כל מה שחשוב ויפה
מלאכת היעלמות במוזיאון לתרבות הפלשתים באשדוד. צילומים: אנטולי קריניצקי
מלאכת היעלמות במוזיאון לתרבות הפלשתים באשדוד. צילומים: אנטולי קריניצקי

״מלאכת היעלמות״: מחוות טקסטיליות למה שנעלם ולמה שנשאר

גלית גאון ותום כהן הזמינו 25 מעצבות ומעצבים להחזיר את הממד האינטימי והאישי של החומר - החפץ והגוף - בתערוכה חדשה במוזיאון לתרבות הפלשתים באשדוד

יובל: הי גלית, הי תום, מה שלומכן? וברכות על תערוכה נוספת במוזיאון לתרבות הפלשתים באשדוד

גלית: הי, תודה רבה, תענוג

תום: תודה תודה, כיף גדול

יובל: יפה! נראה לי שצריך פה איזה גילוי נאות ולספר שהיו לנו בעבר, בהווה ובעתיד פרויקטים משותפים, אבל אם נצטרך למנות אותם לא יהיה לנו זמן לדבר על התערוכה אז נסתפק בזה ונתקדם לעיקר – התערוכה – ואולי על הדרך נזכיר עוד דברים שאתן עושות ביחד. אבל רגע לפני בואו תגידו כמה זמן אתן כבר עובדות ביחד וגם תספרו על ההכרות ביניכן. גלית, תתחילי את?

גלית: נדמה שתמיד, אבל כבר ארבע, כמעט חמש שנים. האמת שתום היא בוגרת של #אוצרותאחת ומשם כבר לא היתה דרך חזרה

תום: ברצף האינטנסיבי והפרוע של הפרויקטים שלנו יחד, זה די מפתיע להסתכל לאחור ולראות שאלו בסך הכל חמש שנים (: 

יובל: גלית, את אומרת #אוצרותאחת אבל לא כולם יודעים במה מדובר

תום: כשהייתי סטודנטית לעיצוב קיוויתי שתהיה לי הזדמנות לדבר עם גלית על משהו, וקצת אחרי שסיימתי גלית פתחה את התכנית לאוצרות עיצוב בשנקר. התמזל מזלי ללמוד במחזור הראשון שלה

גלית: #אוצרותאחת היא הכיתה הראשונה של התוכנית לאוצרות בעיצוב, בבית הספר ללימודי חוץ בשנקר. מאז סיימו חמש קבוצות נפלאות את התוכנית – ואוצרות שש אוטוטו יוצאות אל הפרק המסכם בתוכנית – פרויקט הגמר וההתמחויות. וזה מה שממלא את הלב בגאווה – קהילה של אוצרות שעיצוב הוא מרכז עולמן הולכת והופכת להיות חלק דרמטי ביום־יום שלנו – מה שאנחנו קוראים לו ״שדה העיצוב בישראל״

יובל: לגמרי. באיזה שלב התחלתן לעבוד ביחד על תערוכות כמו ״מלאכת היעלמות״ מעבר לעבודה המשותפת בתכנית לאוצרות שגייסת אליה את תום שנייה אחרי שהיא סיימה אותה?

גלית גאון. צילום: טל גבעוני

גלית גאון. צילום: טל גבעוני

גלית: רגע, תן לי לחשוב. אם אני לא טועה, זה ״הסלון של גאון״ בשבוע העיצוב

תום: נכון, הפרויקט הראשון שעשינו יחד, שהוא לא בדיוק תערוכה אבל לא כל כך רחוק מזה, היה הסלון של גאון, רצף של שיחות עם מעצבים וחוקרים מכל מיני תחומים, והחודש נקיים אותו בפעם הרביעית

גלית: התערוכה המוזיאלית הראשונה שאצרנו יחד היא חפץ מעבר במוזיאון לתרבות הפלישתים. העבודה עליה התחילה כבר ב־2019, הרבה לפני המגפה. ההזמנה להגיע לאשדוד הגיע מנעמי אדר־הופמן , מנהלת התרבות והאמנות באשדוד, שהזמינה אותנו להגיע למוזיאון לתרבות הפלישתים לראות את התערוכה הארכאולוגית ולחשוב על תערוכת עיצוב עכשווי – שתציג דיאלוג בין זמן לזמן.

אנחנו שוחחנו בינינו כבר כמעט שנתיים על מושג הגעגוע שראינו חוזר אצל מעצבים ומעצבות רבות כל כך – געגוע לעולם אחר, לזמן אחר, למסורות שהיו ואינן ורצון עצום ליצור חפצים חדשים־ישנים. כשהגענו למוזיאון הבנו – שכל זה כבר נמצא שם: עם של נוודים שנאלץ לעזוב את ביתו ללהגיע בסירות אל חופי אשדוד ואשקלון. ״איך מחליטים מה לקחת״ היתה אחת השאלות הראשונות ששאלנו אחת את השניה, וכך נולדה התערוכה

תום כהן: התחלנו את העבודה על התערוכה כשתנועה בעולם היתה דבר מובן מאליו בחיים שלנו, וכשמשבר הפליטים כל הזמן נוכח ומוצג, ובסופו של דבר היא נפתחה בסוף הסגר הראשון – כך שברור שזה השפיע עליה

תום: התחלנו את העבודה על התערוכה כשתנועה בעולם היתה דבר מובן מאליו בחיים שלנו, וכשמשבר הפליטים כל הזמן נוכח ומוצג, ובסופו של דבר היא נפתחה בסוף הסגר הראשון – כך שברור שזה השפיע עליה

יובל: ומלכתחילה היה ברור שזו סדרת תערוכות?

תום: ניגשנו לחפץ מעבר כתערוכה יחידה, אבל בתהליך ההרכבה והחיבור שלה הבנו די מהר שהחיבור הזה בין המוזיאון הארכאולוגי לעיצוב המקומי העכשווי יכול להוליד עוד המון חיבורים נפלאים ותערוכות שמעניין אותנו לעשות, וכך התגבשה הסדרה. התחלנו במקום שהיה לנו מוכר – הגעגוע, הנדודים וההגירה כפי שהם משתקפים בעיצוב עכשווי (ומאז ומעולם), והמשכנו ממנה לתערוכה החדשה, שמתעמקת ובוחנת את מה שחסר ואיננו

אני תמיד הייתי כאן, פשוט הסתכלתם לכיוון הלא נכון

יובל: אז מה כוללת התערוכה הנוכחית? מה אתן יכולות לספר עליה?

תום: התערוכה הנוכחית מתבוננת על הסביבה היום־יומית ממרחק הזמן. כשפגשנו את החומרים המרשימים מהחפירות הארכאולוגיות, מה שעניין אותנו הוא החפצים והחומרים הראשונים להיעלם – אלו שהכי קרובים לגוף, פריטי הטקסטיל. לכן התערוכה, שמשתתפות ומשתתפים בה 25 מעצבים ומעצבות, היא כולה מחוות טקסטיליות להיעלמות, למה שנעלם ולמה שנשאר.

פריטים וחפצים טקסטיליים הם תוצרי תהליכים מורכבים ורבי משתתפים. בעולם הקדום, כמו גם בעכשווי, נדרשות ידיים רבות ושונות כדי לגדל, לקטוף, לעבד, לצבוע, לטוות, לסרוג, לארוג, לתפור ולעטר אפילו את הפריט הפשוט ביותר. חפצים כאלו הציגו, לעיתים, את פסגת היכולות והעושר של מקום ותרבות. זו שפה חברתית, שכולנו קוראים בה באופן טבעי מסרים מעמדיים, הגדרות עצמיות, אזכורי מיתוסים, סממני לאום, טכנולוגיה וכלכלה

אורי שיפרין ענבי

אורי שיפרין ענבי

חיים חכימיאן

חיים חכימיאן

נעם דובר ומיכל צדרבאום

נעם דובר ומיכל צדרבאום

ארם עמיר פונדק אביה חיימי

ארם עמיר פונדק אביה חיימי

שירה שובל

שירה שובל

תום כהן. צילום: טל גבעוני

תום כהן. צילום: טל גבעוני

גלית: אולי הדבר המעניין ביותר שהצלחנו לקיים הפעם, היה מסע של מפגשים של כולנו – כלומדות ולומדים, עם ארכאולוגים וחוקרים – טיולים בחולות אשדוד ואפילו זום מתוך מחסני רשות העתיקות

תום: לגמרי. הקבוצה (הנפלאה) שהתגבשה בפרויקט הזה עבדה כסוג של מעבדה, של למידה משותפת, שיתוף חומרים, מפגשים עם ארכאולוגים ומחקרים

יובל: גלית – את יכולה להרחיב קצת על החיבור של עיצוב (וטקסטיל) עם ארכאולוגיה? כי זה תחום שאנחנו פחות רואים בו תערוכות עיצוב בארץ

גלית: מצד אחד נדמה לנו שממצאים ארכאולוגיים וחפצי עיצוב הם שתי תצורות זמן של אותו הרעיון. שניהם מסתכלים על הזמן משתי נקודות מבט ומכילים את תנועת היד – את התשוקה ליצור, להתבטא – של מי שיצר.ה אותם.

טקסטיל הוא החפץ הראשון שנעלם עם הזמן ונמצא בדרך כלל בחסר בחפירות ארכאולוגיות. יש ממצאים טקסטילים – אבל הם מעטים ובדרך כלל יהיו במדבר, כמו במערות מדבר יהודה או בקעת תמנע. יחד עם זאת, כשאנחנו פוגשים היום פיסת בד, חלק של סנדל, מתעורר בנו רגש אינטימי מאוד, זה היה יכול להיות שלנו.

הבחירה להזמין יוצרות ויוצרי טקסטיל עכשווי – מעבר לעובדה שזה תחום מרתק, נפלא ומחדש – היתה כמו הזדמנות להחזיר למוזיאון את מה שחסר: את הממד האינטימי והאישי של החומר – החפץ והגוף

גלית גאון: הבחירה להזמין יוצרות ויוצרי טקסטיל עכשווי – מעבר לעובדה שזה תחום מרתק, נפלא ומחדש – היתה כמו הזדמנות להחזיר למוזיאון את מה שחסר: את הממד האינטימי והאישי של החומר – החפץ והגוף

יובל: הגענו לשלב השאלה הקשה: דוגמאות. ספרו כל אחת על עבודה/שתיים שמוצגות בתערוכה שדרכן נוכל להבין יותר

תום: כמובן שקשה לבחור, כי התערוכה גדושה בעבודות מעמיקות ושונות מאוד זו מזו. אחת היוצרות שהדהימה אותנו לאורך תהליך העבודה היא מריה מרפלד. מריה יצרה סדרת עבודות קיר בטכניקות מרשימות ועמלניות של רקמה, בורו, צביעה ידנית ושילוב חומרים מפתיעים. כל הסדרה הזו היא תוצר של מחקר תאורטי מעמיק על תרבות הפלשתים, וגם במחקר מעשי מרתק על חומרים, צורות וטכניקות. 

הסדרה שמוצגת בתערוכה היא של חמש סצנות של תיעוד מדומיין מהתרבות הפלשתית, של נקודות מפתח בתרבות ובקורותיהם, כפי שאולי הם היו מציגים את עצמם. לצד העבודות הסופיות הצבנו אסופה מתוך המחקר, שמאפשרת הצצה לשולחן העבודה של מריה.

בדומה למריה, גם טלי קושניר העמיקה במחקר היסטורי ובחומרים הארכאולוגיים, ויצרה משהו שיכל, לכאורה, לשמש ולהיות חלק מהתרבות הפלשתית. מגילת הדוגמאות, בהשראת ספרי הדוגמאות שהיו מקובלים בעבר באופנה עילית, מציגה את סוגי הגזרות, הבדים, התפרים, הרקמה והעיטור שמהם אפשר היה להרכיב מערכות לבוש לתרבות הפלשתית, לו היו בה מעצבות אופנה מחוננות כמו טלי

מריה מרפלד

מריה מרפלד

מריה מרפלד

מריה מרפלד

טלי קושניר

טלי קושניר

מאי מאירסון

מאי מאירסון

נועה ריץ׳ ונטע גטה

נועה ריץ׳ ונטע גטה

גלית: מעצבת צעירה ששמחנו שהצטרפה היא שלומית אריאל. הכורסה של שלומית היתה מפתיעה – לא ציפיתי לחפץ שיש בו כל כך הרבה רבדים של היסטוריה, עכשוויות, הגירה ועיבוד כמו שמרוכזים בה. מצד אחד הכורסא נדמית כמו שריד האחרון מהבית של ״אשדודה״ הפנסיונרית ומצד שני, יש בה רבדים של מחקר טקסטיל וביצוע מרתקים.

זהו כיסוי בד לכיסא בהשראת ה״אנטי מקאסר״ (Antimacassar) הוויקטוריאני, שיצרו נשים על מנת להגן על הכיסאות בבתיהן משמן לשיער שבו נהגו להשתמש הגברים. החיבור של כיסוי זה לממצא ״אשדודה״ הפך את לפסל הפולחן הביתי של אישה־כיסא, בין דמות אישה לכורסה, בין אלה לכיסוי ריפוד, חפץ שמסמל את המתח שבין סמלי הבית ובין הקדושה של הפריון הנשי הסימבולי, לבין האישה הממשית והעכשווית. השפה הגרפית שלו נובעת מתוך מחקר של ממצאי אשדוד ופריטים המוצגים במוזאון, בדגש על איקונוגרפיה ואורנמנטים שמופיעים על גבי כדים וקדירות פלשתים.

תום: והיו גם מי שהשתמשו בכלים הארכאולוגיים ושילבו אותם עם כלים וטכניקות חדשות ותעשייתיות – כמו מאי מאירסון, שהשתמשה בסריקות של שברי חרסים לפני הרכבה, ויצרה מהם שמיכת טלאים; או הקולקציה המשותפת של נועה ריץ׳ ונטע גטה, שעבדו עם סריקות תלת־ממדיות של כדים פלשתיים מאוסף המוזאון, ויצרו בהשראתם אריגים תעשייתיים, ומהם הרכיבו מחדש בגזרות מתוחכמות כלים ונפחים טקסטיליים.

המוזיאון העמיד לרשות המעצבים שלל חומרים מהאוסף, וזה אפשר חיבורים מפתיעים ומעמיקים בין העבודות החדשות לפריטים העתיקים. יש פער מעניין בין השיחה על היעלמות של טקסטיל מהנוף לבין המקום שבו טקסטיל נמצא כיום, כתעשיה מאוד מזהמת ושהתוצרים הסינתטיים שלה ישארו איתנו ואחרינו עוד מאות ואלפי שנים

יובל: מצד שני נראה שיש לו לגמרי פריחה מוזיאלית

גלית גאון: באחד הראיונות האחרונים שנתנה שילה היקס – מעצבת הטקסטיל האגדית – עם פתיחת התערוכה שלה בפומפידו, היא נשאלה איך זה שלא הצגת עבודות כמעט 20 שנה ופתאום יש לך חמש או יותר תערוכות בשנה ואת בת 80. ״אני תמיד הייתי כאן״, היא אמרה, ״פשוט הסתכלתם לכיוון הלא נכון״

גלית: באחד הראיונות האחרונים שנתנה שילה היקס – מעצבת הטקסטיל האגדית – עם פתיחת התערוכה שלה בפומפידו, היא נשאלה איך זה שלא הצגת עבודות כמעט 20 שנה ופתאום יש לך חמש או יותר תערוכות בשנה ואת בת 80. ״אני תמיד הייתי כאן״, היא אמרה, ״פשוט הסתכלתם לכיוון הלא נכון״.

העשור האחרון מתאפיין בתערוכות טקסטיל נהדרות. יתכן שזה בגלל החדשנות הטכנולוגית שמלווה את התחום בשנים האחרונות – ראינו יחד את השמלות המודפסות בביתן של סטרטאסיס במילאנו. יתכן שזה נובע מעבודות האוצרות העצומה ותשומת הלב שמפנה לטקסטיל לי אדלקורט בתערוכות החל ב־2007 והלאה. וייתכן שהאוצרות החדשות שפועלות במוזיאונים הפסיקו לחשוש מלהציג תערוכה ״נשית״ או בתחום נשי־מסורתי – והבינו את העוצמה המרתקת של טקסטיל במצבו הגולמי, לא ככיסוי/בגד/שטיח אלא כיצירה חומרית מורכבת, מדוייקת ועשירה

יובל: ורואים את זה גם בתערוכות אמנות עכשווית, לא רק עיצוב – את השימוש בטקסטיל

גלית: בודאי! אבל הוא תמיד היה שם. בשנות ה־60 וה־70 עבודות טקסטיל נפלאות הובילו תערוכות אמנות. איכשהו שנות ה־90 ותחילת ה־2000 לא היטיבו עם הטקסטיל במוזיאונים – אבל לשמחתנו זה משתנה. ואני שמחה, באופן אישי, שאנחנו יכולות להציג כל כך הרבה עבודות טקסטיל בזמן כל כך קצר

תום: יש משהו בטקסטיל שתמיד מרגיש מוכר, שגורם לנו להרגיש בנוח. להמון אנשים קל להתחבר לעבודות האלו, הן מעוררות תגובה רגשית בעוצמה מעניינת, ונראה שזה מוסיף לנוכחות שלהן בתערוכות אמנות ועיצוב

birds

יובל: בהחלט. מה הלאה? מה התכניות המשותפות העתידיות שלכן, מעבר לשבוע העיצוב ירושלים?

תום: אל האינסוף ומעבר לו!

אנחנו מתחילות לעבוד על התערוכה השלישית בסדרה עם המוזאון לתרבות הפלשתים, שתהיה הפעם קשורה באוכל. ועוד רגע מתחילות את המחזור השביעי של התכנית לאוצרות, ואת הסבב הבא של פרס רוטשילד, שגם הוא יעסוק השנה בטקסטיל ואופנה.

וחוץ מזה אנחנו עובדות יחד עם צוות גדול ומעניין על פרויקט מסעיר – מוזאון העיר תל־אביב-יפו, שיפתח בעוד כשנה. הקמה של מוזיאון חדש היא פעולה שדורשת הרבה גמישות מחשבתית וזה מאפשר לחשוב מאוד מאוד בגדול, לצד התעמקות בפרטים קטנטנים. למזלנו לגלית כבר יש נסיון עשיר בתחום הזה, אז אני יכולה להתפרע (:

גלית: ואוצרות שבע כמובן 🙂 שבע ! היית מאמין ?

יובל: אני רוצה להגיד שכן, וזה נכון – מהרגע שסיפרתי לי על התכנית הרבה לפני המחזור הראשון האמנתי בזה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדות?

גלית: שתמיד תהיה לנו סיבה להמשיך ולדבר, להחליף רעיונות, לבדוק מחשבות חדשות; להתחיל בכל פעם הכל (כמעט) מהתחלה. לפני כמה שבועות שמעתי פודקאסט על תולדות האהבה (כן , כן). וחשבתי כמה נפלא זה שאנחנו יכולות מידי כמה חודשים – שנה, להתאהב מחדש: בנושא, ברעיון לתערוכה, לשקוע בתהליך ההכרות והלמידה בחיפוש אחרי מעצבים ומעצבות חדשים. ואז, רגע לפני שהוא הופך מוכר מידי, אהוב אבל לא מסעיר, מגיע הפרויקט הבא

יובל: אהבתי (זה התבקש…)

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden