כל מה שחשוב ויפה
אמה תומפסון וליאו גרנדה, אף פעם לא מאוחר. צילומים: פורום פילם
אמה תומפסון וליאו גרנדה, אף פעם לא מאוחר. צילומים: פורום פילם

אף פעם לא מאוחר: קסום ומצחיק, אבל גם צבוע

בסרטה החדש משרטטת סופי הייד מערכת יחסים בין אלמנה מבוגרת לנער ליווי, שאת שירותיו היא שוכרת כדי להשלים פערים בניסיונה המיני. הסרט מבריק, מרגש ושנון, אבל אי אפשר להתעלם מהמוסר הכפול

״אף פעם לא מאוחר״, סרטה של סופי הייד (״52 ימי שלישי״), עוסק במפגש בין אישה מבוגרת וחסרת ניסיון מיני שמעולם לא חוותה אורגזמה, לעובד מין פיקח, מקסים ומלא תובנה. מדובר בדואט קולנועי מינימליסטי וכובש. רובו מתקיים בחדר מלון קטן וכוחו נטוע בדיאלוגים הרב־שכבתיים בין שתי הדמויות, שהכימיה ביניהן חוגגת. זהו סרט מרנין ומצחיק עד דמעות; ועם זאת – יש פיל בחדר, וקשה להתעלם ממנו.

אמה תומפסון, אחת השחקניות הגדולות והקומיקאיות המצחיקות ביותר שיש לתעשייה להציע, משחקת את ננסי סטוקס. ננסי היא אלמנה בת 55 שלאחר מות בעלה מחליטה שהיא רוצה להשלים פערים בניסיונה המיני, אחרי 30 שנה של סקס בנאלי ומשעמם. לשם כך היא שוכרת את ליאו גרנדה, עובד מין סטואי, מנוסה וסבלני, שכישורי המיטה שלו שווים רק לפיקחותו, שנינותו וליכולות שלו להרגיע את ננסי הלחוצה מהסיטואציה. ברוך והבנה הם מדברים על הכל, וכל נושא שעולה מכיל בתוכו משמעויות מעמיקות, פילוסופיות ופוליטיות גם יחד: הורות, זקנה, דימויי גוף, מיניות ובעיות מוסריות הכרוכות בלגיטימיות – או חוסר הלגיטימיות – של המקצוע הוותיק ביותר בעולם.

התסריט מבריק, הדיאלוגים קולחים, הכימיה בין תומפסון לדריל מקורמק בלתי ניתנת להכחשה. זו אחת הקומדיות הטובות שראו מסך בשנים האחרונות, על אף זאת שזו לא רק קומדיה אלא גם טקסט דרמטי הגולש לנושאים תמטיים חמורי סבר ועומקים אינטלקטואליים. החדר הקטן והפתיחות של הדמויות מעלים תחושה של אינטימיות אמיתית. הקהל – זבוב על קיר, שהופך שותף לאינטימיות זו הודות לתצלומי תקריב ולוקיישן סגור וקטן. מתחת למונולוגים ולדיאלוגים מסתתרים מניפסטים על אודות החברה המערבית ביחסה לנושאים שכולם מתמודדים איתם.

אמה תומפסון היא הכוכבת של הסרט: זה לא מפתיע, שכן יש לה מנעד רגשי עצום וכשרון קומיקאי לא מובן אליו. בנוסף קשה להתעלם מכך שהיא מזדהה עם דמותה, מה שהופך את התפקיד שלה לאמין ומרשים עוד יותר

בין שתי הדמויות הטראגיות במידת מה, מתפתחת קומדיה. זו קומדיה אפקטיבית, יצירתית, בלתי מתנצלת. היא יורה לכל הכיוונים ופוגעת יותר משהיא מפספסת. למרות שלמיטב ידיעתי מדובר בתסריט מקורי, לא הייתי מתפלא אם הייתי רואה אותו כהצגת תיאטרון. זהו ריקוד מינימליסטי, מתוזמן, חד ולעיתים גם מכמיר לב. מה שאי אפשר לפספס הוא הכנות שלו, כשהוא עוסק במין ובזקנה. אלה שני דברים שלרוב מוצנעים בייצוג הקולנועי שלהם, או מתרדדים לכדי ארכיטיפים ממוחזרים וחסרי אחיזה במציאות, כבר עשרות שנים.

כוחו של הסרט נובע גם מתצוגת המשחק של שחקניו והתזמון המדויק. מקורמק עושה את תפקידו נאמנה. הקסם נוזל ממנו. אבל אין ספק שתומפסון היא הכוכבת של הסרט. זה לא מפתיע, שכן יש לה מנעד רגשי עצום וכשרון קומיקאי לא מובן אליו. בנוסף קשה להתעלם מכך שהיא מזדהה עם דמותה, מה שהופך את התפקיד שלה לאמין ומרשים עוד יותר.

רומנטיזציה של זנות

אבל כאמור, יש פיל בחדר (או על סט הצילומים), ואי אפשר שלא להתייחס אליו: אם היו המגדרים מתחלפים – קשה להאמין שהסרט היה מתעכל היטב בקרב הקהל. הגיבורה שהייתה גיבור היה מעורר חלחלה אולי עד כדי הטלת חרמות על הסרט. אני נזכר באינספור דיונים במסגרת האקדמיה ומחוצה לה שעסקו ברומנטיזציה של זנות, כמו זה שגורס כי סרטים שבהם נשים משחקות נערות ליווי, כמו אישה יפה, משקפים תמונה ורודה ומעוותת של תחום רווי באלימות, ייאוש וחוסר אונים. ממש לא מזמן הפך הנושא למוקד סוער בזירה המקומית סביב סגירת מועדני חשפנות.

למרות שעיסוקו של ליאו במקצוע זוכה למעט פוקוס (מעט מדי, ממש כדי לצאת לידי חובה), הוא כן מעורר את התחושה שיש סטנדרט כפול ביחס לעובדי ועובדות בתעשיית המין. כמובן שיש הבדלים משמעותיים – שנבדקו אמפירית באשר לסכנות הטמונות במקצוע. אבל ברמה המוסרית, האם יש הבדל שכזה? ברמה התאורטית והלא מוטה – לא אמור להיות. אבל הסרט כמו רומז שאם מדובר באישה כלקוחה ובגבר כזונה – הרי שהדבר לגיטימי יותר מאשר אם המגדרים היו הפוכים.

birds

התוצאה הסופית היא שעל אף הצלחתו של הסרט, הפיל שבחדר מעיב על הצפייה עד כדי כך שהקומדיה הופכת למאולצת. היא מצחיקה עד אין קץ, אבל יש בצחוק הזה משהו צבוע. ליאו מתואר יותר מפעם אחת כ״קדוש מין״: זה אמור להיות פאנצ׳ליין, והכרה בנדיבותו וייחודיותו של ליאו. אבל קשה לי להאמין שבימים אלה יוצר סרט היה מעיז להגיד דבר כזה על נערת ליווי ששירותיה נרכשת על ידי גבר אלמן בגיל העמידה. כמו נשים, גם גברים יכלו להגיע למקצוע זה בעקבות מצוקה כלכלית או ניצול מיני, וגם גברים עשויים להפוך למוקד של החפצה מינית אכזרית הגוררת פגיעה רגשית עמוקה ומצולקת.

הסטנדרט הכפול הזה הופך את ״לעולם לא מאוחר״ לתמהיל רב־שכבתי בין העצמה ושנינות להתנשאות וצביעות; בין אמירות ליברליות חשובות לסאבטקסט שמרני מגדרי, שהיה צריך לזכות ליותר מחשבה באשר למשמעותו. במקום זה, המשמעות הזו מומרת בצורה סלקטיבית לשיחות עמומות, שנדחקות מתחת לשטיח של הומור שנון.


אף פעם לא מאוחר
בימוי: סופי הייד
בריטניה, 2022, 97 דקות
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

3 תגובות על הכתבה

  1. נ

    באמת..
    גבר יכול להגיע למצב כזה???…
    של מצוקה כלכלית וירידה לזנות..
    היחס המספרי במציאות לא ניתן להשוואה

    אעלק
    הצחק אותי

  2. מיכל

    כמה אחרת גבר רואה את הסרט הזה… קודם כל, הסרט ממש לא מצחיק עד אין קץ. הוא עצוב ורך ומחויך. כמה נשים מזדהות עם הסיטואציה בה הן מוותרות על ה well being המיני שלהן. כמה מעט נשים מעזות להגיד מגיע לי, בטח ובטח נשים בגילה של הדמות. וכמה פעמים אותה ננסי מנסה להבין את מצבו של ליאו. מנסה להבין אם הוא קורבן. אם היא מקרבנת. מציעה לך לראות את הסרט עוד הפעם, ובלווית אישה שתתרגם לך את המבע הנשי האותנטי שמתחולל פה, אולי בפעם הראשונה על המסך.

  3. חנה

    כתבה מעניינת , מעמיקה ורהוטה, ממש כמו הסרט.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden