כל מה שחשוב ויפה
נמרוד לנדסמן ויול שפרוני (Essell). צילום: רוני שיינין
נמרוד לנדסמן ויול שפרוני (Essell). צילום: רוני שיינין

יול שפרוני ונמרוד לנדסמן (Essell) אוצרים חוויות

מוכרים אופנת יד שנייה דרך הסטורי, מציגים עבודות וידיאו ואינסטליישן, מצלמים סיפורים: בני הזוג יול שפרוני ונמרוד לנדסמן (Essell) לא מחפשים שפה מובהקת, וגם לא מתנצלים על זה

בין עבודת סטיילינג, לקליפ החדש של סיוון טלמור ולהתרוצצות בין ירידי יד־שניה, קיבלו יול שפרוני ונמרוד לנדסמן שעומדים מאחורי המותג Essell, הזמנה לפרויקט מיוחד. ״זה בדיוק מה שדיברנו עליו, שילוב כל הדברים שאנחנו אוהבים״ מספרת שפרוני בהתרגשות. פרטים על הפרויקט יגיעו בקרוב, אבל ציטוט מעורר עניין לכתבה לא יגיע, בטח שלא באופן מיידי. ״אנחנו עדיין בונים את העבודה, אז אין לנו מחשבות של בדיעבד כרגע״, היא אומרת וסוגרת את הנושא.

זו גישה מאפיינת של השניים, זוג בחייהם וביצירתם: כשהם נשאלים בדבר אופי עבודתם – הם מתעקשים להשאיר את הדיון פתוח. כך גם כשהם נדרשים לשרטט את קווי המתאר של מה שעל פני השטח נראה כעוד מותג וינטג׳, אבל מתגלה כגוף יצירה בהתהוות לכל דבר ועניין. נדמה שכל צעד נעשה מתוך מחויבות לדרך, אבל לא לתוצר הסופי שאליו היא מובילה. שם – הם נוטים לשמור על ממד של הפתעה, בעיקר עבור עצמם.

כדי לדבר על היצירה של הצמד צריך להמנע מהגדרות נחרצות. על פניו, מדובר בשני צלמים המפעילים חנות בגדי יד־שניה שפועלת בעיקר באינסטגרם (אתר חדש הושק ממש לאחרונה). שיטת חשיפת מרכולתם היא ב״דרופס״ שבהם מוצגים הבגדים בסטורי – ולרוב נמכרים מהר מאוד. אלו שלא נמכרים מיד זוכים לאזכור בפיד עצמו, או נעלמים כליל.

שיטת המכירה הרגעית הזו (חייו של סטורי בעולם נגמרים תוך יממה בלבד) מסתמכת על אופייה המיידי והופכת אותו לאירוע המתוקף בזמן ומקום, בדיוק במדיום שבו שני אלמנטים אלו לא קיימים. כך הופך דרופ של Essell לאירוע, כזה המשול לעולמות הפופ־אפ שאנחנו כל כך אוהבים. הפעולה הופכת את חשבון האינסטגרם שלהם לחנות וכמו מכריזה ״קנו עכשיו, קנו מהר, כי עוד מעט זה ייעלם״. וזה עובד.

הבגדים שהם מוכרים מגיעים מכל העולם והם צבעוניים ומיוחדים. הם מציעים עושר ומגוון שכבר כמעט ולא נהוגים בתרבות הלבוש הרווחת, שבה מככבים בעיקר 50 גווני האפור. אבל לא פחות מהבגדים, גם הדימויים המובאים בחשבון האינסטגרם והחנות מתאפיינים בעושר, בעיקר בעולמות הוויזואליים שאותם הם מצטטים. אי אפשר להצביע על שפה חזותית אחידה: לא בעבודתם כצלמים ולא בחשבון האינסטגרם של מותג הביגוד. אם כבר, האלמנט האסתטי הבולט ביותר בעבודתם של השניים הוא המשחקיות.

בעולם הווינטג׳ אין הרבה שמסתכלים קדימה. בעולם האופנה כן, אבל בגלל התקופתיות שמאפיינת את הווינטג׳ הוא נעדר מחוויית הקנייה העכשווית. זה שילוב שאולי עוד יפרח, אבל התחום עוד לא שם

״לסט צילומים אנחנו נוהגים לבוא עם חמש מצלמות שונות״, הם מספרים: ״דיגיטלית, וידאו, פוינט אנד שוט, עם פלאש ובלי פלאש. ושיהיה גם את הטלפון. גם מצלמת אינטרנט זה עניין לגיטימי. כל מדיום מייצר עין אחרת להסתכל דרכה על הדברים. אלו באמת עיניים. גם המדיום הסופר־דיגיטלי, שבעריכה אנחנו יכולים לעשות אותו כל כך חד עד שזה קריספי והפיקסלים קורעים אחד את השני; וגם זה האנלוגי שזורק אותך לסיקסטיז. אנחנו שואלים את עצמנו הרבה פעמים – האם אנחנו צריכים לייצר שפה מובהקת?״.

גיבוש שפה ויזואלית הוא צעד הכרחי עבור מותג שרוצה למצב זהות קוהרנטית בשצף הדימויים האפילפטי שמקיף אותנו. אבל המקרה של Essell דווקא מעלה לדיון את השאלה בדבר הכרחיותן של הגדרות בזהות הדיגיטלית, מעלה תשובות אופציונליות ואז משחק בהן.

אפשר לטעון, שאין שום הבדל בין חשבון אינסטגרם של מותג בגדים לבין חשבון אינסטגרם פרטי. ברשתות החברתיות כל אחד הוא מותג, כזה המתוחזק על ידי הגדרה, לרוב באותיות גדולות, (פעם השתעשעתי ברעיון שיצוצו אלה שיגדירו עצמם כ־VISUALIZER מתחת לכינוי. הם צצו מהר מאוד) שפה ויזואלית מזוהה, מסרים, האשטגים וכינוי.

לנדסמן ושפרוני הבינו זאת היטב בשימושם בסטורי כאמצעי מכירה. הם משתמשים בפלטפורמה והופכים את זהותם ויצירתם למותג. מכנסיים, צעיפי משי, מאפרות צבעוניות או דוגמנים שהם חברים קרובים – כולם אמצעים להגדרה עצמית בחוקי המשחק בעולם של הון וטלפון. לפעול כזיקית ולהשתעשע בסגנונות, בצבעים ובהגדרות, זו כבר אסטרטגיה מתקדמת, אולי ארס פואטית.

זה מתעתע אנשים? מרתיע?

לנדסמן: ״אני בטוח שיש גם אנשים שנכנסים ויוצאים, שלא מבינים את מה שאנחנו עושים. כל דבר יכול להבריח אנשים, גם אסוס, וגם בגריד של אינסטגרם יש משהו מרתיע״.

שפרוני: ״אני חושבת שדווקא בגלל שאנשים מאוד רגילים לגריד, הם מוצאים קצת כיף במתיחת הגבולות, באי הסדר. אני מרגישה שבאופנה יש מקום מאוד גדול היום לשאלת החוויה. הדוגמניות שהולכות בתצוגה של בלנסיאגה בשלג, כשהן בקושי רואות משהו ואנחנו בקושי רואים את הבגדים שהן לובשות – זה השלב הבא.

״השאלה היא כבר לא איזה בגד אתה מייצר, אלא איזה עולם אתה מייצר. בעולם הווינטג׳ אין הרבה שמסתכלים קדימה. בעולם האופנה כן, אבל בגלל התקופתיות שמאפיינת את הווינטג׳ הוא נעדר מחוויית הקנייה העכשווית. זה שילוב שאולי עוד יפרח, אבל התחום עוד לא שם״.

חווית קנייה של דימוי

לנדסמן ושפרוני הכירו בלימודי צילום בבצלאל, שבמהלכם יצאו לחילופי סטודנטים – הוא לאיטליה, היא ליפן. עם סיום השהות באיטליה, הצטרף לנדסמן לשפרוני והשניים הסתובבו יחדיו ביפן. ״כשנמרוד בא לבקר אותי בחילופים, מצאנו המון השראה בדרך שבה יפנים תופסים לבוש וביגוד״ מספרת שפרוני. ״משהו בטקסיות, במטען שכל בגד נושא עבורם: ראינו בבגדים שם משהו אקספרימנטלי. זה הגניב אותנו״.

השוטטות המשותפת הזו, שאולי מעולם לא נגמרה, מסמנת את תחילתה של היצירה המשותפת שלהם על כל גווניה. מאז, כל נסיעה של השניים לחו״ל מתוכננת לפי לוח זמנים קפדני וצפוף הכולל התרוצצות בין שווקים, ימי צילום וליקוט אוצרות.

birds

שפרוני: ״זה משהו שאנחנו אובססיביים אליו. לא משנה איפה נהיה – אנחנו ישר מחפשים בגדים. זה יכול להיות ממש בכל מקום, לא רק בשווקים. לפעמים אנחנו הולכים ברחוב ומחפשים חנויות ודוכנים, ולפעמים קמים מוקדם בבוקר כדי להגיע למקומות שמיועדים לסוחרים״.

לנדסמן: ״תמיד קיים גם חיפוש רנודמלי. זה יכול להיות מצחיק: אתה הולך בבולגריה ומגלה בשוליים חנות בגדי עבודה. מדי העבודה של טבחים, לדוגמה, הם פנינים עבורנו. הכל 100 אחוז כותנה, בדים כבדים ויפים. לפעמים זה באמת חסר תכנון, אבל כשאתה הולך אחרי תשוקה היא קורצת לך מכל מקום. זה לא משנה אם אתה הולך אחרי בגדים או שאתה בעניין מאפי בוקר, בירות או ציור. זה כמו עורב, שרואה דברים נוצצים גם ממרחק של 100 מטרים״.

פרויקט הגמר שלהם בבצלאל (שאותו יצרו, כמובן, יחד) היה יצירת וידאו־ארט שבה מתואר חלל צבעוני ופנטסטי, המורכז מריבוי והתנגשות של כמה פרספקטיבות. כזה הוא גם פועלם בשדה האמנותי – גוף עבודות בהתהוות מתמדת, שעליו אפשר להסתכל מכמה כיוונים. ביוני אשתקד הציג הצמד תערוכת יחיד שאצרה מיטל אבירם בגלריה הקומה השלישית משמאל – חלל ייחודי שבו אבירם מארחת אמנים לרזידנסי ותערוכה בתוך דירת היחיד שלה. התערוכה, ״ראש נחש״, כללה עבודות וידאו, אנימציה, פיסול ואינסטליישן.

השם שתחתיו הם פועלים מאז – ESSELL – מכיל בתוכו את האותיות הראשונות של שמות משפחתם. מהלך זהה הוביל גם את עיצוב הלוגו, המורכב סילואטות של שני פרצופים בעלי עיניים בלבד שמצוותות בתוך קו אחד ומאחד. ״אנחנו עושים את הדברים ביחד: 100% היא ו־100% אני״, מסבירה שפרוני.

פרויקט הגמר בבצלאל

פרויקט הגמר בבצלאל

ראש נחש בגלריה הקומה השלישית משמאל

ראש נחש בגלריה הקומה השלישית משמאל

ברזומה עבודות הצילום שלהם אפשר למנות שיתופי פעולה עם מעצבים מתחומים שונים כמו מותג התכשיטים Knobbly, שתי הפקות שטרם פורסמו שנעשו יחד עם קבוצת הקרמיקאים BOYS DO CERAMICS וצילומים עם זוג האמנים עומר שך ורומי בן יוסף. אל כל שיתופי הפעולה האלה הם מגיעים עם ציוד צילום וגם, כמובן, עם הבגדים.

לנדסמן: ״שיתופי הפעולה האלה התחילו מאהבה לאוצרות, ולאט לאט הם השתלבו עם עוד אהבות שלנו – הסטיילינג שקורה סביב הבגד, הצילום והמקום הקונספטואלי שהצילום תופס. אלו לבנים שלאט לאט בונות מבנה שעשוי מחלקים שונים. ההתלהבות שלנו היא לא מהסחורה עצמה, אלא מהאפשרות לייצר מהבגד משהו חדש, לבנות סביבו עולם, לברוא אותו מחדש ברמה הויזואלית״.

הצילום משחק תפקיד משמעותי. מה שמניע אותנו הוא לא לצלם זוג נעליים בצורה כזו או אחרת, אלא לחשוב לאן הנעליים האלה לוקחות אותנו, ולהגיע איתן לשם. אנחנו מייצרים מקום שהוא לא רק חנות, אלא חווית קנייה שלמה של דימוי

שפרוני: ״הצילום משחק תפקיד משמעותי. מה שמניע אותנו הוא לא לצלם זוג הנעליים בצורה כזו או אחרת, אלא לחשוב לאן הנעליים האלה לוקחות אותנו, ולהגיע איתן לשם. אנחנו מייצרים מקום שהוא לא רק חנות, אלא חווית קנייה שלמה של דימוי״.

אבל את זה אפשר לעשות גם עם חולצה באסוס.
לנדסמן: ״אני חושב שבדקויות, אולי אפילו באופן מיסטי או רוחני, יש משהו אחר ביד שניה – ובכלל באספנות. זה לא מוצר שאתה בוחר מקטלוג, אלא המוצר בוחר אותך. נוצר מצב של היפוך ביחסי הכוחות״.

שפרוני: ״עם הזמן אני מרגישה שאפשר להביא את המשמעות של בגד שהוא בעל אופי מסויים, לדוגמה  – מהדהד שנים קדומות או שיש בו המון כפתורים. ההבדל בין אסוס לבין בגדים כאלה נהיה לנו מובהק עם הזמן. זו חוויה שאנחנו רוצים להעביר גם ללקוחות״.

עם התרחבות הפעילות והצורך להציג את פועלכם, כיצד אתם מדברים את המותג?

שפרוני: ״אנחנו רואים אותו יותר כסטודיו לצילום, הפקות וסטיילינג, שהבגדים הם חלק ממנו. בתקופה האחרונה מתחיל להיווצר משהו שיכול להיות גם מרחב לאינסטליישנס, הופעות, מפגשים ושיתופי פעולה. המדיומים מתרחבים״.

לנדסמן: ״אנחנו רוצים להרחיב את הפעילות במובן הקהילתי. לייצר מרחב בו הבגדים במרכז וסביבם נוצר מפגש עשיר. לצד זה קיימת גם מסגרת כלכלית. היה לנו עם זה חוסר נוחות בהתחלה כי בתור אמנים צעירים מלמדים אותך שאין גבולות – ואז המפגש עם הכסף מייצר גבול. הגבול הזה, עבורנו, הוא נחת״.

השבוע (16-18.5) ישתתף הצמד באירוע מכירת פריטים מאוסף של תיאטרון בית לסין שיתקיים בפסאז׳ הוד. לצד המכירה תתקיים תערוכה של מספר אמנים שהוזמנו להציג במקום, שבה יציגו השניים עבודת סייט־ספסיפיק שתצעד על הגבול שבין עבודת מיצב לחנות פופ־אפ.

מעניין לחשוב על המושג ״גבול״ ביחס לעבודתם של שפרוני ולנדסמן. קל להגיד שהעיסוק בו הוא מיושן, כי האמנות והמסחר היו שלובים תמיד וכי הרבה חנויות יד שניה מפרסמות בגדים באינסטגרם. אבל במקרה הזה לא שוברים גבולות, אלא משחקים בהם. ומשחק הוא הרבה יותר כיף.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden