כל מה שחשוב ויפה
אדם סנדלר וחואן הרננגומס. צילומים: סקוט ימאנו, נטפליקס
אדם סנדלר וחואן הרננגומס. צילומים: סקוט ימאנו, נטפליקס

השיחוק: לא רק למעריצי אדם סנדלר

השיחוק (נטפליקס) הוא סרט שמצליח לפנות לכולם: לאוהדי ספורט וכדורסל וגם לאלה שלא, למי שאוהבים את אדם סנדלר ולאלה שלא. זה בעיקר סרט שאפשר פשוט ליהנות ממנו, ללא תנאים, חרף מגרעותיו

התרגלנו לצפות לשתי קטגוריות קולנועיות בכיכובו של אדם סנדלר: סרטי איכות דרמטיים, דוגמת מוכה אהבה, שבהם הוא מפגין כישורי משחק מרשימים; וקומדיות, לרוב זולות, ובשנים האחרונות גם כושלות ומעצבנות עד אין קץ. סרטו החדש בכיכובו של סנדלר, השיחוק (נטפליקס), אינו שייך בדיוק לאחת משתי הקטגוריות הללו, אך בהחלט נוטה לאחת מהן.

סטנלי שוגרמן (סנדלר), צייד כשרונות, נוסע ברחבי העולם ומחפש שחקני כדורסל נוצצים לדראפט של האן.בי.איי. לא הולך לו בחיים, הוא מנוכר מביתו, לא נהנה מעבודתו ומהנסיעות הבלתי פוסקות, ואינו זוכה להצלחה במציאת השחקן השנתי (ויש גם אלמנט מסקרן בהיסטוריה שלו שאינו נגלה בתחילה). בתפנית קטנה הוא זוכה לתפקיד שבו הוא חפץ זמן רב – להיות מאמן. אך בגלל חוסר מזלו, הוא נאלץ לחזור ולהיות צייד כשרונות ובתנאים קשים יותר. הוא חוזר לטייל בעולם, לחפש את הכשרון הבא, אחרי שעשה צעד אחורה.

באחד מטיוליו שוגרמן נתקל בדיוק במה שחיפש: שחקן כדורסל יוצא דופן – בו קרוז (חואן הרננגומס, שחקן כדורסל ספרדי במקצועו). מדובר בכשרון ייחודי אבל גם באדם עני עם מגרעות רבות, שאף אחד אינו שש לגייס אותו, חרף כשרונו.

אבל שוגרמן מחליט לשים את כל הביצים בסלסלה אחת ולוקח עליו הימור. הוא מוציא עליו את כל מה שיש לו, חומרית ונפשית גם יחד. האתגרים לא מפסיקים לפקוד את האימון והמסע שעוברות שתי הדמויות יחד על מנת להכניס את השחקן האלמוני לליגה היוקרתית בעולם, ובכך המסע הופך למפרך.

לא מדובר בעלילה מפותלת או יצירתית מדי: העלילה מתאימה מאוד לסרטי ספורט אמריקאיים, מסחריים, עם המסר הנפוץ והנדוש של החלום האמריקאי. ואכן, לשם מתאים הסרט: לקו עלילה נדוש, לאמצעי מבע שגרתיים, ולהתפתחות שתי דמויות – כל אחת בנפרד ושתיהן ביחד – ממש ״ביי דה בוק״. לכן זה היה יכול להיות סרט משעמם, נדוש, פשוט, עוד יצירה של נטפליקס שמנסה פשוט לעשות סרט תבניתי ומראה שהטלוויזיה שלה טובה יותר מהקולנוע.

זה היה יכול להיות סרט משעמם, נדוש, פשוט, עוד יצירה של נטפליקס שמנסה פשוט לעשות סרט תבניתי ומראה שהטלוויזיה שלה טובה יותר מהקולנוע. אבל, באופן מפתיע, לא הצלחתי להסיר את עיני מהסרט

אבל, באופן מפתיע לא הצלחתי להסיר את עיני מהסרט, משתי סיבות. הראשונה היא שהוא עשוי היטב, וחולק הומאז׳ים רבים לסרטי ספורט, דוגמת רוקי. גם אם לא אוהבים כדורסל או ספורט בכלל, הדינמיקה בין הדמויות, המתח שהסרט מצליח לבנות והמשחק הנפלא הן של סנדלר והן של שאר הקאסט, משבצים כל רכיב ורכיב במקומו. לבמאי, ג׳רמיה זאגר, אין ניסיון רב בבימוי, אך ברור שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה וכיצד לביים. לדוגמה, באופן שבו הוא תורם ובמינון מדויק את הפוליטיקה המשרדית שמאחורי הקלעים.

יתרה מכך, כשהסרט עובר מהמשרדים למגרש, הוא הופך ממש לסרט מתח שעשייתו של הבמאי תורמת לאיכותו. כל משחק, כל זריקה, כשלון או הצלחה, מצולמים נפלא, ונותנים את התחושה שאנחנו שם, איתם, על המגרש.

לגבי המשחק של סנדלר – הוא מפתיע אותי בכל פעם מחדש. אפילו אחרי יהלום בלתי מלוטש גיליתי מחדש שאדם סנדלר באמת, כמו שהמורה שלי ביסודי הייתה אומרת, יודע כשהוא רוצה, עד כדי כך שזה אחד מתפקידיו הטובים אי פעם. גם הרננגומס מחדיר לסרט רגישות שקטה שמחלחלת בכל צעד ושעל. הוסיפו לכך דינמיקה טובה בין שני הגיבורים וקיבלתם תמהיל שהוא הבסיס ליצירות שיש לפחות טעם ראשוני בצפייתן.

הסיבה השנייה והחשובה יותר היא שלסרט הזה יש נשמה. איך יודעים? לא יודעים; מרגישים. נכון, הוא עוסק בקלישאה ובחלום האמריקאי, אבל הוא עושה זאת באופן כל כך אמין שאפשר להרגיש את התקווה שפוקעת ממנו, להזדהות עם התהליכים שעוברות הדמויות, ובכך מצאתי את עצמי שותף למסע. מלבד זאת הוא חוסך יחסית למסגרת הז׳אנרית שלו ברגעי פאתוס דרמטיים, דוגמת נאומים חוצי לבבות של מאמנים.

כך, הסרט מבסס נקודה חשובה, שגם סרטי ספורט גנריים לכאורה עשויים להיות מוצלחים. איך? דבר ראשון לא מתייחסים לצופים וצופות כילדים מתלהבים או אוהדי ספורט. שמים את האנושיות, את מערכת היחסים, את התקווה במרכז. שתי נקודות כבר בסל.

birds

מלבד זאת הסרט מצליח באחת הפונקציות המרכזיות של הז׳אנר – להאדיר את האהבה לספורט, לחלוק כבוד לאמנות מסוימת. השיחוק מפגין את האהבה לכדורסל ועושה זאת במסירות, בעקביות, ועם לא מעט קריצות לחובבי המשחק (לדוגמה, באמצעות הופעות אורח רבות מספור שלא דרושות לסיפור).

למרות זאת יש לסרט משקולות קטנות שהבמאי המוכשר לא הצליח לברוח מהן או שבכלל לא ניסה: הקלישאתיות מציפה אותו. מספר המונטאז׳ים שבו מוגזם בלשון המעטה, יש בו כמה אמירות בלתי נסבלות, והוא עושה מאמץ יוצא דופן לא לסטות בטעות אל תחומים פוליטיים או אתנייים במסגרת הכדורסל האמריקאי.

אדם סנדלר

אדם סנדלר

חואן הרננגומס

חואן הרננגומס

התכסיס שהציל אותו, לכאורה, מלהכנס אל תוך המגרש הפוליטי הזה ולהישאר על הפרקט הנכון, הוא בהפיכת מבנה העומק הפוליטי למבנה מעמדי אך לא כזה שיכול להרגיז צופים וצופות בנושאים פנימיים, שכן השחקן המרכזי, הספורטאי, בא ״מבחוץ״ – מחו״ל. זה תכסיס נחמד, אבל גם שקוף. והדיון סביב אתניות, ספורט ואשליית החלום האמריקאית היה יכול דווקא להוסיף לסרט נדבך מעניין.

בסופו של דבר מדובר בסרט טוב, שחולק מרכיבים רבים עם שיתוף הפעולה הקודם של סנדלר עם נטפליקס. ביהלום בלתי מלוטש היו הרבה אלימות וחספוס שלא מתאים לפלח קהל רחב. אך בעזרת מבנה עלילתי של ״שעון חול״, דמויות פגומות ודינימיקה טובה, השיחוק מצליח לשאול מהיצירה הקודמת של סנדלר חלק ממרכיביה המוצלחים ברכות ובפורמט ז׳אנרי שונה בתכלית. בעשותו כך, הוא הופך לסרט שנהנה מהיתרונות של יהלום אך לא מהחסרונות היחסיים (עדיין ראוי להגיד שכיצירה יהלום בלתי מלוטש הוא סרט מרשים יותר ומעניין יותר).

כתוצאה מכך השיחוק זוכה להיות נגיש יותר. זה סרט עבור כולם, עבור אוהדי ספורט וכדורסל וגם כאלה שלא, עבור אנשים שאוהבים את סנדלר וכאלה שלא. זה בעיקר סרט שאפשר פשוט ליהנות ממנו, ללא תנאים, חרף מגרעותיו. נטפליקס זרקה וקלעה שלשה וסנדלר הצליח להוכיח שוב שהוא שחקן אול סטאר.


השיחוק
בימוי: ג׳רמיה זאגר
ארצות הברית, 117 דקות, נטפליקס
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden