כל מה שחשוב ויפה
נירית דהן. צילום: דיאגו מיטלברג
נירית דהן. צילום: דיאגו מיטלברג

מגלים אוצרות // נירית דהן

נירית דהן, אוצרת במוזיאון הנגב, מציגה תערוכה העוסקת בקשר שבין אמנות, מחול ותנועה, חולמת לאצור תערוכה לויליאם קנטרידג׳, ויודעת ששום דבר לא קשה כמו לאצור תערוכה תחת מטח טילים

הפעם הראשונה

ב־2007 פורסמה הודעה באתר של המחלקה לתולדות האמנות באוניברסיטת בן גוריון שלפיה מחפשים מדריכים למוזיאון הנגב בבאר שבע. אפילו לא ידעתי אז שיש מוזיאון בבאר שבע. הייתי אז בשנה האחרונה של התואר הראשון, באתי לראיון והתקבלתי.

עד שהגעתי למוזיאון לא ידעתי הרבה על אחורי הקלעים של עולם המוזיאונים. במסגרת התואר היה לנו קורס באוצרות עם פרופ׳ חיים מאור, שבמסגרתו היינו שותפים לאוצרות של תערוכה בשיתוף עם אמנים פולנים שנקראה ״סובנירים״. הייתי בקשר עם האמנית הפולניה ידביקה סביצקה, ראיינתי אותה, דאגתי לתיק האמן שלה.

חוץ מזה גם דאגנו ללייבלים ועשינו הגהות לקטלוג וזאת היתה חוויה מלמדת ופוקחת עיניים עבורי – כי עולם התערוכות והאוצרות עניין אותי ברמה מסויימת אבל לא חשבתי לעסוק בזה לפני שהתחלתי לעבוד במוזיאון. ממדריכה הפכתי לרכזת הדרכה, ואז לרשמת ולעוזרת אוצרת, ועכשיו אני אוצרת.

ג׳אסר אבו רביעה, עבודת אדמה, 2013. צילומים: רן ארדה

ג׳אסר אבו רביעה, עבודת אדמה, 2013. צילומים: רן ארדה

בתור עוזרת אוצרת הייתי שותפה לכל הפקת תערוכה. התערוכה הראשונה שאצרתי בעצמי במוזאון הייתה תערוכה של האמן ג׳אסר אבו רביעה ״עבודת אדמה״ בשנת 2013. זו היתה תערוכה קטנה בחדר הפרוייקטים של המוזאון, אבל הייתי מאוד גאה בה. אבו רביעה הוא אמן ממוצא בדואי מהיישוב כסייפה שבנגב המזרחי. בתערוכה במוזיאון הוא הקים מיצב שיצר במיוחד עבורה וקשור בתרבות הבדואית, בשילוב עם רישומי עט של נופים ודמויות מסביבת מגוריו.

ב״תזוזה: תנועה וריקוד באמנות ישראלית עכשווית״ התעמקתי בהד שתנועה משאירה אחריה. איך משהו יומיומי שאנחנו עושים כלאחר יד יוצר הד ומשפיע על ההווה והעתיד

התחנה האחרונה

״תזוזה: תנועה וריקוד באמנות ישראלית עכשווית״ שמוצגת בימים אלה (עד ה־3.9) במוזיאון הנגב לאמנות. התערוכה נולדה מעבודות של האמנית הילה בן ארי: הייתי בתערוכה שלה בבית טיכו בירושלים, והלסת שלי נשמטה. היא הדהדה אצלי הרבה מאוד זמן וגרמה לי לחשוב על חיבור בין עולמות: עולם האמנות החזותית ועולם אמנות הבמה, ואיך אפשר לשלב ביניהם.

זו לא התערוכה הראשונה שעוסקת בתנועה וריקוד, אבל בתערוכה הזו התעמקתי בהד שתנועה משאירה אחריה. איך משהו יומיומי שאנחנו עושים כלאחר יד יוצר הד ומשפיע על ההווה ועל העתיד, בעוד שהוא בא מהעבר.

הילה בן ארי. צילום: אסף סבן

הילה בן ארי. צילום: אסף סבן

רונן שהרבני

רונן שהרבני

בר פרום. צילום: דיאגו מיטלברג

בר פרום. צילום: דיאגו מיטלברג

איתן בוגנים

איתן בוגנים

בתערוכה מציגים אמנים ישראלים מדהימים. התחלתי כמובן עם הילה, וממנה המשכתי עם אילת כרמי ומירב הימן שיצרו עבודה חדשה לתערוכה, וכך עשה גם רועי אפרת. זה הוסיף ערך מוסף יקר מאוד עבורי. יניר שני, שהוא צלם מוכשר שאני בקשר איתו עוד מהתקופה שלו ברד ליין בבאר שבע, הכיר לי את האמן אסף גרובר. בר פרום מציג את מיצב העץ המדהים שלו.

לחלק מהאמנים פניתי בעקבות המלצה של אוצרים כמו לדוגמה ליעל בלבן ולרונן שהרבני. את מאיה ז״ק ורעיה ברקנטל הכרתי מהתערוכה ״אם אין קמח״ שאצרה במוזיאון מרי שק. את העבודה של איתן בוגנים הכרתי בכלל דרך אחת הרשתות החברתיות. ברגע שהוא העלה אותה היה לי ברור שהיא תשלים את התערוכה.

מכל מלמדיי השכלתי

את כל מה שאני יודעת על אוצרות למדתי בשטח. ד״ר דליה מנור, שהיתה האוצרת הראשית של מוזיאון הנגב לאמנות במשך עשר שנים וחצי, היתה המורה שלי ב־ה׳ הידיעה. היא לימדה אותי כמה חשוב לדייק בפרטים, ליצור תערוכה שהיא גם אמנות וגם סיפור מעניין, לכתוב טקסטים קריאים בגובה העיניים, להתחשב בקהל אבל גם לשמור על רמה מקצועית גבוהה. היא לימדה אותי איך להשתמש בחלל לטובת התערוכה ולא לתת לחלל להגביל בשום צורה. כל תערוכה שדליה אצרה במוזיאון היתה שיעור בפני עצמו.

סיגלית לנדאו, קריאטידה. 2018. צילומים: יותם פרוים

סיגלית לנדאו, קריאטידה. 2018. צילומים: יותם פרוים

נתיבים ועקבות, 2017. צילומים: ליאור פז

נתיבים ועקבות, 2017. צילומים: ליאור פז

birds

התערוכות המלמדות ביותר היו ״קריאטידה״ – תערוכת יחיד של סיגלית לנדאו ו״נתיבים ועקבות״ – תערוכה קבוצתית של אמנים מאוסטרליה. ההפקה של התערוכות האלו היתה קשה. הרבה לוגיסטיקה, תיאומים, ימי הקמה מורכבים.

ההקמה של התערוכה של סיגלית היתה בזמן מבצע ״עמוד ענן״, אז היינו צריכים להתמודד גם עם אזעקות וכניסה למרחב המוגן. אבל זו היתה תערוכה שלמדתי ממנה איך לתפקד בזמן לחץ ולהבין שאין לחץ גדול יותר מלהקים תערוכה תחת מטר טילים. ב״נתיבים ועקבות״ למדתי הרבה על אוצרות משותפת רחוקה. דליה אצרה את התערוכה הזו בשיתוף עם אוצרת אוסטרלית, והיה מרתק לראות איך תערוכה שנאצרה בשלט רחוק קמה לתחייה במוזיאון.

תערוכת החלומות

תערוכת החלומות שלי היא תערוכת יחיד לאמן ויליאם קנטרידג׳ במוזיאון הנגב לאמנות. הוא האמן האהוב עליי. ראיתי כל כך הרבה תערוכות שלו בארץ ובחו״ל ולא נמאס לי. כל תערוכה שלו היא שונה, ואני חושבת שהוא יכול להיות נוכח בכל חלל. ראיתי תערוכה שלו בהאנגר מפורק בדרום אפריקה, במוזיאונים גדולים ובחללים קטנים – וכל אחת מהן היתה מדוייקת להפליא לחלל.

בקרוב אצלך

בימים אלו אני עובדת על תערוכה בנושא אימהות. זו תערוכה אישית עבורי ואני חושבת עליה מאז שהפכתי להיות אמא בעצמי. אני רוצה להראות בתערוכה את הרגעים היותר מאתגרים באימהות ולא רק את הרגעים הפוטוגניים. להיות אמא זה דבר נפלא אבל גם סופר מאתגר. יש הרבה מצבים של ייאוש, של חוסר שליטה, של דאגה גדולה. אלה הדברים שאני רוצה להראות.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden