כל מה שחשוב ויפה
מילי בובי בראון בתפקיד אילבן, בעונה הרביעית של דברים מוזרים. צילומים: נטפליקס
מילי בובי בראון בתפקיד אילבן, בעונה הרביעית של דברים מוזרים. צילומים: נטפליקס

דברים מוזרים: חזרה למיטבה, עם טוויסט

היה שווה לחכות שלוש שנים לעונה המעניינת ביותר של דברים מוזרים. עם דמויות חדשות ושיר אחד שיצר באזז ועשה קאמבק לקייט בוש, הסדרה הפכה רצינית יותר, מפחידה פי כמה וכמה, תוך שהיא מרשה לעצמה לקחת כמה פניות מפתיעות

שלוש שנים שאני יושב ומחכה לעונה נוספת של דברים מוזרים, שנדחתה כמו רבות בצל משבר הקורונה. חיכיתי בחשש, שכן העונה השלישית הייתה החלשה מבין השלושה, ולסדרות אפופות מסתורין יש נטיה להדרדר עם הזמן. על פניו החשש היה מוצדק, כי העונה החדשה מפגינה חזרתיות, דמויות דומות, ומתיחת היריעה של כל פרק לאורך של סרט. עם זאת, מדובר בעונה המעניינת ביותר שיצרו האחים דאפר, שעושה את מה שהיא עושה הכי טוב, עם טוויסט.

את החבורה של עיירת הוקינס הבדיונית, שהספיקה להתרחב בינתיים, אנחנו פוגשים במצב משונה מעט. כחצי שנה אחרי האירועים הטראומתיים של העונה השלישית, שבה חיסלו את האיום שריחף מעל דברים מוזרים, ״מצליף המוחות״, הם בגרו אך גם התפצלו גאוגרפית וחברתית. כל אחד ואחת במקום אחר בחיים, עוברים תהליך התבגרות שעשוי לפרק את החברות, את הזוגיות ואת הנאמנות. 

איזה מזל שיש איום על־טבעי חדש שצריך להתגבש ולהתאחד מולו. לאחר שסגרו את השער האחרון, לכאורה, ל״אפסייד־דאון״, ובכך הפכו את עיירת הוקינס לבטוחה, ואחרי שאילבן איבדה את כוחה, אנשים מתחילים להירצח בצורה מזוויעה. כמובן שמי שצריך לחקור זאת זו החבורה של הילדים ובני הנוער עם ניסיון בנושא ורפרנסים לתרבות הפופ (כמו משחקי D&D או הסרט סיפור שאינו נגמר). הם אמנם מפורזים, מחולקים לקבוצות, חלק בסכסוך, והאס של אילבן לא פועל, אבל עם כח גדול באה אחריות גדולה (גם אני יכול עם רפרנסים, אתם לא עושים עלי רושם דברים מוזרים). וכך מתחילה לה עוד חקירה על־טבעית רוויה ברפרורים טקסטואליים, מילוליים ואיקונוגרפיים גם יחד.

דברים מוזרים כבר הפכה לתופעה כזו שהיא יכולה לצטט את עצמה ועושה זאת ללא זחיחות. זאת, בנוסף לשמירה על המסורת שהיא כבר בנתה: מגוון של התייחסויות בין־טקסטואליות ליצירות קולנועיות, מוזיקליות וספרותיות משנות ה־80.

אני שמח לבשר שהדינמיקה בין השחקנים לא אבדה כמו כוחה של אילבן. היא עובדת היטב, ועם הילדים גם הסדרה בגרה. דברים מוזרים הפכה רצינית יותר, מפחידה פי כמה וכמה, ומרשה לעצמה לקחת כמה פניות מפתיעות הן מבחינה ויזואלית והן מבחינה עלילתית. החלק הראשון של העונה הרביעית מתפתח אמנם לאט, נמרח קצת, אבל התמורה שמחכה בסוף מראה כי יש לכך הצדקה. האחים דאפר הרשו לעצמם קצת מרחב תמרון, לפעמים קצת הרבה, וזה החזיר את דברים מוזרים לרמה שהייתה לה בעונה הראשונה והטובה ביותר. 

יש גם כמה דמויות חדשות שמוסיפות צבע למסך. בעיקר הנבל החדש, שפשוט מבעית. הייתי רוצה להרחיב אבל אני הולך להתרחק באלגנטיות שלא להרוס בטעות למי שטרם צפתה. רק אומר שמדובר לדעתי ביצור הכי מפחיד שיצא לאורך ארבעת העונות, והדרך שבה אנשים מתים היא פשוט דוגמה ומופת לעשייה ז׳אנרית של אימה. 

דברים מוזרים כבר הפכה לתופעה כזו שהיא יכולה לצטט את עצמה ועושה זאת ללא זחיחות. זאת, בנוסף לשמירה על המסורת שהיא כבר בנתה: מגוון של התייחסויות בין־טקסטואליות ליצירות קולנועיות, מוזיקליות וספרותיות משנות ה־80

לגבי ההתפזרות הגאוגרפית – זה עובד. פיצול רחב יותר של העלילה והרחבת היריעה פותחים מספר כיווני מסתורין וחקירה. כל אחד וביחד הם מראים כי צריך להתבגר ולגדול, וזה בדיוק מה שדברים מוזרים עושה. לדוגמה, אחד מקווי העלילה הללו הוא של אילבן (מילי בובי בראון), קו הצולל לעברה המסתורי שטרם נגלה במלואו. אילבן איבדה את כוחה, והיא יוצאת למסע על מנת להבין מדוע וכיצד להשיב אותו. מילי בובי בראון גדלה כשחקנית מרגע לרגע ופה היא במיטבה. 

עם זאת קו העלילה המתרחש מעבר לגבולות של המלחמה הקרה, בצד הסובייטי, ומתמקד בהופר (דייוויד הארבור), חווה עליות וירידות. יש איזה לופ רפטטיבי משמים, הדמויות הרוסיות בנויות על סטראוטיפים שלא רק מייצגות את שנות ה־80 אלה לקוחות ממנה. ועדיין, דברים מוזרים מצליחה להרים את קו העלילה הזה אמנם קצת באיחור.

ה״חבורה המקורית״ של הילדים השתנתה מאוד. לא רק כי הם התארכו מבחינת הגובה אלא כי נראה שהם השתמשו בזמן הרב שנכפה עליהם לשפצר את יכולות המשחק. הם כבר לא בוהים ללא תוחלת באוויר, מצליחים להעביר את הדרמה גם מבלי לצעוק אותה, ובעיקר נראה שהם למדו גם להקשיב ולא רק לחכות לתורם לדבר. ואיך אפשר שלא לציין שדאסטין (גאטן מאטרצו) היה ונותר הדבר הכי חמוד בטלוויזיה של נטפליקס.

ה״חבורה המקורית״ של הילדים השתנתה מאוד. לא רק כי הם התארכו מבחינת הגובה אלא כי נראה שהם השתמשו בזמן הרב שנכפה עליהם לשפצר את יכולות המשחק. הם כבר לא בוהים ללא תוחלת באוויר, מצליחים להעביר את הדרמה גם מבלי לצעוק אותה, ובעיקר נראה שהם למדו גם להקשיב ולא רק לחכות לתורם לדבר

מי שנאלץ כמוני לחכות מעט זמן בין החלק הראשון לחלק השני, אני מבין את הכאב שלכם; זה היה קשה. והתמורה, ובכן, תהיה מוקד לוויכוחים באשר לטיבה. בעוד הפרק הראשון של החלק השני היה בול פגיעה, הפרק השני זיקק את החולשות של כל החלק הראשון: בעיקר אורך הפרקים והתחושה שדברים נמרחים שלא לצורך, קו העלילה הסובייטי שחזר ללופ הרפטטיבי שלו, יחד עם לעשות וי על כל קלישאה תרבותית כאילו מדובר היה בצ׳קליסט.

קצת פחות סלואו־מושן ועריכה צולבת, קצת פחות מקו העלילה הסובייטי, קצת פחות שומן דרמטי בלתי הכרחי, והפרק הזה היה יוצא נשכר. גם אנחנו. אורכו של הפרק כשעתיים ועשרים דקות. הן אורכו והן ההתפתחויות הענפות המתרחשות בו עושות אותו לסרט ארוך לכל דבר, אולם לא היה בכך שום צורך מבחינת הסיפור.

ואי אפשר בלי המוסיקה; אוי המוסיקה. שיר אחד מככב, Running Up That Hill של קייט בוש, ועשו ממנו מטעמים. ובכלל הפסקול של העונה מוביל בפער על שלושת הקודמים. אני מדבר גם על המוסיקה, השירים של התקופה, אבל גם על עיצוב פס הקול המקורי שהיה מבעית ושם את האודיו באודיו־וויזואלי. פשוט שלמות. 

התוצאה הסופית היא עונה שובה, למרות פגמיה הלא מעטים והלא קטנים. היא מלאה בריפרורים מוצלחים ובעיקר מראה שהאחים דאפר חזרו לעשות את מה שהם עושים הכי טוב, והפעם גם עם טוויסטים. מי ששמר על נאמנותו לסדרה ירגיש שזו לא בוזבזה. מי שפרש בעונה השלישית, בואו, תחזרו, זה שווה את זה.


דברים מוזרים
2022, ארצות הברית, נטפליקס
יוצרים: האחים דאפר
4 כוכבים

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden