אלביס: 159 דקות שהדבר הכי טוב בהן הוא הפסקול

אלביס אהרון פרסלי לא היה אייקון של מה בכך; הוא היה אגדה. על סיפור חייו ומותו הטרגי בגיל 42 היו ספקולציות רבות, ונכתבו עליו ביוגרפיות רבות מכר, שניסו ומנסות עד היום לצייר את קווי המתאר של חייו ודמותו של מי שמכר בשיא תהילתו 500 מיליון תקליטים ברחבי העולם. סיפורו הותיר רושם רב לא רק בשל היותו מלך הרוקנרול, אלא בעיקר בשל ההשפעות המוזיקליות השחורות שמהן ינק, שבאותה תקופה גזענית לא היו מקובלות, ובשל היותו פרפורמר לוהט מעריצות לא יכלו להישאר אדישות לו.

נדמה שסרטו החדש של באז לורמן (שכתב את התסריט ביחד עם סם ברומל) הוא ניסיון לנפץ חלק מהספקולציות ולספר לנו את הסיפור האמיתי. אלא שהבחירות האמנותיות לא מצליחות ליישב אף אחת מהספקולציות, ואלה שמכירים היטב את עלילות אלביס ומבקשים ליהנות מהדרך שמתווה הסרט, נשארים אדישים עד פיהוק.

לורמן וברומל בחרו לספר לנו את הסיפור האמיתי מנקודת מבטו של קולנול טום פרקר, מי שהיה מנהלו האמנותי של אלביס (בגילומו של אוסטין באטלר). פרקר היה ידוע כאיש הרע בסיפור של פרסלי, כמי שניצל אותו בחוזים דרקוניים עד כדי ייאוש, בניהול כפוי ובניתוב נצלני של הקריירה שלו. כעת הוא זקן שהתמוטט בביתו ומאושפז בטיפול נמרץ, שם הכל חוזר אליו ולא נותר לו אלא לתת דין וחשבון, לנקות את שמו ולהטיל את כובד האחריות למותו עלינו המעריצים (זה לא באמת ספויילר).

את פרקר משחק טום הנקס, שהוא ליהוק מצוין משום שהוא מאפשר להכניס רבדים רבים ומגוונים לדמות שעד כה לא התוודענו אליה ואל מניעיה האמיתיים. פרקר מגולל בפנינו את סיפור חייו של אלביס, לכאורה, מהתחלה: מ־1935 אז נולד כתינוק שאחיו התאום הזהה מת בלידה במיסיסיפי, ודרך ילדותו בממפיס שעוברת בצל חיבה לקומיקס וגילויים מוזיקליים רוחניים של ילד לבן שמתערבב ביצרים האפלים של המוזיקה השחורה (שנאסרה אז). הביוגרפיה הקולנועית בוחרת לדלג (או להתעלם לחלוטין) על שנותיו כנער מתבודד וחובב טראש, שמתחבט בגילויים רגשיים, סופג הצקות מבני כתתו וחווה עומס רגשי בשל היותו בן יחיד למשפחה ענייה.

התסריט כמו מבקש לתפוס טרמפ על הרקע ההיסטורי, משום שבמקביל לפריצתו של אלביס, נוצרו מאבקים לסיום האפליה כנגד אפרו־אמריקאים לסיום ההפרדה הגזעית

זה קצת מקומם בהתחשב בכך שהרבה מהופעותיו נפתחו במילים ״לא הייתי פופולרי בבית הספר״ ו״נכשלתי במוזיקה, הדבר היחיד שאי פעם נכשלתי בו״. חוויות נעוריו של אלביס הן אלו שהביאו למילים מרטיטות לב שכתב כמו ״אני מתפלל לאלוהים שאתחזק כל עוד אני חי״, ״בואי לא ניתן לדבר טוב לגווע״ או ״נחשוב על העתיד, נשכח את העבר, את לא האהבה הראשונה שלי אבל את האחרונה שלי, קחי את אהבתי ואז יהיה לי הכל, כל עוד יש לי אותך״. למילים האלה נדמה שאין כל משמעות בסרט. הן לא זוכות להתייחסות מיוחדת – למרות שהן הפכו את אלביס למי שהוא.

וכך, נדמה כי מלכתחילה מוטמע בתסריט באופן דומיננטי הרצון לצייר את אלביס כבעל אידאולוגיה חברתית הדוגלת בשוויון על רקע קשר הגילוי הרוחני שחווה כילד עם המוזיקה השחורה, בשל היותו דרומי שנחשף לתרבות השחורה. התסריט כמו מבקש לתפוס טרמפ על הרקע ההיסטורי, משום שבמקביל לפריצתו של אלביס, נוצרו מאבקים לסיום האפליה כנגד אפרו־אמריקאים לסיום ההפרדה הגזעית, במיוחד במדינות הדרום (1955־1968).

לכן הביוגרפיה מדלגת, בכוונת מכוון, לממפיס שבטנסי בשנת 1954, השנה הכי קרוב לפרוץ המאבקים – שבה מקליט אלביס ב״סאן רקורדס״ אלבום עם המפיק סם פיליפס. המוזיקה האפרו־אמריקאית שהוא מייצר מושכת בהדרגה תשומת לב, בשל היותו לבן שמכשיר את המוזיקה השחורה. אל ההכרות עם פיליפס, שסימן אותו כהבטחה כבר שנתיים קודם לכן, כשהקליט תקליט חובבים מתנת יום הולדת לאמא שלו – היצירה הקולנועית אפילו לא מרפרפת. נדמה שהתסריט מבקש לסמן את אלביס כסולל דרך או מתווך של המוזיקה השחורה, עד שהמוזיקה המקורית שלו מגיעה לאוזנו של פרקר, איש שלג ומנהל קרקס, שמזהה בו פוטנציאל כביר וממסחר אותו.

שאיפה ליצור פרופיל של מטאור 

התהליך המוזיקלי שגיבש אלביס כלל לא מוזכר בסרט. לא העובדה שלא ידע לקרוא תווים אלא למד וניגן מתוך שמיעה; לא מוזכרים ביקוריו העקביים בחנויות תקליטים, שבאותה תקופה סיפקו ללקוחות תאי האזנה ונגינה; לא מוזכרת העבודה העקשנית שלו על הגיטרה האקוסטית. גם הקשרים המוזיקליים שלו עם הגיטריסט הראשי באותה הקלטה ב״סאן״, סקוטי מורי והבסיסט ביל בלאק, הושמטו.

נדמה שאת הביוגרפים הקולנועיים לא עניינה התפתחותו המוזיקלית (שהחלה מהשלישייה הקלאסית) של אלביס, והם התרכזו במה שהפך אותו ליוצא דופן ופופולרי, ומה הביא לבחירות הגרועות שעשה בקריירה שלו. השאיפה כנראה היתה ליצור פרופיל של מטאור, ילד שנגעה בו יד האלוהים, בזמן שהאיש הרע שם לו שוב ושוב רגל בניהול הקריירה הכה כושלת שניהל בעבורו.

את הנרטיב הזה הם ביססו בכך שהסרט מתמקד בהצצות שונות של אלביס, כילד, בטקסים מוזיקליים שונים ובהמשך, כבוגר שמבקר במועדוני בלוז, בחליפות הצבעוניות שהזמין לפי מידה ב״אחים לנסקי״. האקטיביזם שהיוצרים מציעים לדמותו הוא אקטיביזם שטוח. במציאות נדרש מטען רב יותר כדי לייצר את האיום שהפך אלביס בעיני שומרי המוסר של צעירי אמריקה הלבנים באותה התקופה. מלבד לספר לנו שגויס לצבא ונשלח לגרמניה בנובמבר 1956, את המידע המעניין של מה קרה כל אותן השנתיים – מעבירים היוצרים כפרט שולי.

הרושם המתקבל הוא שאלביס היה פרפורמר סקסי שידע להניע את האגן, ולא יוצר חד פעמי שעשה היסטוריה מוזיקלית מתוך היותו רגיש כל כך לניואנסים של האהבה

כדי לשרת את הנרטיב שבמרכזו שולט פרקר בגורלו המקצועי של אלביס, מושטחות כל מערכות היחסים של הקרובים אליו. אביו ורנון (ריצ׳ארד רוקסבורו) מוצג כחלש אופי שהפרט המרכזי שרלוונטי לגביו בסרט הוא זה שישב בכלא בגלל צ׳ק שחזר. מערכת היחסים עם אימו גלדיס (הלן תומסון), שחרף היותה אלכוהוליסטית היה אלביס קשור אליה מאוד, לא מצליחה לשכנע אותנו אלא לרגע קל עם מותה.

המושטחת מכל היא אולי מערכת היחסים שלו עם פרסיליה פרסלי (אוליביה דה ג׳ונג), אם בתו ליסה, שבבגרותה הפכה למוזיקאית בפני עצמה. לכל מכירי הביוגרפיה של אלביס, אלו השטחות שקשה לסלוח עליהן גם במחיר הסרת הלוט מדמותו המסתורית של פרקר.

לאורך כל הסרט מוצגות הנשים כקריקטורה. גם כשמדובר בקטעי ארכיון אותנטיים, וגם בדמויותיהן של נשים שפלירטט איתן – חתכו אותן היוצרים איפה שהיה נוח בדרך שתסייע למקם את אלביס כסמל מין (כמו לזרוק עליו חזייה), ולא כמי שפיצח באמצעות מילות שיריו וקולו יוצא הדופן את הצופן לליבן של נשים. הרושם המתקבל הוא שאלביס היה פרפורמר סקסי שידע להניע את האגן, ולא יוצר חד פעמי שעשה היסטוריה מוזיקלית מתוך היותו רגיש כל כך לניואנסים של האהבה.

בשנת 1956 נפגשו במקרה באולפני ״סאן״ בממפיס ארבעה צעירים – אלביס פרסלי, ג׳רי לי לואיס, קרל פרקינס וג׳וני קאש. הם הקליטו יחד עשרות שירים. המפגש ההיסטורי הזה, של מי שהפכו בהמשך לארבעה ענקים מוזיקליים, אפילו לא תועד בסרט. השירים, אגב, שבהם פרסלי הוביל את השירה, יצאו רק ב־1981 באירופה, תחת השם ״רביעיית מיליון הדולר״. זהו מפגש מוזיקלי מכונן, שרק מוזר שסרט ביוגרפיה מוזיקלי על אלביס בחר להתעלם ממנו.

כשמקלפים את הסרט מהמהות המילולית והמוזיקלית שפיארו את אלביס, ומההתחבטויות הרגשיות העמוקות שעיצבו את אמנותו הייחודית – נותרים עם מעטפת נוצצת שבמרכזה לא רק טום פרקר ומערכת היחסים הלא מעניינת והכוחנית שניהל עם אלביס, אלא גם ובעיקר תחושת ריקנות. על אף יצירת האווירה ותצוגת המשחק של הנקס ובאטלר, היא יוצרת במהלך הצפייה הרגשה של בזבוז זמן משווע, לאורך 159 דקות,שהדבר הכי טוב בהן הוא הפסקול.

---

אלביס
בימוי: באז לורמן
ארה״ב, 2022, 159 דקות
2 כוכבים