כל מה שחשוב ויפה
דן חיימוביץ, מתוך התערוכה הקו הירוק בבית האמנים
דן חיימוביץ, מתוך התערוכה הקו הירוק בבית האמנים

תערוכות חדשות בבית האמנים תל אביב // פתיחה: 16.6

פורטפוליו Promotion: תערוכה קבוצתית של עבודות תצריב; תערוכות זוגיות של מוסי ערמון ודן חיימוביץ ושל איתמר בגליקטר ואוזיאש הופשטטר; תערוכות יחיד של תמר ברנדויין, אורי ניר, יהודית אולמן, יואל לוי

הקו הירוק / מוסי ערמון ודן חיימוביץ

אוצר: גלעד אופיר

הצלמים מוסי ערמון ודן חיימוביץ חברו יחד לפרויקט צילום משותף ותיעדו את מסעם לאורך תוואי הקו הירוק. המניע לפרויקט היה לראות מה נותר מהקו שמסמן את המחלוקת בין המצדדים בהסכם עם הפלסטינים לפי קווי 1967 ובין אלה המתנגדים לו, ולתאר את תמונת המצב העכשווי, 55 שנים אחרי המלחמה ששינתה את המצב הגיאופוליטי באזור.

תצלומיהם של חיימוביץ וערמון פותחים לפנינו נוף אורגני עמוס במסמנים שונים המעידים על פעילות אנושית, שרידים למיניהם, אנדרטאות בשולי הדרך ועקבות שהותיר הזמן בדרכים הסלולות ובדרכי העפר. לצידם בתים, מבני תעשיה וסביבות עבודה. חלק ייחודי בעבודתם מוקדש לבני־ אדם – אנשים מכאן ומשם שגרים או עובדים בסמוך לקו, חיילות וחיילים המשרתים לאורכו ומבקרים אלמונים.

האזור כולו נתון בתהליך סמוי של שינוי שהצילום מתעכב עליו ומאפשר לצופה לראות את תוצאותיו. המיפוי החזותי שהצילום מזוהה איתו לא נועד ליצור גוף שלם ואחדותי, אלא לבחון, לפרק ולהרכיב מחדש את החוויה, הזיכרון והמידע שעולים מרצף המפגשים, מתוך מקטעים, מתוך פרטים ומראי מקום, כמו נוף בלי גבולות.

מוסי ערמון

מוסי ערמון


אלה גם אלה / איתמר בגליקטר ואוזיאש הופשטטר

אוצר נוכח: אריה ברקוביץ; אוצר חסר: יונה פישר

החיבור בין איתמר בגליקטר ואוזיאש הופשטטר ז״ל נולד בעקבות דיאלוג ומפגשים של בגליקטר עם האוצר יונה פישר ז״ל. שיתוף פעולה זה בא לידי ביטוי גם בתערוכה מוקדמת של בגליקטר בבית האמנים ב־2011, באוצרותם המשותפת של יונה פישר ואריה ברקוביץ. העבודות של בגליקטר ושל הופשטטר, פוגשות אלה את אלה ומקיימות דיאלוג ויזואלי ורעיוני. אבל הדיאלוג האמיתי הוא זה שבין אוצר לאמן, בין אמן עכשווי לאמן עבר, ובין אוצר נוכח ואוצר חסר.

התערוכה מכילה ציורי צבע ושחור לבן של הופשטטר, ודיוקנאות שרופים, יצורי שאריות, וזיפתונים (יצורי זפת) של בגליקטר. לצידם יוצגו תיעוד מתהליך העבודה עם פישר וסרט וידאו בהשתתפות פישר, ברוך בליך ובגליקטר. פישר הספיק להכין את היסודות לתערוכה ואף לתת לה את שמה. התערוכה מוקדשת לזכרו.


את הפחות שבצללים / תמר ברנדויין

אוצרת: שגית זלוף נמיר

תמר ברנדויין היא פסיכולוגית, צלמת ופוטותרפיסטית, שמנסה בכל מאודה לזכור. ויותר ממה שהיא רוצה לזכור, היא פוחדת להישכח. לכן היא מתעסקת בזיכרון. היא משתמשת בו כאילו היה מהלך מתפתח, דינמי, אקטיבי, משתנה ומתחדש. היא מנסה לזכור בכל מיני אופנים, והצילום בנדיבותו מאפשר לה לעשות בו כבשלה.

ברנדויין משתמשת בצילומי ארכיון, אלבום משפחה, צילומים שמצאה ומגזינים, ומטפלת בהם בשלל טכניקות של שכפול, טרנספר, קולאז׳, רקמה, הדבקה ושימוש באפליקציות מתקדמות המפיחות חיים במי שהיו ואינם. לעיתים היא צורבת דימוי על אבן ההופכת לממצא ארכיאולוגי יקר ערך, ולעיתים משכפלת אותו עד שהופך לטפט מעוצב. לעיתים מקפידה על חדות יתרה, ולעיתים מפרקת את הדימוי עד לרמת הפיקסל. לעיתים מציגה את הקרובים לה, ולעיתים אנשים שלא הכירה מעולם.

קרובים רחוקים

תמר ברנדויין


מבפנים / אורי ניר

אוצרת: גלית סמל

הציורים של אורי ניר הם אל־זמניים. הוא מצייר חללים ריקים השואבים פנימה את הצופה, מנותקים ממקום ומזמן מוגדרים ונעדרים כל אלמנט נרטיבי או דמויות. ציוריו אינם משקפים את המציאות אלא נשענים עליה. הם מתבססים, כמקור השראה, על תצלומים של חללים פנימיים אדריכליים – בין היתר של תיאטראות, היכלי תרבות ומוזיאונים. פעמים רבות ניר נוהג לשנות את מאפייני החלל, ההשתקפויות, מקור האור, הצל והצבעוניות. לעיתים הוא מתעלם לחלוטין מחלקי מבנה מסוימים וכך משנה את הפונקציונליות של החלל.

ניר עוסק בפירוק ובהרכבה מחדש של חלקי המבנה, שהופכים לכדי שלם חדש ומתעתע. בתהליך עבודתו הוא בוחן כל העת את הציור ובודק אם צריך לעדן, לחדד, או אף להחסיר דברים, כמו גרם מדרגות או מעקה. הוא מבצע בחלל האדריכלי מהלך של הפשטה מבפנים, בעודו מציג את המבנה במצבו המרוקן, ללא חפצים או סימנים שיעידו על הפעילות המתרחשת בו. באקטים של עריכה הוא בוחר באופן סלקטיבי חתכים ציוריים של הדימוי המקורי ומעבדם באמצעות בחירת הזווית שבה הוא מבקש להתמקד ועל ידי כך מאתגר את אופן הראייה של הצופים.

אורי ניר. צילום: מיכאל איגודין

אורי ניר. צילום: מיכאל איגודין


birds

צרבת / תערוכה קבוצתית

אוצרת: דפנה שרתיאל

אובססיה ושיגעון, תשוקה ועמלנות – הם היסודות העומדים בבסיס העבודות המוצגות בתערוכה זו. כל העבודות בתערוכה הן תצריבים – תחריטים הנעשים על ידי צריבת חומצה בלוח מתכת, והדפסתו על נייר באמצעות מכבש. העבודות נעשו בזמנים שונים ובנושאים שונים, אך המכנה המשותף לכולן הוא הבחירה בעתיקה שבטכניקות ההדפס. עבורנו, אמני ההדפס – ״צרבת״, עודף חומצה – אינה תופעה מטרידה, אלא היא יותר – חדוות הצריבה: כלי עבודה, אמצעי ביטוי אמנותי, דרך חיים.

שמונת אמני סדנת ההדפס העצמאיים, הפועלים בסדנה ברציפות כבר עשרות שנים, חוברים כאן יחדיו בניסיון להדגים ולשורר את דרכנו הפתלתלה בעולמות התצריב וההדפס. בעיתות בהן סבלנות ופתילים ארוכים אינם עוד מטבע עובר לסוחר, אנחנו בוחרים להמשיך ולשמר שפת סתרים זו. משתתפים.ות: אלי דינר, גאולה מרוק־כאהן, אאידה סטולר, יוליאן סטופ, דפנה ספקטור, דנה שמיר, דרורה שנברג, דפנה שרתיאל.

דנה שמיר. צילום: מ״ל

דנה שמיר. צילום: מ״ל


שמחת חיים / יהודית אולמן

אוצר: אריה ברקוביץ

סדרת העבודות החדשה של יהודית אולמן מהווה המשך לתערוכה קודמת שלה שהוצגה במוזיאון רמת גן בשם ״החיים מנצחים״. אולמן ממשיכה לפתח את הנושא האישי מילדות לבגרות ושמחת החיים שהיא שואבת בעיקר מהטבע. ״לפעמים אני בורחת לחצר ילדותי רואה עצמי כילדה שהייתי ולאן צמחתי. אני יוצרת עבודות שעוסקות בעולם הפנימי כמנוף לדרך חיים משמעותית״ היא מספרת. העבודות מורכבות מציור צבעוני על גבול המופשט שבו משולבים מדי פעם מגזרות של דמות ילדה שכמו נטועה בטבע בצבע ובאופטימיות שהציורים משדרים. היצירות מהוות אסקפיזם לעולם טוב יותר מנותק ממציאות עכשווית.


 קול הג׳אז הזה / יואל לוי

ליווי אוצרותי : נורית ירדן

יואל לוי מצלם את סצנת התרבות בארץ, בעיקר את אירועי המוזיקה הקלאסית והג׳אז. בסדרת עבודות זו הוא התמקד בנגני ג׳אז. העבודות צולמו בתל אביב, במועדון שבלול ובמועדון בית העמודים.


בית האמנים תל אביב
אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה 16.6; נעילה 9.7

יואל לוי

יואל לוי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden