כל מה שחשוב ויפה
שרי גולן, על הגשר בין בית המשפט למוזיאון תל אביב. צילום: יובל חי
שרי גולן, על הגשר בין בית המשפט למוזיאון תל אביב. צילום: יובל חי

שרי גולן: לכולנו יש ממה להחלים במציאות שלנו

אחרי ״חוק שרי גולן״, לטובת חסיון הטיפול בנפגעות, ולקראת הדיון בקיצור עונשו של אלון קסטיאל, שרי גולן מדגישה את הקשר בין אקטיביזם לאמנות ואת הכוח לשנות, גם אם למיינסטרים לוקח זמן לזהות זאת

גל: הי שרי, בוקר טוב, מה שלומך בימים טרופים אלו?

שרי: שאלה טובה 🙂 רגשות מעורבים. קצת בלחץ לקראת הדיון בבית המשפט המחוזי בנצרת מחר (ב׳)

גל: מה בעצם עתיד להתקיים מחר בדיון?

שרי: זהו הערעור השני שהפרקליטות מגישה על ההחלטה לשחרר מוקדם מהכלא את עבריין המין המורשע אלון קסטיאל. בעצם הגשת הערעור הזה הפרקליטות כמו אומרת – בשם המדינה והציבור – שיש לתת משקל מכריע לעמדה של הנפגעות ולקחת בחשבון את הפגיעה האנושה בהן בשיקולי השחרור המוקדם. אם הערעור הזה יתקבל הוא יהיה היסטורי. אבל גם עצם ההגשה שלו ומה שנכתב בו הוא מעורר השראה. למשל, המדינה מכנה אותנו ״אמיצות״ וקוראת להקשיב לקול שלנו. בפועל, מחר בית המשפט יחליט אם לשחרר את קסטיאל מוקדם או לתת לו לרצות את העונש המקורי שנקבע, עד פברואר 2023

גל: ראשית אגיד תודה על כך שהסכמת לשוחח איתנו ערב הדיון. מעניין ומתסכל לחשוב שעליכן להתעקש על כך שישימו את הנפגעות בראש סדר העדיפויות, וכמה עוד דרך יש לעבור. אבל חשוב לומר שהמאבק שלך ושל הנפגעות הנוספות (ונשים נוספות שהצטרפו אליכן) מניח אבני פינה חשובות מאוד בפן החוקתי, ומעניק תקווה. כבר רשמתן הישג מדהים עם ההעברה של חוק החיסיון, שאת אישית היית מעורבת בו וזכה לכינוי ״חוק שרי גולן״?

שרי: תודה על התמיכה, ואכן – זה נכון מאוד. ״חוק החיסיון״ עבר בסוף החודש שעבר, שניה לפני פיזור הכנסת (את הכינוי ״חוק שרי גולן״ טבעו עירד מרציאנו צייגר, מיכל היימן ואיגוד מרכזי הסיוע – מה שריגש אותי מאוד). בשנת 2017 כתבתי פוסט כואב על כך שבמהלך המשפט הפלילי אני מחויבת לחשוף את הרשומות החסויות מהטיפול הפסיכולוגי שלי, ושהחוק לא מגן עלי, כנפגעת. זה אומר שבעצם עד היום, כל מי שהגישה תלונה על פגיעה מינית או אלימות (מה שמכונה בצורה מאוד כוללנית ולאקונית בחוק ״אלימות במשפחה״), ושהלכה לטיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי או אפילו לעובדת סוציאלית ברשויות הרווחה, הייתה מחוייבת לחשוף בפני בית המשפט סיכומי פגישות.

חשוב להבין שאת סיכומי הפגישות הללו לא רק המשטרה, הפרקליטות, השופטים, ועורכי הדין של הפוגע רואים, אלא גם הפוגע בעצמו. הוא חשוף לסיכומים של שנים של טיפול. במקרה שלי זה היה של טיפול פסיכולוגי. זה משהו שניסיתי להיאבק בו יחד עם הפסיכולוגית שלי, אבל ניצבתי בפני שתי אפשרויות: או שהפרקליטות תחליט לסגור את התיק שלי על רקע ״חוסר ראיות״ (למרות שישנן כמובן ראיות נוספות) או שהם יוציאו צו בית משפט לחשוף את השיחות, והפסיכולוגית שלי הייתה עלולה לעמוד בפני עונש של מאסר בפועל. קשה להסביר את היקף עד כמה זה פוגע בנפגעות ונפגעים, בוגרים, ילדות וילדים. זה מערער את כל היכולת לסמוך על המערכת ולהחלים.

אם הערעור הזה יתקבל הוא יהיה היסטורי. אבל גם עצם ההגשה שלו ומה שנכתב בו הוא מעורר השראה. למשל, המדינה מכנה אותנו ״אמיצות״ וקוראת להקשיב לקול שלנו.
אני חושבת שחלק מה״אומץ״ שהפרקליטות כתבה עליו נובע מעצם היכולת שלנו להאמין באפשרות לשנות את המציאות, להשפיע עליה לטובה. במובן הזה אני חושבת שהאמנות היא זו שנותנת את האומץ

את הפוסט ההוא כתבתי בין השאר בעקבות היכרות עם אמנית פרפורמרית (שלצערי עדיין לא יכולה להיחשף) שסיפרה לי כיצד היא נפגעה מאדם במשרה ציבורית מאוד בכירה. הפרקליטות סגרה את התיק שלה על רקע ״חוסר ראיות״ רק מפני שהיא לא הסכימה לחתום על ויתור חיסיון ולחשוף את הטיפול שלה.

את הזעקה שלי שמעה תמר זנדברג, שהביאה אותה כהצעת חוק ראשונית לכנסת. לאחר מכן, מי שהגישה וקידמה את הנושא הייתה מיכל רוזין, שיחד עם גלעד קריב ואיגוד מרכזי הסיוע נתנו לי במה מכובדת להשמיע את קולי בוועדת חוקה ומשפט בכנסת. כשהחוק עלה בקריאה הראשונה במליאת הכנסת, מיכל רוזין הקריאה את הפוסט המקורי שלי במלואו. זו הייתה ההוכחה עבורי שלמילים שלי יש כוח לשנות מציאות.

אני עוסקת במילים כאוצרת בעולם האמנות וגם ככותבת בעולם הספרות, וכאן נפל לי האסימון שלמילים שלי כאקטיביסטית יש כוח. אני גאה מאוד במהלך הזה ומודה לעוד הרבה נשים שהיו חלק ממנו מאחורי הקלעים. זו עבודה של שנים, ואמנם עבורי זה כבר מאוחר מדי, אבל היא תעזור לאינספור נפגעות ונפגעים בעתיד

מראה הצבה בתערוכת הפתיחה של המשולש. צילום מל

רותי הלביץ כהן בגלריה המשולש. צילום: יובל חי

גל: אני רוצה להתייחס באמת לקשר לעולם האמנות. בראיון ל״ערב ערב״, מיכל היימן, אמנית ואקטיביסטית, מהפעילות הבולטות לחקיקה ולהעלאת מודעות לפגיעות מיניות – הצביעה על כך שבחזית המאבק הזה נמצאות נשים מעולם האמנות, כמוה, כמוך, או כמו אמנית הפרפורמנס עירד מרציאנו צייגר. יצא לך לחשוב על זה?

שרי: בהחלט. זו נקודה חשובה. קודם כל, את אלון קסטיאל הכרתי בתוך עולם האמנות, דרך קולגות – בעלי גלריה וכתב עת, שבשניהם קסטיאל תמך. ידעתי שהוא ומשפחתו אספני אמנות, ושיש להם שיתופי פעולה וקשרים עמוקים עם העולם הזה.

מיכל היימן הייתה מרצה שלי במדרשה לאמנות. ההבנה שלי שדרך אמנות ניתן להתבונן על המציאות באופן שונה ולהשמיע קול, ללא ספק מושפעת מאז ועד היום ממיכל. עירד היא אמנית פרפורמנס, קולנוע וצילום ועופרי יהב שעוסקת ביחסי ציבור למדה אוצרות. אני חושבת שחלק מה״אומץ״ שהפרקליטות כתבה עליו נובע מעצם היכולת שלנו להאמין באפשרות לשנות את המציאות, להשפיע עליה לטובה. במובן הזה אני חושבת שהאמנות היא זו שנותנת את האומץ.

גם ככותבת, אני מוצאת את הדרך הכי טובה לבטא את עצמי ביצירה. את הספר הראשון שלי ״ילדה בשם תהום״ ערכה המשוררת אפרת מישורי; את הספר שני שלי ״מופקרת – שברי זיכרון ומחשבה״ בימים עורכת ארנה קזין, ויערה שחורי כותבת לו מאמר נלווה. כל השמות שהזכרתי הן של נשים אשר לא רק כותבות, אלא לכולן יש מערכת יחסים עם עולם האמנות וקשר חזק בין אמנות, פמיניזם ואקטיביזם. האמנות נותנת לנו כוח להילחם במציאות עצמה

גל: היו הדים למשפט ולמאבק הציבורי שלכן בתוך עולם האמנות?

שרי: בהתחלה היה סוג של הלם שייצר אלם. שתיקה רועמת. צריך לזכור שהכרתי את קסטיאל דרך אנשים בתחום. הפעלתי עליהם בזמנו לחץ גדול לתמוך בכל הנפגעות, ובעיקר באלו מתחום האמנות והספרות. לקח לחלקם שנים לעשות זאת. נתקלתי באספנים שאמרו עלי כל מיני דברים, כמו ״שקרנית״ ואף פגעו בי עסקית. יש אנשים שצריכים לעשות חשבון נפש עמוק.

זה אמנם לקח זמן, אבל עולם האמנות התייצב לצידי ולצד הנפגעות הנוספות. ידוע לי על המון אמניות שבזכות המקרה שלי הרגישו שהן יכולות לספר על מה שהן עברו, בתוך ומחוץ לעולם הזה. וזה חשוב ביותר. שתיקה היא כמו סרטן – זה אוכל את הגוף

למזלי, רוב עולם האמנות התפכח, והביע תמיכה וסולידריות. היו אספניות שהביעו בי תמיכה לאורך כל המאבק באופן פרטי ובאופן גלוי וכך גם לגבי אוצרות ואוצרים, אמניות ואמנים. אני אסירת תודה על האהבה הגדולה והחיזוק שאני מקבלת מא.נשים בתחום.

זה אמנם לקח זמן, אבל עולם האמנות התייצב לצידי ולצד הנפגעות הנוספות. ידוע לי על המון אמניות שבזכות המקרה שלי הרגישו שהן יכולות לספר על מה שהן עברו, בתוך ומחוץ לעולם הזה. וזה חשוב ביותר. שתיקה היא כמו סרטן – זה אוכל את הגוף. יש דברים שאני עדיין שותקת עליהם, כמו רבות. מקווה שיגיע יום שבו אוכל לספר את הכול. למרות זאת אני רוצה לשלוח חיזוק מפה לכל מי שעדיין נמצאת בשתיקה, בושה או אשמה. אני יודעת על נשים מאוד בכירות בעולם האמנות שנפגעו, וגם על מאוד צעירות. לצערי אין הפרדה בנושא הזה והשתיקה עדיין קיימת. אבל אני מאמינה ומקווה שהיא תתפוגג עם השנים

גל: בשנתיים האחרונות (יש שיגידו באיחור אחרי תנועת Metoo שהתחילה ב־2017 לערך) החלו לצאת קולות רבים על ניצול, פגיעה ויחסי מרות, גם בעולם האמנות. יש לכך השלכות הרות גורל על הקריירה המקצועית של הנפגעות, וכן יש אמניות וסטודנטיות שבכלל עזבו את התחום לאחר שנפגעו, והסביבה לא ייחסה לכך מספיק משמעות.

אני רוצה להתייחס גם לעבודה שלך, מלבד כאוצרת עצמאית, ובמיוחד להקמה של ״המשולש״ והעברת הקורסים ״מה שלא לימדו אותכם בבית ספר לאמנות״, ו״התמודדות רגשית בקריירה לאמניות ואמנים״. אני רואה בכך קשר ישיר לאקטיביזם

שרי: זה מרגש שאת רואה את הקשר הישיר בין הדברים. האג׳נדה החברתית־פמיניסטית שעמדה מאחורי ״כל מה שלא לימדו אתכם בבית ספר לאמנות״ יצאה מההבחנה שלאמניות־נשים הרבה פעמים קשה יותר מלגברים להתפרנס בעולם הזה. הקושי קיים גם עבור גברים כמובן, אבל הקושי לנשים נובע מפגיעות, הפסקות ברצף העבודה, במקרים של הריון ולידה, גידול ילדים ועוד.

עם השנים הבנתי שרק ידע לא מספיק. התחלתי להעביר קורסים מסוג שונה, שעסקו יותר בליווי אוצרותי לאמניות, להעניק יכולת לגדל בתוכן גם ״אוצרת פנימית״, שתעזור לפתח את היצירה שלהן ולהוציא אותה לאוויר העולם.

כיום אני משלבת בין תחומי ידע שלמדתי לתואר בחינוך (כמו פסיכולוגיה וסוציולוגיה) עם ידע בהנחיית מעגלי נשים ושיטת ימימה להתפתחות אישית. יצרתי מהם תמהיל שמשולב עם הניסיון שלי כאוצרת ב־16 שנים האחרונות ומנטורית לאמניות ואמנים. כמובן שזה גם השתלב עם שאר הניסיון שלי בתחום המסחרי עם העבודה כאוצרת ומנהלת של גלריה רוזנפלד בזמנו, או כמי שעבדה ביח״צ למוזיאונים בארץ.

הבנתי שלניסיון שלי בכל התחומים יש משמעות דווקא בחיבור של הדברים יחד. בימים האלו אני מעבירה קורס ראשון וחדש ב״תא תרבות בקריית המלאכה״ שעוסק ישירות בנושא של התמודדות רגשית בקריירה של אמניות ואמנים. הייתי בטוחה שעולם האמנות לא יהיה בשל לקבל אותו, ולשמחתי הרבה הוא דווקא התקבל בזרועות פתוחות ובצמא

גל: אני מניחה שזה מצריך כוחות גדולים, לספק תמיכה נפשית ואוזן קשבת לאמניות ואמנים אחרים, בעיצומו של מאבק אישי – משפטי, רגשי ונפשי – שאת עומדת בקדמתו כבר שנים. מה את צופה לעולם האמנות בהקשרים האלו? האם את חושבת שהעשייה שלכן משנה את השיח האמנותי?

לילי כהן פרח יה בגלריה המשולש. צילום: יובל חי

לילי כהן פרח יה בגלריה המשולש. צילום: יובל חי

שרי: כן, דרושים הרבה כוחות וזה לפעמים מאוד לא קל. אבל דווקא ההקשבה וההעצמה של אמניות ואמנים נוספים נותנת לי כוח. קיבלתי תמיכה גם מאמנים גברים שמסיבות שונות מודרים מהשדה מבחינה חברתית, ושאמרו שהם מעריצים את המאבק שלי.

אני מאמינה שעולם האמנות כבר השתנה כי העולם עצמו משתנה. אנחנו רואות גם בעולם תנועת מטוטלת, עם ביטול הפסיקה התקדימית לגבי ההפלות בארצות הברית, לדוגמה, זה ברור שאין לנו רק כיוון של התקדמות, והעבודה עוד מרובה. אבל מצד שני, אני מרגישה שקרו המון דברים היסטוריים ומשמעותיים סביב הנושאים הללו שקושרים אמנות־תרבות ואקטיביזם־פמיניזם.

ב־2007 אצרתי את התערוכה הראשונה שלי כאוצרת עצמאית, שנקראה ״הקונגרס 17״, בבניין חצי נטוש בדרום תל אביב. זו הייתה אותה שנה שבה נפגעתי, זמן לא רב לאחר מכן. מאז אצרתי מעל 60 תערוכות והנחיתי אלפי אמניות ואמנים, וזה כשלעצמו היה הניצחון שלי, עוד לפני החוק או ההכרה הציבורית.

עצם זה שלא ברחתי מעולם האמנות או מהארץ. מבחינתי, עולם האמנות והתרבות הישראלי הוא הבית שלי. אני לא זו שצריכה לצאת ממנו. חשוב לי להוביל שינויים לטובה בתוכו, לא פחות מלהוביל חקיקה. כי בסופו של דבר אני לא רוצה להיות חברת כנסת, אני רוצה להיות אוצרת, יוצרת ואולי יום אחד לנהל מרכז שיוכל לקשור את כל קצוות העשייה הזו. שהתהליכים הרגשיים וגם הגוף שלנו הם חלק ממנו. אנחנו עושות אמנות עם הלב וגם הגוף. איך יכול להיות שנמחק אותם בשדה?

 אנחנו רואות גם בעולם תנועת מטוטלת, עם ביטול הפסיקה לגבי ההפלות בארצות הברית, לדוגמה, זה ברור שאין לנו רק כיוון של התקדמות, והעבודה עוד מרובה. אבל מצד שני, אני מרגישה שקרו המון דברים היסטוריים ומשמעותיים סביב הנושאים הללו שקושרים אמנות־תרבות ואקטיביזם־פמיניזם

אלו לא רק אמניות שנפגעות בבתי ספר לאמנות או במוסדות אמנותיים שונים, יש כאן הרבה א.נשים שעוברים טראומות שונות. יש המון אלימות, כוחנות וחוסר אונים. ככה שלכולנו יש ממה להחלים במציאות שלנו. לאמנות יש כוח לשנות מציאות, ויש לה גם כוח חברתי של ריפוי והחלמה. אני מקווה שהעשייה שלי ושל שאר השותפות שלי לדרך, תיגע בעתיד יותר בהחלמה ופחות במאבק. יותר בריפוי ופחות בפצע.

עם השנים הבנתי שלמיינסטרים תמיד לוקח זמן להבין את מה שאני עושה, וזה בסדר. אני צופה התפתחויות חיוביות מאוד בתחומים האלה. יש כאן דור חדש וצעיר שמבין את המצב בעיניים חדשות. ואני מקווה שהדור הזה יתחבר לעשייה שלי ושלנו. אני אופטימיסטית מטבעי. גם ברגעים הכי קשים אני מנסה למצוא משמעות, והנה, מכל הכאב והסבל יצא שינוי גדול. וזה נותן גם לי תקווה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. נעם

    ראשית, אני רוצה לחזק ככל יכולתי אותך, שרי, על התפקיד שנכפה עלייך, ואת נושאת אותו מתוך הכרה מלאה. שנית, הראיון כולו סובב סביב נשים, ולמרות שזו בחירה טבעית נכון לומר שהסוגייה איננה נשית בלבד אלא אנושית בכלל. אמנם סביר שנשים פגיעות יותר מגברים (בשל מעמדן החברתי, לא בשל אופיין), אבל הפגיעה בשני צדדיה – הנפגע והפוגע – מכילה גם גברים, ילדים, ובעלי זהויות מגדריות מורכבות. שלישית, הפרשיות האחרונות שנחשפו מבתי הספר למשחק מלמדות שתופעה מכוערת והרסנית כפגיעה מינית מקיימת עצמה ברחבי עולמות האמנות כולם (לא מזמן נחשפנו למקרה קשה בתחום המחול).
    ברור, אם כן, שאפשר, ולדעתי צריך, להרחיב את גבולות הגזרה בעיסוק בנושא. זה גם יכול לשפר את האפקטיביות של הפעילות בתחום.

  2. יחיאל

    כל הכבוד לך, מלאכת קודש.

  3. מירה צדר

    חיזקי ואימצי שרי, תומכת בכל ליבי

  4. פנינה גולדברג סונקין

    את חכמה נחושה ואמיצה. כל הכבוד שרי! ההקשר לעולם האמנות לגמרי במקומו. בהצלחה!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden