כל מה שחשוב ויפה
כריסטופר בורגלי, חולה מעצמי. צילום: Oslo Pictures
כריסטופר בורגלי, חולה מעצמי. צילום: Oslo Pictures

פסטיבל הקולנוע ירושלים: לאונרד כהן, אמריקה בשנות ה־80, זוג צעירים בנורבגיה, מעצרי ילדים פלסטינים

לצד הקרנה של אחד הסרטים היפים ביותר שהופקו בישראל, פסטיבל הקולנוע ירושלים יפתח השבוע עם תחרויות בינלאומיות ומקומיות ותחרות אחת מסקרנת במיוחד: פרס שנטל אקרמן לסרט תעודה ניסיוני

לפני כל הסרטים זוכי הפסטיבלים, הבכורות, התחרות הבינלאומית, התחרות הישראלית, הקולנוע הניסיוני; לפני כל השפע הזה שהולך להיות מוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים השנה, אני רוצה לפתוח עם המלצה לסרט שהוקרן בעבר (2004) בפסטיבל בירושלים וגם בפסטיבל קאן וגם זכה בפרסים, ויוקרן השנה בהקרנה חגיגית. עטאש (צמאון) של תאופיק אבו ואיל הוא אחד הסרטים היפים ביותר שהופקו בישראל, והוא יוקרן בעותק דיגיטלי משוחזר בשיתוף עם בית הספר לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.

הסרט הוא סיפור על אב שמבקש להציל את חייה של בתו, אבל ההצלה הזו כרוכה בגזירה קשה מנשוא עליה ועל המשפחה כולה. העלילה מתרחשת במקום שהוא לא מקום, ובו־זמנית הוא דחוס וסגור וללא מוצא. בני המשפחה עובדים לפרנסתם בשריפת פחמים והמתח בין שגרה יומיומית קשה וסיזיפית, לבין יצרים וחיים שאין להם אפשרות להתקיים, הולך ומצטבר.

כל פריים בסרט הזה הוא ציור או צילום, כל תנועה בסרט הזה מחזיקה בתוכה עידון ועוצמה. זו יצירה קולנועית יוצאת דופן שהמסך הגדול הוא המקום הראוי לצפות בה. הסרט זכה בפרס וולגין בפסטיבל הקולנוע בירושלים 2004, בפרס אופיר לצילום (אסף סודרי), ובפרס הביקורת בפסטיבל קאן.

ועכשיו, לפתיחה, לתחרויות, ובעיקר לסרטים עצמם. מטבע הדברים רוב הסרטים יוקרנו לראשונה בפסטיבל, וההקרנות המוקדמות למבקרים היו מוגבלות מאד. לכן ההמלצות הן בעיקר על מה שיכולתי לצפות בו. ובכל זאת תזכורת לכמה אבני יסוד בפסטיבל.

תאופיק אבו ואיל, עטאש (צמאון)

תאופיק אבו ואיל, עטאש (צמאון)

רובן אוסטלונד, משולש העצבות. צילום: Plattform Produktion

רובן אוסטלונד, משולש העצבות. צילום: Plattform Produktion

את הפסטיבל יפתח הסרט ״משולש העצבות״, זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, במאי הסרט רובן אוסטלונד הוא אורח הפסטיבל השנה, שגם יערוך לו רטרוספקטיבה. על הסרט הזה, שגם יופץ בבתי הקולנוע בישראל, אכתוב בהמשך רשימה נפרדת.

בצד התחרויות הבינלאומיות, והתחרויות לקולנוע ישראלי (עלילתי, תיעודי, וקצר), תחרות סרטים ברוח החופש ועוד, אחת התחרויות המסקרנות במסגרת התחרות הבינלאומית היא פרס שנטל אקרמן לסרט תעודה ניסיוני. במסגרת המועמדים לפרס יוקרנו בין השאר סרט של קולקטיב הקולנוע ממיאמנר (יומני מיאמנר), סרט של פטריסיו גוזמן מצ׳ילה (הארץ הדמיונית שלי) ושל סרגיי לוזניצה מאוקראינה (היסטורית הטבע של ההרס). המסגרת הזו מאפשרת לצפות בסרטים עם שפה קולנועית יחודית, שההזדמנויות לצפות בהם הן נדירות מאד.

מה שהקולנוע מאפשר

והנה כמה הצעות או מחשבות על סרטים שצפיתי בהם. הראשון, ״הללויה: לאונרד כהן, מסע, שיר״ של דן גלר ודיינה גולדפיין. תענוג לצפות בכהן, בשנות חייו האחרונות, שר באיזו עוצמה ועומק עם קול מלא גוונים, רוקד על הבמה לא רק כאילו אין מחר אלא גם כאילו אין עבר. יוצרי הסרט בחרו לעסוק בדמות של כהן דרך הסיפור של השיר הללויה, שנכלל בתקליט שחברת התקליטים החליטה לגנוז את כולו והוא מעולם לא הופץ בארצות הברית. הבחירה הזו מאפשרת לעקוב לא רק אחרי תהפוכות חייו של כהן, אלא גם אחרי תביעות האצבע שלו אצל זמרים מדורות שונים.

זו בחירה מעניינת שמאירה אותו באור רחב יותר, אבל נדמה שאוהביו הרבים ייהנו בעיקר מהחלקים המתועדים של ההופעות של כהן ברחבי העולם, ומהראיונות שנערכו איתו לאורך השנים, שחלקים מהם משובצים לאורך הסרט. הוויטליות, ההומור (גם העצמי), גווני הקול, ההתמסרות, כל אלו לא רק מעוררי השראה, אלא ממלאים את הלב והנשמה במהלך הצפייה. אחת ההקרנות של הסרט תהיה במעמד הבמאים.

דן גלר ודיינה גולדפיין, הללויה: לאונרד כהן, מסע, שיר

דן גלר ודיינה גולדפיין, הללויה: לאונרד כהן, מסע, שיר

סרט מעניין אחר הוא ״הקתדרלה״ של ריקי ד׳אמברוז. זהו סרט ביכורים, כזה שנהוג לכנות ״סרט קטן״, אבל זה בדיוק מה שמאפשר את הרעננות או את השפה הקולנועית הייחודית שלו. הסיפור הוא סיפור פשוט לכאורה, אמריקה בשנות ה־80, פרבר כזה או אחר, זוג מתאהב, לכל אחד מהם יש הורים שלפחות מטביעים עליו את חותמו, אם לא ממש מנהלים את חייו, וכמובן נולד להם ילד. שלושה דורות, אמריקה, חגיגות משפחתיות, אירועי חיים.

ויש לפחות גבר אחד מוגבל או חבול, ואמריקה גדולה או מתחדשת, ואשה ששואבת אבק בדבקות מהשטיחים. וכן, גם אלימות כבושה או משוחררת, וילד או נער שיש לו או אין לו מקום. אבל בתוך הסיפור הלכאורה מוכר הזה, יש בסרט יופי וכאב וחיבורים מפתיעים, ונקודות מבט לא צפויות. 

הלב יוצא אל הדמויות, אבל גם נשמר מהן. ובאיזה אופן מרומז משורטט בסרט הזה גם דיוקן של אמריקה, אמריקה עם האלימות המנומסת, זו שמסתתרת בקצות המילים, אמריקה שהיא בית מקדש וגיהנום בו זמנית.

ריקי ד׳אמברוז, הקתדרלה

ריקי ד׳אמברוז, הקתדרלה

סרט אחר שמגיע מפסטיבל קאן הוא הסרט הנורבגי ״חולה מעצמי״ של כריסטופר בורגלי. הסיפור הוא על זוג צעירים: הוא אמן, היא איתו, וביחד הם חיים בדירה עדכנית ומעוצבת, מבלים במקומות הנכונים, ומשתדלים להיות מוקפים באנשים הנכונים.

הסרט נפתח בארוחה חגיגית במסעדת יוקרה לכבוד יום הולדת, בסצנה שמותירה גם (אבל לא רק) את הצופים משתאים. אפשר לדבר על הזוג הזה ועל מה שביניהם במונחים פסיכולוגיים, אבל זה יישאר תיאור רחוק ממה שהקולנוע מאפשר. מילים שהן בדרך כלל מטאפורות (גם אם שחוקות) כמו תלות או קנאה או אפילו אהבה, הופכות בשפה הקולנועית של הסרט הזה לספקטקל ממשי מצד אחד, ולאיזה ניסיון תיעוד ריאליסטי כמעט יובשני מן הצד השני. 

מה לסרט הזה ולפסטיבל

ולסיום, משהו מהתחרות התיעודית הישראלית. הסרט ״שני ילדים ביום״ של דוד וקסמן הוא אחד הסרטים בתחרות, שכמעט מפתה להניח אותו בצד. הסרט, שעוסק במעצרי ילדים פלסטינים, מתמקד בארבעה ילדים פלסטינים שבעקבות האשמה בהשלכת אבנים נידונו בבית דין צבאי למאסר בכלא צבאי. כשצופים בסרט הזה, באיזה אופן לא רצוני, אחת השאלות שמנקרות בראש היא מה לסרט הזה ולפסטיבל.

הכותרת ״שני ילדים ביום״ לקוחה מתוך דברים שמסביר בסרט פרקליט צבאי לשעבר, שמספר איך נחרד כשקרא באחד הדו״חות של ארגוני זכויות אדם שמה שהוא עוסק בו הוא על פי הגדרתם פשעי מלחמה. הוא לא נחרד לגלות את ההקף או המהות של מה שהדו״ח עוסק בו, אלא שכך הם מכנים זאת. הוא יודע ממקור ראשון הוא אומר, הוא חלק מהמערכת, ולתדהמתו את מה שהוא עושה מכנים פשעי מלחמה.

birds

בסך הכל, הוא אומר, כל שנה נעצרים על ידי הצבא רק 2,000 ילדים פלסטינים, 1,000 מתוכם נשפטים, ובאיזו דרך מתמטית, אחרי שהוא מוריד עוד כמה מאות ילדים מהסכום הכולל עם איזה הסבר, נשארים לדבריו רק כשבע מאות או שמונה מאות ילדים שעצורים בכלא. בסך הכל, הוא אומר, מדובר בשני ילדים ביום שנעצרים ונשפטים והולכים לכלא. לא צריך להגזים אם כן, שני ילדים ביום.

איך אפשר להמליץ לכל אוהבי הקולנוע שעולים לירושלים להקדיש מזמנם למן ספור שהוא אפילו לא נדיר, ולדבריו של הפרקליט אפילו לא עניין, והוא גם לא על ילדים יוצאי דופן. אני לא יודעת מה יותר מטלטל בסרט, השיחות עם הילדים שישבו בכלא והיו בינתיים לנערים, קטעי הווידאו שלקוחים מתוך תיעוד החקירות שלהם, או ההסברים המתמטיים של הפרקליט. בסך הכל שני ילדים ביום: גם בלב הפסטיבל, אולי דווקא, כדאי להקשיב למה שהם מספרים. 


פסטיבל הקולנוע ירושלים
21-31.7
פרס שנטל אקרמן לקולנוע תיעודי ניסיוני
עטאש (צימאון). תאופיק אבו־ואיל, ישראל 2004
הללויה: לאונרד כהן, מסע, שיר. במאים: דן גלר, דיינה גולדפיין. ארה״ב 115 דקות
הקתדרלה. בימוי: ריקי ד׳אמברוז, ארה״ב 87 דקות
חולה מעצמי. בימוי: כריסטופר בורגלי, נורבגיה 97 דקות
שני ילדים ביום. במאי דוד וקסמן, ישראל 70 דקות

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden