כל אחד ממש שונה אחד מהשני במה שהוא מביא. הם יושבים בדטרויט, מישיגן

יובל: דטרויט, מישיגן! איך היה שם? אף פעם לא הייתי בדטרויט

שיר: וואוו, זאת עיר מאוד מעניינת, מלאה בהיסטוריה, וממש רואים את ההתפתחות שלה. זאת הסיבה שהם גם הזמינו אותי לשם, כי יש לאנשים רתיעה מהמקום לפעמים בגלל השם שלה. זאת עיר ענקית, יחסית ריקה. הרגיש לי מאוד דיסטופי להיות שם. בניינים של גורדי שחקים אבל אין הרבה אנשים ברחובות.

העיר ננטשה בעקבות המשבר של 2008 אבל עכשיו היא חוזרת לעצמה. היא מלאה בצעירים שממלאים אותה, המון אמנים ויוצרים, מסעדות וברים, מאוד היפסטרית וחדשנית. הצעירים שם מאוד אידיאליסטים ומאוד אוהבים אותה כי הם מרגישים שהם בונים אותה מחדש. ויחסית לעיר גדולה היא מאוד זולה אז זה נחמד

יובל: וואלה. עשית לי חשק לבוא לבקר…

יובל: אבל בואי נחזור למה שסיפרת מקודם, על בניית הסגנון שלך באינסטגרם – ויש פה שני דברים שאשמח לשמוע ממך: גם על הסגנון וגם על השימוש באינסטגרם. נתחיל בסגנון? אני חושב שיצרת משהו יחודי, בולט, גם בממדים של הדמויות, גם בעובדה שכולן נשיות (נכון?), הפרופורציות, הפרספקטיבות יוצאות הדופן. זה לא אותו דבר אבל ממש לפני שבוע וחצי הייתי בלונדון בתערוכה של פרנסיס בייקון והעבודות שלו הזכירו לי עבודות שלך (או להפך. תהיתי מה היה קורה אם לפרנסיס היה אינסטגרם…). 

מה את יכולה לספר אם כך על הסגנון שלך?

שיר: קודם כל מאוד מחמיא לי שעבודות של פרנסיס בייקון הזכירו לך עבודות שלי! 🤯אמאלה.

לגבי הסגנון שלי, אנשים חושבים שיש לי סגנון מובהק אבל קשה לי לראות את זה. אני מניחה שזה פשוט לא משהו שאני מכוונת אליו. זה נכון, ההתעסקות שלי בגוף הנשי ובדמויות נשיות גדולה יותר, כי זה משהו שבאופן טבעי מדבר אלי: מי אני ואיך אני רואה את עצמי. ההתעסקות שהייתה לי כל החיים עם המשקל שלי, איך אני רוצה שיתפסו אותי, המקום שלי בעולם. וזה לא רק על עצמי, זה על איך אני רואה את העולם שאנחנו חיים בו, הקושי שלי עם המצב.

ההתעסקות בגוף הנשי ובדמויות נשיות גדולה יותר, כי זה משהו שבאופן טבעי מדבר אלי: מי אני ואיך אני רואה את עצמי. ההתעסקות שהייתה לי כל החיים עם המשקל שלי, איך אני רוצה שיתפסו אותי, המקום שלי בעולם

אני חושבת שבעבודות שלי אני מחפשת לפעמים בריחה, לפעמים תשובות. כל הטכניקות והסגנון הם דברים חיצוניים שעוזרים לי להגיע לזה. יש לי נטייה כל פעם, לא במודע, להתמקד במשהו סגנוני שמעניין אותי לחקור: אם זה צבעוניות, קומפוזיציה, פרופורציות, פרספקטיבה. 

אני שואבת הרבה השראה מאמנות, וההיסטוריה של האמנות תמיד עניינה אותי: איך ציור מלפני 500 שנה מצליח להעביר משהו שאפשר להזדהות איתו גם בימינו, וכמה לא באמת השתנינו והתפתחנו עם השנים. אני חושבת שגם זאת הדרך שלי לטשטש את הכלים שאני יוצרת איתם, כלומר אני לא רוצה שרק יגידו זאת עבודה בתלת־ממד, אני רוצה שיגידו זו אמנות, ולא ברור לי איך יצרו אותה

יובל: לא ברור איך יצרו אותה באיזה מובן? טכני?

שיר: כן, אם זה ציור, מחשב, רנדור, משיכת מכחול, איזה חומר; עבודה דיגיטילת, ציור על קנבס או פיסול

יובל: ומבחינת אינטסגרם – איך את מתייחסת למדיום הזה? כי גם אני נחשפתי שם לראשונה לעבודות שלך ומיד התחלתי לעקוב 🙈

שיר: חחח אני חושבת שכל מי שמכיר את העבודות שלי זה דרך האינסטגרם בעיקר. אינסטגרם זה דבר מדהים: ברור שיש בו דברים נוראיים כמו בכל רשת חברתית, אבל בלעדיו לא הייתי נחשפת לעולם שלם של אמנים ויוצרים. אני רואה בו כתיק עבודות פומבי, שכל אחד יכול לראות ולהגיב למה שאני עושה.

זה לקח לי כמה שנים להגיע לאיפה שאני היום אז זה בהחלט היה תהליך. בהתחלה יש חרדה ענקית בלהעלות עבודות אישיות שלך למרות שבסוף זה מסתכם ב־20 צפיות במקסימום. אבל עם הזמן מתרגלים וזה נעשה נוח וקל יותר. זה מאוד עוזר לי בתור פרפקציוניסטית להעלות משהו ולשכוח מזה, במקום להמשיך להתעסק עם זה חודשים. ברגע שאני מעלה עבודה הראש שלי כבר פנוי לדבר הבא.

birds

הקושי הגדול הוא אם מתייחסים למספר הלייקים ומנסים לקלוע לטעם הקהל; אי אפשר לצאת מזה. גם מאוד חשוב לי להפריד את החיים האישיים שלי. אני לא מדברת על פוליטיקה ועל העדפות אישיות שלי, בקושי מראה את עצמי. מבחינתי זה מקום מקצועי לעבודות שאני מעלה. זה עבודה לכל דבר

יובל: כן. מדהים ונורא – ממש ממצה את העשור הזה של הרשתות החברתיות. מה עוד? אמרנו ברלין (פיקטופלזמה), אמרנו דטרויט, יש עוד יעדים על הפרק?

שיר: אני מאוד רוצה לחזור לצייר בשמן, זאת הייתה האהבה שלי הרבה שנים; לשלב איכשהו את התלת־ממד עם אמנות פיזית. יש הרבה ציירים שעושים את זה, החלום שלי הוא לעשות תערוכה של העבודות שלי על קנבסים גדולים. יום אחד זה יקרה

יובל: אין לי ספק!

שיר: 🥲🫀

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

3 תגובות על הכתבה

  1. שירי

    איזה יופי! ממש מזכיר גרסה עכשוווית לדמויות של ג'וטו.

  2. עתליה

    מעוררת השראה!
    איפה אפשר למצוא את הפרוייקט גמר The Autopsy of Sven Svensson?

  3. רותם

    יפהפה! ולי הזכיר את בוטרו

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden