כל מה שחשוב ויפה
ניר הוד. צילום: ג'ולי טייטלר
ניר הוד. צילום: ג'ולי טייטלר

מאושוויץ עד טוקיו: ניר הוד בורא סיפורים חדשים

בתערוכת יחיד ראשונה ביפן מציג ניר הוד, אחד האמנים הישראלים הבולטים בעולם, עבודות שהתפתחו בהשראת זכרונות אישיים וקולקטיביים. ״למדתי שאי אפשר להעריך פשטות בלי לעבור דרך המורכבות הדרמטית והעמוסה״

מי שעוקב אחרי העבודה של ניר הוד במהלך השנים האחרונות, בטח מכיר את ציורי הכרום הגדולים שהם גוף העבודות המשמעותי שבו הוא עסוק. בימים אלה הוא מציג לראשונה עבודות חדשות שטרם נראו, בתערוכת יחיד ראשונה שלו בטוקיו. עבודות שכאילו התפתחו באופן אורגני מתוך אותם ציורי הכרום.

אבל שנייה לפני זה ניקח צעד אחד אחורה: הוד (נ. 1970) הוא אחד הנציגים הבולטים שלנו בעולם בתחום האמנות. את תהילתו המקומית הוא קנה בשנות ה־90 עם סדרת ציורי דיוקנאות של חיילות בצה״ל, שהפכו אותו לסטאר. הציורים הריאליסטיים שלו, שאופיינו ביופי רב שרבים אף אהבו לכנות קיטש, הפכו לאייקונים של אמנות ישראלית וגם בינלאומית (אחד מהם, לדוגמה, נמכר במכירה פומבית של סותבי׳ס ניו יורק ב־48 אלף דולר כבר בשנת 2006).

ניר הוד, הד של זכרונות בגלריה Kotaro Nukaga בטוקיו. צילומים: באדיבות הגלריה וסטודיו ניר הוד

ניר הוד, הד של זכרונות בגלריה Kotaro Nukaga בטוקיו. צילומים: באדיבות הגלריה וסטודיו ניר הוד

מראה הצבה בתערוכת יחיד לניר הוד, גלריה Kotaro Nukaga בטוקיו

מראה הצבה בתערוכת יחיד לניר הוד, גלריה Kotaro Nukaga בטוקיו

כבר למעלה מ־20 שנה שהוד חי ועובד בניו יורק. בסטודיו הגדול שלו באחד מאזורי התעשייה של ניו ג׳רזי הוא עובד על ציורים גדולי ממדים, על פיסול ועל ציורי הכרום – טכניקה שפיתח בעצמו. ״זה הדבר הכמעט־יחיד שהתעסקתי בו בארבע השנים האחרונות״, הוא מספר. ״זה לא אופייני לי לעבוד כל כך הרבה זמן על גוף עבודות אחד. אבל רק בשנה וחצי האחרונות אני מרגיש שהגעתי למקום שאליו כיוונתי. מאז ומעולם האלמנט של קראפט בעבודות היה חשוב לי, ותמיד שיחקתי עם חומרים או מדיומים כדי לייצר פנטזיה מסוימת״.

אני מספר סיפורים שהם כמעט מתוך זיכרון סובייקטיבי, אבל במקביל אני גם מספר את החיים מחדש. זה הערך הכי גדול שיש בעיניי לאמנות, היכולת לספר סיפור חדש. זו פריבילגיה שאין להרבה אנשים

הרפרנסים הראשונים לציורים האלה למרבה האימה, מספר הוד, היו קירות תאי הגזים באושוויץ, דימויים שתיארו שריטות של מי שניסה להימלט. זו ממש לא הפעם הראשונה (וכנראה גם לא האחרונה) שהתהליך האמנותי שלו מתחיל בשואה. אחת הסדרות הכי מוכרות שלו, לדוגמה, נקראת Mother – ובמסגרתה הציג סדרה של ציורי שמן ריאליסטיים שמתארים את האישה האלמונית בתמונה האיקונית של ״הילד מגטו ורשה״. עם הזמן התרחקו ציורי הכרום מהרפרנס הראשוני, והפכו להתייחסות קונספטואלית לקירות בעלי ערך תרבותי באופן כללי, ובמקביל לעבודות שעוסקות בהשתקפות העצמית, או איך שאנחנו אוהבים לכנות אותה היום – סלפי.

לא דימיוני, אבל גם לא קיים פיזית

״אלה ציורים אבסטקרטיים, שברגע שיש להם צופה הם הופכים לפיגורטיביים. האימג׳ הפיגורטיבי שנוצר הוא מצד אחד אמיתי, הוא לא דימיוני, אבל הוא גם לא קיים פיזית; זו השתקפות. מבחינתי זה קשור לדרך שבה ציור מתפקד בעידן של סושיאל מדיה ושל מציאות מדומה – הצופה הופך להיות חלק מהעבודה. אבל כשאתה מסתכל על עצמך דרך ההשתקפות בציורים האלה, אתה לא רואה את עצמך שלם. מבחינתי זה כמו להסתכל על החיים באופן כללי, לקבל השראה מהחיים בכלל ולא ממשהו ספציפי אחד״.

עם הזמן, מספר הוד, ההשראה לציורים הפכה להיות כזו שמגיעה מסקאלה מסוימת של צבעים מונוכרומטיים – בעיקר גוונים של ירוק ואפור. ״זו צבעוניות שמכנסת עולמות שונים. אלה צבעים של בתי חולים ובתי משוגעים, אבל הם גם הצבעים של חדרי אוכל בקיבוץ, של חנויות של תכשיטי יוקרה כמו טיפאני ושל החדרים שמוקדשים לאולד מאסטרס במוזיאון המטרופוליטן. יש בהם יופי אבל גם טרגיות ומוות: מצד אחד הם טראומטיים, מצד שני הם אנושיים ומרגיעים. לפני שלוש או ארבע שנים לא הייתי חושב לעבוד בצבעוניות הזו, אבל בשנתיים האחרונות למדתי שאי אפשר להעריך פשטות בלי לעבור דרך המורכבות הדרמטית והעמוסה״.

העבודות שלי עוסקות בתשוקה אסורה. כשאין לך את המידע הקונקרטי, אתה הרבה פעמים מתאהב במשהו שאתה לא אמור להתאהב בו

בתערוכה הנוכחית בטוקיו, שנקראת Echo of Memories (הד של זכרונות) מציג הוד עבודות מסדרת ציורי הכרום, לצד ציורי השמן שהתפתחו מתוכם. ״דרך הכרום התחלתי להבין טכניקות חדשות. איך להניח צבע, איך לערבב, איך להאיר אימג׳ים מסוימים. בציורים החדשים יש צבעוניות שאף פעם לא היתה אצלי – ורודים, ירקרקים; צבעים שהם תעשייתיים במידה מסוימת, אבל ברגע שמוציאים אותם מהקונטקסט התעשייתי יש בהם משהו מאוד אלגנטי ויוקרתי.

״אלה עבודות שיש בהן משהו שקט, אניגמטי, חושני. אני מתייחס לעבודה עליהן כמו לכתיבת זיכרונות. אני מספר באמצעותם סיפורם שהם כמעט מתוך זיכרון סוביקטיבי, אבל במקביל אני גם מספר את החיים מחדש. זה הערך הכי גדול שיש בעיני לאמנות, היכולת לספר סיפור חדש. זו פריבילגיה שאין להרבה אנשים״.

יופי והרס, אהבה ומוות

כשהוא מדבר על לספר סיפור חדש, הוא מתכוון לעבודות כמו The Love Story Of Young Helena שמוצגת בתערוכה הנוכחית. במרכז הציור המונוכרומטי דימוי של אגרטל פרחים, שהמקור שלו הוא אחד הצילומים היחידים שקיימים מליל הבדולח, יחד עם שני צילומים נוספים מאותו האירוע ההיסטורי, שאותם חיבר הוד לטובת סיפור חדש על חיים חדשים. ״זו גם הסיבה שנתתי לעבודה את השם הזה. דמיינתי נערה יהודיה בת 16, מאוהבת, שצריכה יום אחד לעזוב הכל ולברוח. כשאני רואה איך אנשים מסתכלים על הציור ומגיבים לו, אני מבין שגם אני כבר לא שם, בסיפור המקורי, אלא בסיפור שהוא מספר״.

גם לציור Leah, שבו מוצגות שתי נשים עירומות עומדות אחת מול השנייה, יש שורשים אי שם בהיסטוריה  שלנו. ״זו אבולוציה של אימג׳ שקיים, אבל משתקף בצורות אחרות. העבודות שלי עוסקות בתשוקה אסורה. כשאין לך את המידע הקונקרטי, אתה הרבה פעמים מתאהב במשהו שאתה לא אמור להתאהב בו״.

birds

היחסים בין יופי והרס, בין אהבה ומוות – הם כאלה שמלווים את הוד, כאמור, כבר מתחילת דרכו. כשהיה סטודנט בבצלאל בשנות ה־80, הוא מספר – היופי נחשב דבר פסול באמנות הישראלית. היום, הדיבור הזה כבר לא רלוונטי מבחינתו. ״כל השיח הזה הגיע לרוויה. דיברו על זה יותר מדי. ובכלל דיברו יותר מדי על למה דברים קורים כמו שהם קורים. אנשים רוצים לחיות עם דברים יפים, גם אחרי כל הטקסטים שנכתבו בעניין. מה שמנצח הוא הרגש והיופי – אם עבודה גורמת לך להרגיש ואם היא יפה בעינייך.

״החומרים שאני מתעסק איתם הם תמיד קשים. יש בהם אלמנטים של מוות, של כאב, של לב שבור. תמיד יש בהם טרגיות. מתוך זה אני יוצר, והיופי הוא סגו של דרך גם להתמודד איתם בצורה הכי אנושית וגם זו בעיני הדרך הכי נכונה להתחבר לצופה. עם הזמן זה הפך אצלי לסוג של ערך״.

הקשר עם גלריה KOTARO NUKAGA היפנית התחיל לפני יותר משנה, דרך אמן יפני שחי בניו יורק. הגלריה כבר הציגה עבודות של הוד בירידים בעולם, ואז הזמינה אותו להציג תערוכת יחיד בחלל הגלריה בטוקיו. העבודות בתערוכה נמכרו כמעט כולן עוד לפני שהיא נפתחה לקהל – רובן על ידי אספנים יפנים.

״כשהיפנים רואים את ציורי הכרום הם קודם כל צוחקים. הם שמחים לראות את עצמם. אבל הם גם מבינים אחרת מהאמריקאים את כל הנושא של כאב ושל זיכרון. יש להם איזו יכולת להתחבר למקומות האלה. כמו שאנחנו הישראלים נשענים על השואה, גם להם יש את המקומות האלה בהיסטוריה שהם נשענים עליהם. הם מבינים את הצבעוניות, הם יכולים לדמיין חייל שחוזר הביתה מהקרב. זה משהו שקיים בתרבות היפנית״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    גם אני נמשכת לעצים שהיו צבועים בעבר והצבע נמחק ונשארו עקבות צבע בעץ של אדום ירוק
    חום. מצמרר הסריטות של נסיון האדם לאחוז בחיים הנכחדים שלו, כחלק מקטע אומנותי,
    האמנות היא נצחית משהו וחיי האדם נכחדים בעוד שניה. האומנות שורדת יותר מהחיים.
    אפרופו הסעודה האחרונה, גם – שניה לפניה…. ובכלל כפר עין הוד יושב על חיים שנכחדו
    שהוברחו למקום אחר.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden