כל מה שחשוב ויפה
קולין פירת׳, האיש שלא היה. צילומים: בתי קולנוע לב

האיש שלא היה הוא לא יותר מכריך בקיוסק המקומי

הסרט שמתאר את הסיפור מאחורי ״מבצע קציצה״ במלחמת העולם השנייה משרטט דרמה מלחמתית עשויה טוב, אבל עמוס בשומן מלודרמטי עודף שמעורר צרבת

לסרטו החדש של ג׳ון מאדן (״שייקספיר מאוהב״, ״מלון מריגולד האקזוטי״), ״מבצע קציצה״, או בשמו הרשמי ״האיש שלא היה״, היו את כל הכלים להפוך לסרט מרתק: קאסט בריטי נפלא, סיפור מקור בלתי יאמן ומסגרת ז׳אנרית קלאסית. מה כבר יכול להשתבש בהכנת קציצה שכזו? מסתבר שהרבה; בעיקר להוסיף מרכיבים בלתי נחוצים למתכון מנצח.

מבצע קציצה הוא אחד מסיפורי ההונאה המלחמתיים הגדולים בהיסטוריה. במלחמת העולם השנייה רצו בעלות הברית להשיג דריסת רגל באירופה, אבל היה ברור לשני הצדדים שהבטן הרכה היא סיציליה. עימות ראשוני על החופים האיטלקיים בין בעלי הברית לכוחות הציר המשולבים היה מוביל לפתיחה קשה מאוד של המלחמה בחופי אירופה, בעיקר בעקבות איבוד כוחות גדולים מדי לבעלות הברית, או במקרה הרע יותר – להפסד צורם.

לכן פתחה בריטניה במבצע על מנת להונות את הגרמנים בכך שהתקיפה תתקיימנה לא על חופי סיציליה, אלא על חופי יוון. לשם כך נדרשו מהלכים יוצאי דופן ויצירתיים על מנת לשכנע את היטלר שההפך הוא הנכון. קבוצה של גברים ונשים ישבה במרתפי לונדון והניעו את הבלתי אפשרי: להרכיב מבצע מספיק משכנע ומספיק ערמומי שיאלץ את היטלר להעביר את כוחותיו ליוון.

האיש שלא היה הוא סיפורם של אותם אנשים, שלנוכח אתגרים רבים עשו את מיטב יכולתם להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. יואן מונטגיו (קולין פירת׳), נציג חיל הים שבמקביל למלחמה עובר תהליך של התפרקות התא המשפחתי; ג׳ין לסלי (קלי מקדונלד), אלמנה אמיצה שמתעקשת להשתתף במבצע; צ׳רלס צ׳ולמונדלי (מת׳יו מקפדיין), שהעלה את הרעיון ההתחלתי ומתאהב בלסלי, וגם דמויות אחרות – לדוגמה איאן פלמינג (ג׳ון פלין) כקצין מודיעין (כן, פלמינג הזה שכתב את ג׳ימס בונד). מדובר בשילוב בין דרמה תקופתית לסרט ריגול אפלולי, שצריך להשאיר את הצופים והצופות על קצה המושב. למרבה הצער, מצאתי את עצמי נשען אחורה לא מתוח במיוחד אלא מיואש ועצבני.

כשהסרט עוסק בחומר הביוגרפי שלו סביב הדרמה המלחמתית – הוא עובד מצוין. לראות כיצד הנדסו מזימה כל כך מופרכת ודאגו לפרטים הקטנים ביותר זה שובה ומסקרן. גם השחקנים והשחקניות מצליחים להחיות את האנשים שמאחורי הסיפור, לתת להם שם, אופי ואמינות. בנוסף, הקצב של הסרט נותן את התחושה כי הסיכויים גבוהים נוכח האיום ההיסטורי המכונן.

איך סוגרים שעתיים סרט כשברור ששעה ועשרים דקות יספיקו? מוסיפים קצת סיפורי אהבה, תככים ומזימות טלנובליות. אז מה אם זה פוגע בלכידות הנרטיב והמתח האפקטיבי?

אבל הבעיה באיש שלא היה הפכה מזמן כבר למוקש קטלני בסרטים הוליוודיים: שילוב בין אורך מיותר, מלודרמה ופטריארכליות מגוחכת – שלא טרחו אפילו לנסות להסתיר. במקום לבקר את היחס כלפי נשים לאור תקופת העלילה, נראה שהסרט משקף יותר את הוליווד העכשווית.

הבעיה השנייה היא כנראה פועל יוצא של הראשונה: איך סוגרים שעתיים סרט כשברור ששעה ועשרים דקות יספיקו? מוסיפים קצת סיפורי אהבה, תככים ומזימות טלנובליות. אז מה אם זה פוגע בלכידות הנרטיב והמתח האפקטיבי? ככה זה כשצריך לענות על הקונבנציה שסרט צריך, מזה שנים כבר, להיות באורך שעתיים לפחות. אולי מספיק עם זה כבר? למה צריך למתוח מה שמספיק בפני עצמו?

מה עובר על השף

כמובן שאפשר גם על הדרך להפוך את האישה לאוביקט, לפרס, שעליו רבים גברים בעמדות קצונה ולסגור את המשולש. למרות מעורבותן הרעיונית והפרקטית של גיבורות במבצע, ולמרות הפוטנציאל הנרטיבי הטעון, הפונקציה של שניהם מציבה את הקציצה כמעין כריך בקיוסק המקומי. הבשר מוכן מראש, זול וקפוא.

באשר להבט המגדרי, אפשר לחשוד ולטעות שהסרט הזה לא רק התקיים בשנות ה־40, אלא גם צולם במהלכו. ברגע שסרט מורכב מחלקים שצריך לא רק לעבור אותם, אלא ממש לשרוד אותם באמצעות תרופה נגד בחילות, מישהו צריך לפנות אל השף ולשאול מה לעזאזל עבר עליו.

birds

המיזוגניה, שהיא כשלעצמה משאירה טעם רע בפה, גם מוסיפה על אחוזי השומן־טרנס. הקטנוניות סביב השגת האישה ומאבק האגו שאינו מיוצג כביקורת חברתית אלא כמאבק רציני לפחות כמו המלחמה באירופה – מרגיזים ממש. שני גברים עובדים יחד על מנת להציל עשרות אלפי חיים, ועל הדרך מנהלים מלחמה סודית על ליבה של המזכירה ומפספסים את תרומתה לסיפור. דוגמה נפלאה לאיבר שאיתו חושבים גברים רבים, ודוגמה טובה יותר לתחרות סביב האורך של אותו איבר, שהוא גם סמל צבאי מייצג. למרות שיש כימיה מעולה בין שלושת השחקנים, המטען הזול של משולש האהבה הזה סוחב סצנות רבות לעומק הנדוש ביותר.

כשלא עוסקים בשמאלץ ומתקתקים את הדרמה סביב קו העלילה המרכזי, דברים זזים שוב והתחושה היא של סרט ריגול מורט עצבים. אפילו העיסוק בלוגיסטיקה כמו אספקת מלאי, צילומים וחיפוש גופות, יבשה ופרקטית ככל שתהיה, מעניינת. הוסיפו לכך קצת פוליטיקה פנימית ואת דמותו של צ׳רצ׳יל כמהמר בקזינו ויש מספיק חומר להפוך את האיש שלא היה לסרט קלאסי.

אבל הבעיה, כמו שנוהגים לצטט, הייתה במינונים. כל השומן המלודרמטי לא נותנים למבצע קציצה לעבור בגרון מבלי להשאיר צרבת. זו צרבת תוססת שנובעת משילוב בין תסריט נמתח כמו גומי, עריכה מיותרת לפרקים ורכיבים נרטיביים ומגדריים שביחד מעיבים על הצפייה. עדיף היה להיצמד למתכון המדויק, מבלי להוסיף לו רכיבים בלתי נחוצים. יותר מחציו מתממש כסרט ריגול עשוי היטב. השאר, הופך תזכורת לבעיות האינהרנטיות להוליווד, ולטעויות נפוצות שעלולות לגרום גם לסרט עשוי היטב – לקרוס אל תוך עצמו.


האיש שלא היה: הסיפור האמיתי של מבצע קציצה
בימוי: ג׳ון מאדן
128 דקות, בריטניה וארצות הברית, 2021
2.5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden