כל מה שחשוב ויפה
מתוך התערוכה וסיפורים אחרים, ניתאי חלופ. צילומים בארטפורט: טל ניסים
מתוך התערוכה וסיפורים אחרים, ניתאי חלופ. צילומים בארטפורט: טל ניסים

מגלים אוצרות // נעמה הנמן

נעמה הנמן חזרה ארצה מלונדון, שם התוודעה לראשונה לאוצרות, ובימים אלה מוצגות בארטפורט שתי תערוכות יחיד ראשונות שאצרה. בהמשך היא חולמת להגמיש את גבולות הזמן והמקום של תערוכות אמנות

הפעם הראשונה

במהלך התואר השני שלי באקדמיה לאמנות בלונדון The CASS כתבתי את התזה על מתודולוגיה של יצירה. כיוצרת בעצמי, ענין אותי לחקור מתודות של עבודה, דרך העשייה והפעולות האישיות שלי בסטודיו והתבוננות על אמנים אחרים. חיפשתי לראות אם קיים דמיון בפרקטיקות עבודה ואם אפשר לייצר מעין נוסחה ליצירת עבודת אמנות. באותה תקופה עבדתי בגלריה לאמנות ועיצוב Studio Fusion Gallery במיקום חלומי על גדות נהר התמזה. הגלריה נוהלה כקואופרטיב על ידי ארבע נשים מדהימות והציגו בה עבודות של אמנים מכל העולם. לצערי היא לא שרדה את תקופת הקורונה ונסגרה.

אבל עוד לפני כן, בזמן שעבדתי שם, שיתפתי את אחת הגלריסטיות בתהליך הכתיבה שלי והיא הציעה לי לאצור תערוכה בגלריה. התערוכה יצאה לפועל ב־2019, כשנתיים אחרי סיום התואר שלי, אם כי היא נבטה כבר שם, בחיפוש אחר חיבורים בין שפות יצירה שונות והממשק ביניהן. התערוכה נקראה ״Material Movement״ ועסקה בתנועה של האמן, התנועה החומרית והתנועה המשתנה של היצירה.

נעמה הנמן. צילום: ארקדי ספיבק

נעמה הנמן. צילום: ארקדי ספיבק

מתוך התערוכה Material Movement. צילומים: דן וייל

מתוך התערוכה Material Movement. צילומים: דן וייל

הזמנתי שלושה אמנים: גארת׳ ג׳ונס, ריה לינס וטל בטיט, שעובדים במדיומים שונים של ציור, פיסול ועיצוב, לחקור את התנועה של התהליך שלהם. בדקתי אם ניתן להבחין בתנועה השונה שהתרחשה בזמן היצירה בנקודת הסיום של העבודה, כשהיא מנותקת מהיוצר ועומדת בפני עצמה. בחרתי להציב את העבודות כמקבצים, ולא להפריד את ההצבה לפי אמן על מנת להראות נקודות דמיון בחומרים ובמדיומים שונים. היה מענין עבורי להציב את הציורים של גארת׳ ג׳ונס – אמן בריטי שבעשייה האומנותית שלו מאפשר לחומר, לזרימת הצבע, ולאינטראקציה של ההתמזגות עם המצע להוביל את הציור; לצד אמן קרמיקה ישראלי – טל בטיט, שביצירת העבודות שלו משתמש בתוכנות תלת מימד ותבניות יציקה, ומציב גבולות לתזוזה של החומר. לאחר פתיחת התערוכה ה־London Craft Week החליטו לשמחתי הרבה לכלול את התערוכה במסגרת האירועים שלהם והיא זכתה לחשיפה ומבקרים רבים.

התחנה האחרונה

לפני כשנתיים וחצי חזרתי לארץ ומאז אני עובדת בארטפורט לצד המנהלת והאוצרת ורדית גרוס, כמפיקת אמנות ועוזרת אוצרת של התערוכות שמוצגות בגלריה. במהלך הקורונה פתחנו תכנית שהות רזדינסי קצרת מועד, כדי לתת מענה לאמנים ישראליים השוהים בחו״ל ולאמנים הגרים מחוץ למרכז (100 ק״מ ויותר מחוץ לתל אביב). בין האמנים שהתקבלו לתוכנית הייתה האמנית מעיין שחר והאמן ניתאי חלופ. מעיין שהתגוררה באותן שנים בצאלים, השתתפה בסתיו 2020 במחזור הראשון של התכנית. ניתאי, שחזר לישראל לאחר שהות ארוכה בברצלונה, השתתף בתוכנית באביב 2021. במהלך השהות שלהם אצלנו נוצר בינונ קשר מיוחד. היינו יושבים ומדברים על העבודות שלהם, על טקסטים שכתבו ועל דרכי עבודה. כשורדית הציעה לי לאצור תערוכה, ידעתי שאני רוצה לעבוד איתם.

מרגע שיצאתי לדרך לפני יותר משנה, והתחלתי לבקר בסטודיו של האמנים באופן תדיר, נזכרתי כמה מרגש אותי להביט על תהליכי עבודה של אמנים אחרים ואיך בכל פגישת סטודיו נפתח עולם חדש ומפתיע

בשנתיים האחרונות התרגלתי להחזיק את תואר המפיקה, שנמצאת מאחורי הקלעים של התערוכות. ביחד עם החשש התמידי המתלווה לטייטל אוצרת, הייתי צריכה רגע להבין שאני רוצה להפעיל מחדש את השריר הזה ולתת לגוף להיזכר בחוויה של להביט על הדברים מנקודת מבט חיצונית. אבל מרגע שיצאתי לדרך לפני יותר משנה, והתחלתי לבקר בסטודיו של האמנים באופן תדיר, נזכרתי כמה מרגש אותי להביט על תהליכי עבודה של אמנים אחרים ואיך בכל פגישת סטודיו נפתח עולם חדש ומפתיע. מכיוון שאני יודעת על בשרי מה דורש תהליך יצירה, ניסיתי לגשת לעבודה המשותפת עם מעיין וניתאי מתוך נקודת המבט של מה שאני הייתי רוצה לקבל. להיות קודם כל במקום של הקשבה וספיגה, לצד התבוננות חיצונית וגם צלילה עמוקה. להצליח להאיר מהצד, לשאול בכנות שאלות פשוטות ונכונות ולתת מקום לתהליך שלהם להוביל.

מעיין שחר בארטפורט, אישונים מתרחבים בחושך. צילומים: טל ניסים

מעיין שחר בארטפורט, אישונים מתרחבים בחושך. צילומים: טל ניסים

ניתאי חלופ בארטפורט

ניתאי חלופ בארטפורט

לראשונה בגלריה בארטפורט, אנחנו מציגים שתי תערוכות יחיד שאצרתי זו לצד זו אבל אין בהם רצון לחיבור ממשי, כל תערוכה ואמן עומד בפני עצמו. התערוכה של מעיין שחר שנקראת ״אישונים מתרחבים בחושך״ התחילה מבדיקה מחודשת של המציאות המוכרת לה. לפני כמה שנים היא השתתפה בניסוי שבדק השפעה של טיפול בחומרים משני תודעה על אנשים הסובלים דיכאון לצד אלו שלא, מעיין לקחה חלק בקבוצת השנייה. בסיום הניסוי היא קיבלה דיסק עם סריקות המוח שעברה, אותם הדפיסה ותלתה בסטודיו. בשנה האחרונה היא חזרה אליהם ועיבדה אותם לרישומים ופסלים. העבודות עשויות בעבודה רפטטיבית ודקדקנית האופיינית למעיין, היא ניגשת לחומר בכבוד ומצליחה להוציא ממנו איכויות חדשות. בצורת העבודה של מעיין יש אומץ רב, היא בוחרת לערער על הקיים ולזרוק את עצמה למרחבים חדשים ולא מוכרים, להביט בחששות ובפחדים שלה בעיניים פקוחות, ולא מהססת להכניס את עצמה בכל פעם אל החשכה, אל מרחב ללא גבול. העבודות בגלריה מזמינות את הצופה לנוע איתם מצד לצד – ממאבק לקרבה, מהמציאות אל הלא־נודע.

birds

התערוכה של ניתאי חלופ הקרויה ״וסיפורים אחרים״ היא תערוכת היחיד הראשונה שלו בישראל. הוא מציג בה פיסולי אנושי ושברירי. ניתאי מגלם דרך היצירה שלו מגוון תפקידים, הוא עוסק בבריאת הגופים שלו מאפס, יוצר בחומריות מסיבית אלמנטים מבטון ומצליח ברגישות רבה להפיח בהם רוח חיים. לפסלים של ניתאי יש מאפיינים ותכונות חיים: העבודות דקות ומתנשאות באצילות כלפי מעלה, הן עדינות ופגיעות ומבקשות אחת מהשנייה נחמה. הן ביישניות וצנועות ומעט כנועות.

הוא מצליח לשנות חומריות ותכונות מוכרות של חומר כבטון, המזוהה עם כובד, חוסר גמישות ומסיביות ולתת לו מקום של קלילות וריחוף, לייצר הרמוניה ורוגע לצד מתח ותזוזה. דרך העבודות שלו וצורת ההצבה שלהם הוא חושף אותנו לצורך בזולת, לשבריריות ולסדקים, מדגים לנו היפרדות לצד הכלה. בהבנה עמוקה וחיבור רגשי לחומר ולפוטנציאל הגלום בו, ניתאי מאפשר גם לנו לראות מבעד לחומר את הסיפורים המינוריים והפשוטים.

מכל מלמדיי השכלתי

התערוכה ״Oceania״ שהוצגה בשנת 2018 ב־Royal Academy of Art הוצגה כחלק מהמסורת של המוזיאון להציג תערוכות שחוקרות תרבויות. היא הייתה אחת התערוכות היפות שיצא לי לראות, עם כמות עשירה של עבודות שנאספו מכל העולם. אוצרי התערוכה, פרופסור ניקולס תומאס וד״ר פיטר ברנט, הצליחו ברגישות רבה להציג תערוכה אנתרופולוגית והיסטורית של אחת התרבויות העתיקות, המגוונות והפוריות ביותר מבחינה אמנותית בעולם; לצד עבודות אמנות עכשווית שמעלות ביקורת ושואלות שאלות על קולוניאליזם, אוטופיה ודרך תיקון.

ביקרתי בתערוכה הזו פעמיים, במיוחד כי תפסה אותי העבודה ״המרדף אחרי ונוס [נגועים]״ של האמנית הניוזילנדית ליסה ריהאנה. היא ייצגה את ניו זילנד בביאנלה בוונציה עם העבודה הזאת ב־2017 ואח״כ היא גם הוצגה פה במוזיאון ישראל. זאת עבודת וידאו עם למעלה מ־65 שחזורים של סצנות שמספרות את כיבוש איי הדרום, כל זה קורה דרך אנימציות שקמות לתחייה על גבי טפט נוף צרפתי מהמאה ה־19. בשונה מאיך שהוצגה בביאנלה, העבודה שאורכה הפיזי הוא 23 מטר לא נכנסה לחדר במוזיאון, ולכן אוצרי התערוכה (בדיאלוג עם האמנית) החליטו להציג אותה בצורה פנורמית על גבי מסך שהקיף בחצי עיגול את החדר והגיע עד התקרה. ישבתי על השטיח, שהדימויים השתקפו עליו, והרגשתי שאני עטופה בעבודה, נוכחת וצופה בזמן הווה במתרחש. זה היה אחד הרגעים שאופן ההצבה והתנועה של העבודה בהתאם לחלל יכולים לייצר שינוי בחוויה ובקריאה שלה.

ליסה ריהאנה ברויאל אקדמי בלונדון. צילום: דייויד פארי

ליסה ריהאנה ברויאל אקדמי בלונדון. צילום: דייויד פארי

תערוכת החלומות

יש לי רשימת אמנים חיים וכאלו שלא שהייתי רוצה לצפות וללוות אותם בתהליך היצירה שלהם. אבל בעיקר אני רוצה לאצור תערוכה שתהיה ממוקמת בחלל אמנות שמאפשר התבוננות על עבודת אמנות תוך שהייה שונה בחלל. אני מתכוונת לחוויה ייחודית וקבועה שפועלת אחרת על הדרך בה אנחנו רואים אמנות. זה בשונה מהאפשרויות האחרות שגם הן חשובות בעיני, שמאפשרות למבקרים לחוות את העבודות עם נדבך נוסף אבל קורות באופן חד פעמי. לדוגמה: לראות אמנות בשעות פחות פורמליות במוזיאונים וגלריות שפותחים את החלל שלהם עד מאוחר, או התרחשויות שקורות במקביל לתערוכות כמו אירועי מוזיקה ופרפורמנס.

אחד החללים המוכרים ביותר שיש לי חיבה גדולה אליו הוא אולם הטורבינות בטייט מודרן. זה חלל עצום וגבוה שמחבר בין שני הבניינים של הטייט. במקור המבנה היה תחנת כוח ובחלק הזה ישבה הטורבינה. בגלל הגודל והגובה שלו הוא מאפשר להציג עבודות ענקיות. בשל המיקום המרכזי שלו, אפשר לצפות בעבודות ממקומות שונים במוזיאון ולפגוש אותם במעברים בין התערוכות השונות. בימי שבת אחת לחודש אפשר להיכנס לטייט עד חצות ולשבת למרגלות העבודות שמוצגות שם עם כוס של ג׳ין וטוניק. הייתי הולכת לראות את העבודות, לפעמים לבד או עם חברים, היינו יושבים למרגלות העבודות, נשאבים ומגלים חלקים חדשים או סתם מדברים. העבודה האחרונה שיצא לי לראות שם זה הפסל ״Fons Americanus״של קארה ווקר, זאת הייתה חוויה מדהימה.

כשאני רואה אמנות אני שמה דגש כל הרגש והחוויה שעולים אצלי, הייתי שמחה להצליח לאצור עבודה שתאפשר את המעטפת הטוטלית הזאת

עבודה נוספת שאני זוכרת שחזרתי אליה במיקומים ושעות שונות היא העבודה הידועה של כריסטיאן מרקליי ״השעון״. ראיתי אותה לראשונה ב־2011 במוזיאון ישראל ואחר כך במוזיאון תל אביב. מצאתי את עצמי מבקרת בה מספר פעמים בזמנים אחרים ביממה, וכל פעם חווה אותה אחרת.

קארה ווקר בטייט מודרן. צילום: מאט גרינווד

קארה ווקר בטייט מודרן. צילום: מאט גרינווד

״השעון״, כריסטיאן מרקליי. באדיבות האמן

״השעון״, כריסטיאן מרקליי. באדיבות האמן

אלו חללים שממוקמים בלב המוזיאון, וברור לנו שאנחנו נכנסים אליהם על מנת לראות אמנות, אבל שבירת הפורמט הרגיל של כניסה לסיבוב של שעה שעתיים שכולל מעבר בין עבודה לעבודה, והאפשרות לצלול אל עבודה מסוימת בשעות וצורה אחרת, משרים עליי קסם בכל פעם. כשאני רואה אמנות אני שמה דגש כל הרגש והחוויה שעולים אצלי, הייתי שמחה להצליח לאצור עבודה שתאפשר את המעטפת הטוטלית הזאת.

בקרוב אצלך

בשני הפרויקטים הקרובים שאני עובדת עליהם אחזור לכובעים הנוספים שלי כמפיקת אמנות וכאמנית. התערוכה הבאה שאפיק תהיה תערוכת סיום התוכנית הרזדינסי השנתית של ארטפורט. זה תמיד רגע שמגיע מהר מידי לאמנים ולנו, ואנחנו מתקשים להאמין שכל כך מהר עברה שנה. לתערוכה שם קבוע ״נונפיניטו״, הקרוי על שם העבודות הלא גמורות של כמה מאמני הרנסנס, ביניהם מיכלאנג׳לו ודונטלו. במקור יוחס הביטוי בעיקר לסדרת פסלים לא גמורים, אבל כיום משמש לתיאור הרצון המודע לייצג רעיונות שעדיין לא פותחו עד תום, וכך גם מיוצג בתערוכה הקבועה בארטפורט.

במקביל אני עובדת על סדרה חדשה של עבודות שלי, שתוצג בספטמבר הקרוב במוזיאון העיצוב Direktorenhaus בברלין. בתערוכה אציג עבודות קיר הבודקות את גבולות החומר ועשויות בטכניקה מסורתית של עבודה במתכת. בנוסף יש כמה פרויקטים ותערוכות שנמצאים בתהליכי חשיבה וצעדים ראשוניים, שבתקווה ייצאו לאור בקרוב.


לקריאת כל המדורים בסדרה מגלים אוצרות

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden