כל מה שחשוב ויפה
אביטל ברק. צילום: מיכל בראור
אביטל ברק. צילום: מיכל בראור

מגלים אוצרות // אביטל ברק

אביטל ברק אצרה במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון תערוכה מבוססת מחקר ארוך שעוסקת במרחבי גבול, וחולמת למצוא פורמט שבו יהיה לאמנות (שוב) תפקיד משמעותי בעולם החברתי, התרבותי והפוליטי

הפעם הראשונה

בשנת 2014 אצרתי את התערוכה הראשונה שלי בשותפות עם איל וקסלר במרכז גבירול בתל אביב. התערוכה, ״אף על פי כן נוע תנוע״ שעסקה בחופש תנועה, היתה הטריגר לשנים רבות של מחקר שהסתיים ממש לאחרונה, כשהגשתי את עבודת הדוקטורט שלי שעוסקת בסוגים שונים של תנועה גופנית־פרפורמטיבית, במרחב הציבורי, במפגש שלה עם מגבלות שונות ובפוטנציאל הפוליטי והיצירתי הטמון במפגש זה.

התערוכה התקיימה כחלק מאירועי ״אוהבים אמנות, עושים אמנות״ של עיריית תל־אביב-יפו. היא כללה תערוכת וידאו שבה הצגנו עבודות של הילה בן ארי, גסטון צבי איצקוביץ, ניר עברון, נבט יצחק, מלכי טסלר, תמיר צדוק, קארין שבתאי, איתמר רוז ויוסי עטיה (אני מקווה שאני לא שוכחת אף אחד). במהלך שלושת הימים שבהם התערוכה עמדה, התקיימו בה מופעי מחול, מוסיקה ופרפורמנס (שולי אנוש, ענת ועדיה, גרידי אדם, גיל קראר ואיילה פרנקל). קרקס אקטיביסטי הכניס את הילדים לעניין והכל ננעל בכנס קטן שעסק במגבלות תנועה.

אף על פי כן נוע תנוע. צילומים: המרכז לאמנות גבירול

אף על פי כן נוע תנוע. צילומים: המרכז לאמנות גבירול

אז, בשנת 2014, כבר לימדתי יוגה קרוב לעשור ותנועה מאוד העסיקה אותי. בשנים אלה משבר הפליטים העולמי הלך והתעצם ואני הכרתי מבקשי מקלט באופן אישי ונהייתי מעורבת במאבק שלהם לקבלת מעמד. במקביל נחשפתי לתופעה תרבותית מסחררת בשם פארקור – נערים צעירים שקופצים בין גגות וקירות – דרך בחור פלסטיני שהגיע ליפו לעבוד והתחבר עם אחי.

מאז העיסוק שלי בתנועה ובפוטנציאל הפוליטי שלה הלך והשתכלל. התערוכה הזו היתה שער הכניסה שלי למחקר אקדמי אבל גם למחקר אמנותי ולאוצרות. משם דברים התגלגלו מעצמם, מבלי שתכננתי ממש. פרויקט הוביל לפרויקט ואיכשהו תמיד נגמר גם בתערוכה.

התחנה האחרונה

אחרי ארבע שנים שבהן הובלתי קבוצות מחקר של אמניות.ם, אוצרות.ים, חוקרות.ים ואקטיביסטיות.ים במכון לנוכחות ציבורית במרכז לאמנות דיגיטלית, התחלתי לעבוד בו באוגוסט 2021 כאוצרת באופן רשמי. כשאודי אדלמן, מנהל המרכז, הודיע לי שאני אחראית על האוצרות של התערוכה הבאה – ידעתי שזו הזמנות מצוינת להשלים מהלך.

התערוכה ״תנועה ערה״ היא מהלך מאסף לאותו המחקר שהתחיל אי אז בשנת 2014. שמונה שנים מאוחר יותר ודוקטורט אחד עמוס מסקנות תיאורטיות, חשבתי שמן הראוי לסיים מהלך שהתחיל בתערוכה עם תערוכת אמנות עדכנית.

מאי זרחי, מתוך התערוכה ״תנועה ערה״. צילומים: המרכז לאמנות דיגיטלית חולון

מאי זרחי, מתוך התערוכה ״תנועה ערה״. צילומים: המרכז לאמנות דיגיטלית חולון

תמר גטר, גופות נוקשים

תמר גטר, גופות נוקשים

גסטון צבי איצקוביץ

גסטון צבי איצקוביץ

אני שבה וחוזרת למרחבים לימינליים (מרחבי גבול) כבר הרבה שנים, מאחר ואלה מרחבים יצירתיים המאפשרים מפגשים ופעולות שאינם מתאפשרים במרכז היציב

המוקד של התערוכה הם אותם סימנים ועקבות שתנועה משאירה במרחבי גבול. אני שבה וחוזרת למרחבים לימינליים (מרחבי גבול) כבר הרבה שנים, מאחר ואלה מרחבים יצירתיים המאפשרים מפגשים ופעולות שאינם מתאפשרים במרכז היציב.

בתערוכה עבודות שבהן אלמנט התנועה מרכזי וברור, הן כולן מתקיימות במרחבי גבול מסוגים שונים וביניהן מחבר חוט המייצר פרספקטיבה קינטית שבמרכזה תנועה. משתתפים בה גסטון צבי איצקוביץ, מאי זרחי, תמר גטר, טליה הופמן, אלא הית׳ם, נרדין סרוג׳י, דן רוברט להיאני, עלמה יצחקי, מיכל סממה ונעה דר.

מכל מלמדיי השכלתי

לאחרונה חזרתי מביקור בטריאנלה השמינית לצילום בהמבורג שהוקדשה למושג Currency. כל אחת מהתערוכות נגעה במושג הזה בצורה ישירה או עקיפה, אבל התערוכה הראשית שאצר הצוות האוצרותי של הטריאנלה (Koyo Kouoh, Rasha Salti, Gabriella Beckhurst Feijoo, Oluremi C. Onabanjo, Cale Garrido) הצליח לפרק ולהרכיב מחדש את המושג הטעון והמורכב הזה בחוכמה ויצירתיות רבה.

birds

האוצרת הראשית, קויו קואו, הזמינה ארבע נשים חזקות ומוכשרות לעבוד איתה, ואיפשרה לכל אחת מהן להביא את הקול הייחודי, הטעם והידע שלה לעבודה משותפת מעוררת השראה. אנחנו מדברות הרבה על עבודה משותפת, ידע קולקטיבי, נרטיבים לא היררכיים, אלטרנטיביים – אבל להפוך את האידיאלים האלה למעשה המגולם בחומר זה לא דבר פשוט.

הקולות השונים של האוצרות קיבלו ביטוי במגוון ייצוגים – בפרויקטים שנבחרו, באופן שבו החלל נבנה, בהצבה שהתבססה על חומרים אורגנים, מתכלים וביחסים בין העבודות. כל שיטוט בתערוכה יצר סיפור אחר, כל פעם הבט אחר של המושג (Currency) קיבל נוכחות מוגברת, איתגר את מה שהשיטוט הקודם הציף, פתח פתח לעוד פרספקטיבה ויצר עוד רובד של משמעות. חזרתי מלאת השראה ועם הרבה שאלות איך מיישמים בפועל סוג כזה של אוצרות שיתופית שאינה מבוססת על קולקטיב ושמתקיימת בתוך מוסד אמנות.

יורם בלומנקרנץ, תיבת משה, מתוך התערוכה ״תנועה ערה״

יורם בלומנקרנץ, תיבת משה, מתוך התערוכה ״תנועה ערה״

גסטון צבי איצקוביץ

גסטון צבי איצקוביץ

עלמה יצחקי

עלמה יצחקי

 תערוכת החלומות

יותר משיש לי בראש תערוכת חלומות יש לי פנטזיה למצוא פורמט אחר שבו לאמנות יהיה שוב תפקיד משמעותי בעולם החברתי, התרבותי והפוליטי. אני מקווה שהמחקר ארוך השנים, המבוסס על חקירה שיתופית, שאנחנו מפתחים במרכז לאמנות דיגיטלית יתגבש לשפה חזותית חדשה, לצורת עבודה שיתופית חדשה ויצליח להגיע חזרה לעולם.

כולנו עובדים כל כך קשה על התערוכות – האמניות והאמנים, האוצרים, המפיקים וכל מי שבסופו של דבר הופך אותן לדבר בעולם. יש פתיחה חגיגית, כמה אירועי שיח, ובין לבין דממה. זה מתסכל אבל זה גם אתגר שמזמין פעולה.

בקרוב אצלך

לשמחתי התחלנו תהליך מחקרי חדש שיתחיל רשמית בסתיו – מחקר רב־תחומי, רב־זמני ומאוד אזורי. אני מקווה שהתערוכה שתסכם אותו כבר תעשה לפי המודל השיתופי שעד אז יתגבש, ויאפשר סוג אחר של תצוגה וסוג אחר של אינטראקציה עם העולם.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden