כל מה שחשוב ויפה
אמנדה קוקס בכנס ISVIS 2022 בשנקר. צילום: רפי דלויה
אמנדה קוקס בכנס ISVIS 2022 בשנקר. צילום: רפי דלויה

אמנדה קוקס: הפשטה, אי ודאות, סיפור (ושאלה טובה)

אמנדה קוקס, שסיימה את תפקידה כעורכת ה־Upshot של ה־NYT, הגיעה לכנס עיצוב המידע ועיתונאות הנתונים השנתי של שנקר. ״אנחנו לא עוסקים בטיפוגרפיה או ברווחים בין השורות, אלא באמפתיה - ביצירת המחשה שהקוראים שלנו יוכלו גם להבין וגם להיקשר אליה״

כשאמנדה קוקס מנסה להסביר את רוחב היריעה של תחום הידע שלה – ויזואליזציה של מידע (Data Visualization) – היא משתמשת במטאפורה של קונסולה של די־ג׳יי, ״ואני לא יודעת שום דבר על די־ג׳יים, יש שם כל כך הרבה אפשרויות״, היא מבהירה בחיוך. ״נכון שגם כשאתה כותב, אתה יכול לקחת את הטקסט להרבה כיוונים, אבל אתה יודע שבתור התחלה אתה תפתח מסמך חדש ותתחיל לכתוב עם המילים שאתה מכיר. זה לא המקרה״. אם להשתמש במטאפורה שהיא עצמה משתמשת בה, נדמה שקוקס לא רק משתמשת באותה הקונסולה; היא זו שבנתה אותה, תוך כדי שהיא מרחיבה ביחד עם הצוות שלה בניו יורק טיימס את שדה הידע והפרקטיקה.

בתחילת השנה החלה קוקס את תפקידה כראש פרויקטי נתונים מיוחדים ב־USAFacts, ארגון שייסד סטיב באלמר (מנכ״ל מיקרוסופט בשנים 2000-20214), ושמטרתו לקחת נתונים ממשלתיים ולהפוך אותם לנגישים ומעניינים יותר. לפני כן קוקס עבדה כעורכת גרפית בניו יורק טיימס בשנים 2005-2016 עד שהפכה לעורכת של The Upshot, מדור עיתונאות הנתונים. ב־2009 זכתה קוקס ביחד עם מחלקת הגרפיקה של הטיימס בפרס העיצוב הלאומי של ארצות הברית; באותה שנה זכה בפרס מפעל חיים ביל מוגרידג׳, ממייסדי IDEO ולימים מנהל מוזיאון הקופר יואיט, שעיצב את המחשב הנייד הראשון בעולם.

״לניו יורק טיימס יש היסטוריה ארוכה של גרפיקת מידע פורצת דרך״, נכתב בנימוקים להענקת הפרס. ״מחלקת הגרפיקה של הטיימס מספקת לקוראים דרך ויזואלית להבין את החדשות, בעזרת צוות של קרטוגרפים, מאיירים, חוקרים ומפתחים, שעובדים ביחד כדי לעצב ולהעביר מידע על ידי דיווח, כתיבה, עיצוב, ציור ותכנות, הן עבור העיתון המודפס והן עבור אתר. לאורך השנים הגרפיקה התפתחה ממפות ותרשימים פשוטים להמחשות מורכבות יותר, אבל המטרה של עיתונאות סמכותית ומדויקת נשארה זהה״.

להענקת הפרס, היא מספרת, הייתה חשיבות פנים ארגונית בטיימס בהכרה של העבודה העיתונאית של המחלקה; שזה לא רק גרפים מעוצבים. ״גם בתוך הארגון זה היה יוצא דופן, נלחמנו שהעבודה שלנו תוכר כחשובה כמו העבודה של מי שכתב את הטקסט. הפרס היה עדות לכך״.

מושון זר אביב: כשמדברים על החדשנות הגרפית של הניו יורק טיימס זו כמעט תמיד היא שנמצאה ברקע, בין אם כחלק מהצוות ובין אם כמי שעומדת בראש ה־Upshot. כמי שעקב אחרי פועלה מרחוק תמיד זיהיתי אצלה עניין שגם לי יש לא רק במה שהנתונים מספרים לנו על העבר, אלא גם באיך שהם מבנים לנו את תפיסת העתיד

קוקס, בעלת תואר ראשון במתמטיקה ובכלכלה ותואר שני בסטטיסטיקה מאוניברסיטת וושינגטון, בכלל לא חשבה להיות עיתונאית. ״למדתי סטטיסטיקה, לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים, אמרתי שאני אנסה להתקבל להתמחות בטיימס. בהתחלה עשיתי גרפיקה, בעיקר לפרינט ואחר כך גם לווב. הייתי שם עשר שנים, ולאט לאט זה נהיה יותר דאטה־ג׳ורנליזם. לא היה לי את הרקע המסורתי שיש לעיתונאים: הם רצו להוסיף אנשים עם מיומנויות מקצועיות כמו מידול בתלת־ממד או סטטיסטיקה. לשמחתי הכוכבים התיישרו״.

באיזה שלב בקריירה הבנת שזה הדבר?

״אני חושבת שזה היה ב־2008 – כשהעבודה לווב הייתה יחסית חדשה, לא היו חוקים, יכולת להמציא את המשחק. עשינו משהו שאף אחד לא ממש עשה קודם. מתחנו את הגבולות, היינו יותר טובים מהמתחרים בפער, זה היה כיף.

״המעבר מפרינט לווב פתח אינסוף אפשרויות, פתאום יש לך כלים שלא היו לך קודם, אותה קונסולה של הדיג׳יי הפכה גדולה יותר. וזה המשיך כשהגיע המובייל, אבל זה גם הרג דברים: יש פחות מקום על המסך מבמחשב. מצד שני המובייל עובד טוב יותר כי הוא מכריח אותנו לרסן את עצמנו ולערוך את עצמנו בצורה טובה יותר. המובייל גם הכריח אותנו לחשוב אחרת מבחינת היררכיה – זה מלבן אחד ארוך, אין מקום לשום דבר חוץ מלגלול למטה״. 

למה עזבת את הניו יורק טיימס?

״פשוט התגעגעתי להנדס־און: הייתי בטיימס כל החיים שלי וחשבתי שיהיה נחמד לראות עוד מקומות. זה רגע מוזר בקריירה שלי: כל חיי עבדתי בטיימס, אין לי עדיין משהו להראות מהעבודה החדשה שלי; אני בונה צוות חדש, יש לנו 40 אנשים שהמטרה שלהם היא להפוך את המידע הממשלתי לנגיש יותר.

״כשסטיב באלמר שאל מה הממשלה עושה כדי לעזור לאזרחים, הוא לא מצא את התשובות בקלות שהוא חשב שהוא ימצא – הסטטיסטיקות לא מופיעות באותם מקומות, הקונטקסט שונה. הרבה מזה היה סביב הקורונה והרצון להיות מקור אמין למידע, אפילו לסוכנויות ממשלתיות. פשוט לענות על שאלות אמיתיות שאנשים אמיתיים רצו לדעת את התשובה אליהן״.

למה זה קורה, למה זה נכון ומה המשמעות של זה

בחודש שעבר ביקרה קוקס בישראל כאורחת ISVIS 2022, הכנס השנתי של שנקר שעוסק בוויזואליזציה של מידע. ״כבר למעלה מעשור שההשפעה של קוקס על תחום עיצוב המידע ועיתונאות הנתונים מהדהדת בעולם״, אומר מושון זר־אביב, מרצה בכיר בשנקר וממארגני הכנס. 

״כשמדברים על החדשנות הגרפית של הניו יורק טיימס זו כמעט תמיד היא שנמצאה ברקע בין אם כחלק מהצוות ובין אם כמי שעומדת בראש ה־Upshot. כמי שעקב אחרי פועלה מרחוק תמיד זיהיתי אצלה עניין שגם לי יש לא רק במה שהנתונים מספרים לנו על העבר, אלא גם באיך שהם מבנים לנו את תפיסת העתיד.

״במסגרת ISVIS 2022 אמנדה הובילה יחד איתי סדנה ניסויית תחת הכותרת Charting Futures, שבה אתגרנו יחד עם המשתתפים את מושג ציר הזמן – הטיימליין – כמטאפורה מרחבית שמגבילה את תפיסת העתיד שלנו לקו אחד לינארי. הסדנה, ובכלל ההשתתפות של אמנדה בכנס כאורחת ראשית, היו משמעותיות עבורי ועבור רבים אחרים בחיזוק התפקיד של ויזואליזציה ביצוג מרכיבים מרכזיים בתמונת המציאות שלנו, כאלה שאינם זמינים לעיניים האנושיות, כשהמרכזי שבהם הוא התפיסה שלנו את העתיד(ים)״.

״הכל מתחיל בשאלה טובה״, אומרת קוקס: ״לפעמים זה יכול להיות משהו קל, כשהשאלה מאוד ברורה. אבל לפעמים צריך להבין את השאלה, ולא פחות חשוב, מה יכול לענות עליה: יש דאטה? מקורות אחרים של מידע? ברגע שיש לך את הדאטה זה כבר התנסות בצורות. 

״אנחנו בונים הרבה ממשקים שאומרים ׳הנה כמה מילים שאנחנו מקווים שתמצאו בהן עניין׳. אבל התפקיד שלנו כעיתונאים הוא לא רק זה אלא להגיד לכם מה אנחנו חושבים מעניין וחשוב. שאלות ה׳למה׳ טובות ומעניינות הרבה יותר משאלות ׳המה, מתי ואיפה׳. חלק גדול מהעבודה שלנו היא לדחוף את שאלות הלמה – למה זה קורה, למה זה נכון ומה המשמעות של זה״.

אמנדה קוקס: התפקיד שלנו כעיתונאים הוא להגיד לכם מה אנחנו חושבים מעניין וחשוב. שאלות ה״למה״ טובות ומעניינות הרבה יותר משאלות ״המה, מתי ואיפה״. חלק גדול מהעבודה שלנו היא לדחוף את שאלות הלמה – למה זה קורה, למה זה נכון ומה המשמעות של זה

את תיאור ההרצאה בכנס ניסחה קוקס כ״מהי רמת ההפשטה הנכונה? איך הופכים את אי הוודאות לחוזק במקום לחולשה? והאם נחתנו בעידן עם יותר מדי מילים?״. כך, כשהיא מפשטת את אותה קונסולה, היא אומרת שיש בה שלושה כפתורים חשובים: הפשטה, אי ודאות וסיפור.

״הפשטה יכולה לעשות משהו שריאליזם לא יכול. אתה יכול להיות יותר תקשורתי דווקא כשאתה מחסיר פרטים; השאלה היא עד כמה אתה יכול לפשט ושאנשים עדין יבינו מה אתה רוצה להגיד, להיות נגיש. חשוב לזכור שאתה לא יכול לשלוט בכל הסיפור, אתה לא יכול להמחיש הכל בבת אחת. צריך להתרכז במה שחשוב ולמצוא את הפיתרון הטוב ביותר״.

קוקס מספרת שהייתה תקופה שהיא הייתה ממרקרת במהדורה המודפסת של הניו יורק טיימס את המידע שהיה חדש לה, ומנסה להבין כמה מהמידע שהיא רוצה לשתף עם הקוראים צריך להיות ״מידע הרקע המשעמם. וזה רלוונטי גם לוויזואליזציה של מידע, כשאתה משתמש בנקודות, בקווים או בצורות אבסטרקטיות״.

צילום מסך מתוך הניו יורק טיימס

צילום מסך מתוך הניו יורק טיימס

כדוגמה היא מציגה מחקר שהוכיח איך מי שגדל למשפחה עשירה, הסיכוי שלו להפוך לעני גדול הרבה יותר אם הוא שחור. מבלי להראות פרצופים של אנשים, הדרך שבה היא ממחישה את המידע היא רצף של נקודות כחולות וצהובות ש״נופלות״ בסולם המעמדות. ״היה אפשר להראות את זה בגרפים או בצורות אחרות אבל זה פחות אינטואיטיבי״.

ואיפה נכנסת אי הוודאות?

״אחת השאלות המאתגרות שאנחנו מתמודדים איתה היא איך אנחנו יכולים להגיד בביטחון דברים שאנחנו לא באמת יודעים. אני חושבת שכל השאלות המעניינות בעולם הן שאלות שאין לנו תשובה ודאית לגביהן.

birds

״אחת הדוגמאות הכי מפורסמות לשאלה הזו היא הלילה עם הכי הרבה טראפיק בעיתונות: ליל בחירות. איך אנחנו עוקבים אחר ספירת הקולות ומה אנחנו מספרים לקוראים? ברוב הזמן ספירת הקולות לא אומרת כלום, זה זרם של מספרים חסרי משמעות; רפובליקנים באדום, דמוקרטים בכחול. אבל אם אתה מתבסס על דאטה, אתה יכול לעשות ניחוש מושכל שמבוסס על מודלים סטטיסטיים ועל היסטוריית הצבעה.

״ואם לחזור לאי ודאות, להציג תוצאות במפות לפי צבעים או במלבנים פשוטים זה להיכשל במבחן ההפשטה: אני לא מרגישה את אי הוודאות שבהם, שזה רק ניחוש, שאני לא יודעת את האמת. וזה גם לא כיף, אני לא תמיד מבינה את זה מיד. בבחירות בין קלינטון לטראמפ ב־2016 ניסינו כל מיני דברים – הכלאה בין פרצופים, עד שפרצוף אחד יהפוך לברור יותר (רעיון גרוע ומבעית) – עד שהגענו למחט שאומרת תנו לנו להגיד לכם מה אנחנו חושבים שיקרה, בצורה הכי ברורה ופשוטה.

״הרבה אנשים שנאו את זה כי זה נתן להם תשובה שאולי הם לא רצו לקבל, ושהם הרגישו אליה אחרת מלמפה שמחליפה צבעים. בסוף לא ממש אכפת לנו מהנתונים, אכפת לנו מהרעיונות שניצבים מאחורי הנתונים״.

צילום מסך מתוך הניו יורק טיימס

צילום מסך מתוך הניו יורק טיימס

היו לך חששות לפני הפרסום של פרויקט המחט?

״דברים שאתה שעושה בלייב תמיד מפחידים יותר כי אתה יודע שלא יהיה לך מספיק זמן לתקן, אם הקוד לא יעבוד, אם זה יהיה קשה מידי להבנה, ואתה תמיד שואל האם המאמץ שווה את התוצאה ההסופית. אם יש דבר שלמדתי זה שאם יש לך המחשה טובה פשוט תדביק אותה לראש הדף…״. 

מה חשוב בסופו של דבר בהמחשה של מידע?

״בסופו של דבר אנחנו לא עוסקים בטיפוגרפיה או ברווחים בין השורות, אלא באמפתיה – ביצירת המחשה שהקוראים שלנו יוכלו גם להבין וגם להיקשר אליה מבחינה רגשית. הבסיס להרבה ממה שאנחנו עושים הוא טכני: איך אני מבינה את המידע, מה הכי חשוב, מה הדבר שאני מספרת אחריו. אתה צריך אמפתיה לקוראים שלך – איך אני יכולה להבין מה הכי חשוב בשאלה. בכל מקרה זו לא אינטראקטיביות בהכרח; הטקסט חיוני, המקרא והביאור, ולא רק להגיד הנה הנתונים״.

אפשר לשנות דעות של אנשים בעזרת ויזואליזציה של מידע?

״אני מאמינה שכן, ש־80-90 אחוזים מהאמריקאים יכולים לאמץ התנהגות חדשה. אי אפשר לשנות את הדעה של כולם, אבל אם המידע מספיק חזק – אז כן. אני מקווה שאין אג׳נדה פוליטית מאחורי הדרך שבה אנחנו יוצרים את ההמחשה, אנחנו רוצים אמת והוגנות. גם אם כולנו באים עם הטיות והעדפות ודרך לראות את העולם, הארגון שאני עובדת בו עכשיו גאה באי השייכות המפלגתית שלו, וזו גם דרך לראות את העולם. בסוף כולנו אנשים שיש להם את הדרך שלהם לראות את העולם״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אבנר קנטור

    תודה על הריאיון ועל הכנס המדהים. הציטוט שלה שאפשר לשנות דעות של אנשים, די מפתיע אותי. בשיחה פרטית בזמן הכנס היא אמרה לי דעה הפוכה ודי פסימית.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden