כל מה שחשוב ויפה
מאיר גרנר, אפריקה. צילומים: עדי מוזס
מאיר גרנר, אפריקה. צילומים: עדי מוזס

אפריקה: הקו הדק בין תיעוד משפחה לבימוי של סרט

אורן גרנר מתעד בסרט אפריקה משפחה בדיונית: הוא מביים את הוריו ומתבונן במבט מלא חמלה על גבר שפתאום חושבים עליו שהוא זקן

מאיר (מאיר גרנר) הוא איש שנטוע בחייו. ככה לפחות העולם מסתכל עליו. הוא חי במושב, נשוי שנים ארוכת למיה (מיה גרנר), וחלק מהילדים והנכדים גרים סביבם. יש לו, או לפחות היו לו, גם תפקידים קבועים ומרכזיים בתוך הקהילה: הוא אחראי לדוגמה על ההקמה של טקס יום הזיכרון. יש לו ידיים טובות ובנגריה הקטנה שלו הוא בונה דברים מלאי מעוף ודמיון.

הוא ומיה בדיוק חזרו מטיול באפריקה, ומהסרט שהוא צילם שם, ניכרים לא רק הכישרון לצילום ובימוי ותאוות המסע, אלא גם קשר מלא חום עם מיה. כמו פעם, הם גם עורכים ערב הקרנה לחברים של הסרט הזה. יש לו גם הומור משובח, קרבה גדולה לנכדים, החיים בסך הכל יותר מבסדר. והם לגמרי ארץ ישראל הישנה והטובה.

הסרט ״אפריקה״ של אורן גרנר הוא כמעט סרט ביתי. אביו מאיר גרנר משחק את הדמות הראשית הקרויה על שמו. אמו מיה גרנר משחקת את אשתו – פסיכולוגית הנושאת את השם מיה. הסרט כולו מצטלם בבית הפרטי של ההורים. בתם של מאיר ומיה ואחותו של הבמאי, משחקת את בתם הנשואה המתגוררת במושב. ילדיה הם הנכדים גם בסרט. הבחירות הללו, שלכאורה קשורות גם בהחלטות תקציביות של ההפקה, פותחות פתח מעניין ולא שגרתי להתבונן דרכו לא רק בדמויות ובסיפור שהסרט מספר, אלא גם בקו התפר הדק והעדין בין תיעוד של משפחה לבין בימוי של סרט.

המתח הזה לובש צורה מורכבת יותר כשלאורך הסרט מופיעים גם קטעים מסרט אחר, אותו הסרט שצילם האב בספארי באפריקה. כשהאב מצלם את האם מטפסת על גבעת חול ציורית, הוא מוסיף גם קריינות. ״כל הכבוד לה״ הוא אומר על אשתו מאחורי המצלמה, ״תמשיכי, מיה״ הוא מעודד אותה. אבל היא, שעסוקה בטיפוס למעלה, לא יכולה לשמוע את דברי העידוד.

הבחירות הקולנועיות הללו – החשיפות של ההורים העומדים מול הוראות הבימוי של הבן, ההתבוננות של החברים של ההורים בסרט שצילם האב, וכמובן הלוקיישן (שכולל גם צילום של ההורים בחדר השינה הביתי שלהם) –  לא רק מערערות את הגבולות של הז׳אנר, אלא מאתגרות את המבט. האם אנחנו מציצים לסרט ביתי? האם הצלם מציץ למשפחה שהוא מצלם? האם הבן מצא דרך מתוחכמת לחשוף את הוריו?

באחת הסצנות עסוקות הדמויות בשאלה הזו ממש. האב מבקש מהבן (הבמאי) לצלם אותו מברך את חברו ברכה ליום הולדתו ה־60. ״אתה תביים אותי״ הוא אומר. הבן מצידו מבקש מהאב להיות יותר טבעי, לדבר כאילו הוא מדבר עם החבר. הוראות הבימוי האלה, בין אב ובן שהם אב ובן גם מחוץ לסרט, בתוך הסרט הבדיוני, הן כאילו סצנה רפלקסיבית על הסרט כולו.

המצלמה לא מתבוננת במה שהוא רואה, אלא מתבוננת בו. דרך המבט הזה, כל פעולת ההצצה הופכת לדבר אחר – כזה שעיקרו האיש המתבונן. המבט של איש שמתבונן בעולם מבחוץ הופך להיות העיקר

אבל רפלקסיביות, מתוחכמת ככל שתהיה, היא קלה יותר לעיכול. ברגע אחר בסרט נעשית סוגיית המבט והמציצנות מורכבת יותר: מאיר ומיה נמצאים בחדר השינה. מיה, שחברה בחבורת הזמר המקומית, שרה לעצמה שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. היא מתאמנת לקראת טקס יום הזיכרון. מאיר, כמו בהרבה רגעים אחרים בסרט, לא יכול להיות שם יותר. הוא קם, נכנס לכאורה להתקלח, וסוגר את עצמו באמבטיה.

כשאשתו ממשיכה לשיר לעצמה, הוא עסוק בגוף שלו. הוא עומד מול המראה. המצלמה, בתוך החדר הקטן, נצמדת למבט שלו, ומתבוננת יחד איתו במה שהוא רואה במראה: הזרועות, הפנים, החזה. המצלמה לא מתבוננת בו, אלא מתבוננת יחד איתו בעצמו. לאט לאט המבט והנשימה נעשים כבדים. מה רואה מאיר? מה רואה הצלם? במי מתבונן הצופה? בסצנה האינטימית הזו רק מאיר נוכח. מי שמתבונן בו מתבונן בעצמו לא יודע מה הוא רואה שם במראה. האם הוא אוהב את עצמו? מתגעגע לעצמו? מדמיין את עצמו אחרת? מה הוא חושב על אשתו שהשאיר בחדר? קשה לדעת. כל השאלות האלה נמצאות שם, אבל הוא בשלו.

המבט של המתבונן

יש כמה רגעים מכמירי לב בסרט, שבהם מאיר לא רק מתבונן באחרים – אלא מבקש את מבטם. בכולם המצלמה על פניו של מאיר, ובכולם מסב ממנו מישהו אחר את המבט, נעלם לו, עוזב אותו באמצע לטובת התרחשות חשובה יותר שקורית במקום אחר. בכולם הוא נשאר כמו מישהו שתופס בבגד של מישהו ומבקש עוד רגע, להגיד עוד משהו – אבל בדיוק הבקשה הזו גורמת להם להעלם.

באחת הסצינות הוא מתקשר בשיחת וידאו לבנו שבארצות הברית, אבל הבן בדיוק ממהר לראיון חשוב. מאיר מבקש לפתח איתו שיחה, להרגיש שהבן קרוב לו, אולי אפילו עוד זקוק לו. שניהם נאחזים לרגע בנכד שנכנס לפריים המצלמה של הטלפון. אבל אז השיחה נקטעת, ומאיר נשאר עם הטלפון ביד כאילו הוא ילד שהותירו אותו לבד בזמן שכולם הולכים לאיזה דבר חשוב של מבוגרים.

ברגע אחר, כשהבן מצלם אותו, הוא מרבה במילים, הסברים – אבל הצילום נקטע. מישהו קורא לבן למשימה חשובה יותר והוא עוזב את האב. המשפטים הארוכים של האב נקטעים והמילים שנשארות באמצע הופכות אותו שוב לילד מבויש שנשאר עם ה״יותר מדי״ הזה שלו, לבד, מבויש, בודד.

מול הרגעים האלו בסרט, שבהם הוא ״יותר מדי״ בשביל הקרובים לו –  יותר מדי רוצה לעזור, יותר מדי מדבר, יותר מדי רוצה קשר, יותר מדי מטפל, יותר מדי, יש גם רגעים שהם כמעט כמו תמונת המראה שלהם. אלה הם לא רק הרגעים הרבים בסרט שבהם הוא לבדו מתבונן בעולם, אלא גם כאלה שבהם הוא מציץ לחיים של אחרים, לפעמים כמו זקן שמתענג על מיניות של אחרים.

אבל ההצצות האלה לא הופכות אותו למציצן פרוורטי. יש בהן משהו אחר. המצלמה (בצילום נפלא של עדי מוזס) לא מתבוננת במה שהוא רואה, אלא מתבוננת בו. דרך המבט הזה בו, כל פעולת ההצצה הופכת לדבר אחר – כזה שעיקרו האיש המתבונן. המבט של איש שמתבונן בעולם מבחוץ הופך להיות העיקר.

כשאנחנו מתבוננים באיש נשאר לבדו פעם אחר פעם, מבויש, או מיותר, או מלא מחוות שאף אחד לא רוצה לקבל – אנחנו מתבוננים בדיוק במה שהדמויות בסרט מסיטות ממנו את המבט. כשאנחנו נשארים איתו שם הסרט מפנה את המבט שלנו החוצה – לכאב נוקב של זקנה, כאב המיותרות, העודפות, ההכבדה

הצילום בסרט מספר אולי את לב הסיפור: גם האבא הוא צלם, גם לו יש מבט וקול והסרט שצילם הוא חלק מהסרט של הבן. אבל יש גם יותר מזה. הצילום בתוך המקלחת, בתוך חדר השינה, בחיי היום יום – הופכים באורח פלא למשהו שהפוך ממציצנות – לצילום מלא אינטימיות וחמלה.

דרך ההתבוננות הזו הסרט עושה דבר והיפוכו: כשאנחנו מתבוננים באיש נשאר לבדו פעם אחר פעם, מבויש, או מיותר, או מלא מילים, או מלא מחוות שאף אחד לא רוצה לקבל – אנחנו מתבוננים בדיוק במה שהדמויות בסרט מסיטות ממנו את המבט. כשאנחנו נשארים איתו שם עם ״המיותרות״ הזו, אחרי שכולם הולכים, הסרט מפנה את המבט שלנו החוצה – לכאב נוקב של זקנה, כאב המיותרות, העודפות, ההכבדה.

לביים את ההורים שלך, ההשתהות הכרוכה בכך, הפניית המבט – כל אלה מספרים עוד סיפור. בסרט הביתי הזה לא רק הצופה מתבונן באיש, אלא גם הבן/הבמאי. הוא מתבונן באביו במבט שאינו רק של במאי על שחקן, אלא של בן על אב – במאי שעומד חשוף בלב העבודה המורכבת של הבימוי,  אל מול המבט של הוריו. האב, שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה, משחק גם מישהו אחר, לא רק את עצמו. כשהוא עושה זאת מול בנו, הנדיבות היא של שניהם. בסרט היפה הזה, גם לנדיבות הזו יש חלק גדול.

___
גרסה מורחבת של הביקורת התפרסמה לראשונה במחברות קולנוע דרום


אפריקה
בימוי: אורן גרנר
82 דקות, ישראל, 2019
3.5 כוכבים

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden