כל מה שחשוב ויפה
דולב אלרון צילום רפי דלויה
דולב אלרון, המחלקה לעיצוב אופנה שנקר, 2022. צילום: רפי דלויה

The Critical F // אופנה לכולם זה כל כך 2019

מה ההבדל בין ג׳ינס לדנים, למה אפשר לזרוק לפח אופנה שהיא תקינה פוליטית, מה מלמדת אותנו התערוכה החדשה של לואיז בורז׳ואה, ואיך החזה הנשי העירום משתלט על כל חלקה טובה בתעשיית האופנה?

אומרים שהג׳ינס חוזר, כאילו שהוא נעלם לאנשהו

נהוג להבדיל בין ״דנים״ לבין ״ג׳ינס״. המילה הראשונה בדרך כלל מתייחסת לאריג הכותנה העבה, הצבוע לרוב בכחול־אינדיגו, והשנייה למוצר המוגמר, לדוגמה מכנסי ג׳ינס. אבל האמת היא שאם הולכים קצת אחורה, ובודקים את האטימולוגיה של המילים האלו, מגלים שהן לעיתים מחליפות זו את זו, או משמשות כמעין מילים נרדפות.

בין אם מעדיפים את המילה האחת או האחרת, כל אחת מהן מעידה על מקור הטקסטיל והגוון העמוק שלו (למרות שגם על כך יש אין ספור ויכוחים). יש הטוענים שדנים משמעותו טקסטיל שמקורו בעיר נים (סרז׳ דה נים), כשהאינדיגו הובא מלאהור דרך עיר הנמל ג׳נואה שבאיטליה (ועל כן ג׳ינס, שכן ג׳נואה מכונה בצרפתית ז׳ן).

אין הרבה סוגי טקסטיל שקפצו מלמטה למעלה כמו ג׳ינס. כבר במאה ה־16 הוא נודע בזכות האיכויות העמידות שלו, ולכן עם הזמן נעשה לבגד הפועלים האולטימטיבי. לקראת סוף המאה ה־19, הודות להמצאות כמו מסמרות העשויות נחושת, עיצוב המתאים לייצור סדרתי ואמצעי מיתוג המיוחסים ללוי שטראוס, הפך הג׳ינס לא רק לסמל של אמריקה העובדת, אלא גם לגילום של אופנה מודרנית.

המעניין הוא שבמהלך המחצית השנייה של המאה ה־20 נעשה בגד הפועלים לפריט מעצבים. קשה לדמיין את המעצבים הבולטים של סוף המילניום השני – הלמוט לאנג, קלווין קליין ואפילו דולצ׳ה וגבאנה או ורסצ׳ה – בלי לחשוב על הנוכחות האדירה של האריג העבה בקולקציות שלהם. כיום ג׳ינס הוא – גם – מוצר יוקרה מובהק.

אומרים שהג׳ינס חוזר, כאילו שהוא נעלם לאנשהו ה־50 השנים האחרונות. לא הייתי חותם על חזרה, אבל אין ספק שהוא מציף את הקולקציות החדשות: מקולקציית הבוגרים של שנקר, ועד לתצוגות הבולטות בשבועות האופנה לקיץ הבא.

מה משתנה בגלגול הזה מהגלגולים הקודמים? הצלליות המרווחת מעט, והעיבודים הפרומים החושפים את הסיבים עצמם, מרמזים על מעבר מאריגים עמוסי לייקרה, כפי שהיה פופולרי בשנים האחרונות, אל אריגים העשויים מכותנה בלבד. זה מרגיש אחרת על הגוף, מחייב יותר, מחייב פחות.

אני מודה שיצא לי טוב כל האובססיה הבלתי נגמרת סביב הג׳ינס. בימים אלה אני אוסף חומרים לקראת ספר בשם ״בגד מעצבים: סיפורו של ג׳ינס״ שעתיד לצאת בשנה הבאה במסגרת הסדרה ״אובייקטים גלובליים״ של מכון ון ליר. השאלה שמעסיקה אותי היא שאלה שמעסיקה רבים; לא רק איך הפך הג׳ינס למוצר ממותג, אלא איך הוא מתגלגל בעולם ומוצא את עצמו בסין כמו גם בישראל או ברזיל; איך הוא הפך לאוביקט שהוא הגילום המושלם של גלובליזציה ומסחר מודרניים, מרסק מעמדות חברתיים וחוצה גבולות, ומנגד – גם בונה אותם מחדש וממדר.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


בלנסיאגה 2022: מחפצנת, סוטה ובוטה במודע 

למרות שיתוף הפעולה הארוך בין שני הצדדים, הופעתה של קים קרדשיאן על מסלול תצוגת ההוט קוטור של בלנסיאגה היה החלק הכי פחות משמעותי במה שקרה שם. גם לא ההופעות הדומות של ניקול קידמן (מישהו חייב לתת את הדעת על תסבוכת נייר האלומיניום הזה, אגב) או של נעמי קמפבל (שנראתה נהדר בשמלת קרינולינה שחורה, אגב שני). בעוד שהידועניות האלו הן נדבך חשוב בהפיכת התצוגה הזו לוויראלית, הרי שהחשיבות של האירוע נעוצה במקום אחר לגמרי.

אין הרבה בתי אופנה, או מעצבים בהקשר הזה, שמצליחים באירוע אחד לא רק למסמר את כל מה שקורה בתעשיית האופנה בהווה, אלא לאותת שהושלמה תנועה ארוכה של שינויים קטנים שבסופם מתגלה מציאות אחרת. דמנה וסאליה, שבראשית דרכו היה עסוק כל כולו באירוניה נוסח חולצות טי של נותני שירות הנמכרות במאות אירו – תולדה של חוסר ביטחון עצמי שמא יחשבו שהוא לוקח ברצינות גדולה מדי את עסקי הבגדים – זנח הפעם את המניירות.

במקום זאת, הוא הגיש קולקציה שדקרה שורה של תמות רלוונטיות – עיסוק אובססיבי במחוות של תפירה עילית, לרבות הסלון שבו התקיימה הקולקציה; רצון לגעת באפיקים של מיניות קינקית וחריגה, שבאו לידי ביטוי בחליפות גומי (?) שהזכירו יותר מכל את מישל פייפר כקאטוומן בבאטמן; וכמובן – הכרה באופן שבו אופנה היא כלי ראשון במעלה לאילוף הגוף. קשה אחרת להבין לא רק את הצלליות המפוסלות ואת כריות הכתפיים, אלא את הנוכחות הגדולה של מחוכים לנשים ולגברים על המסלול.

בכך וסאליה, שסוגר כמעט שמונה שנים כמעצב הראשי של בלניסאגה, מפנה עורף למה שקרה כאן באופנה בעשור הקודם. עד לאחרונה רבים האמינו שאופנה, אופנה ב־א׳ גדולה, צריכה להיות תקינה מבחינה פוליטית. היום כבר ברור שזו סיסמה שאפשר לזרוק לפח.

בהתאם, האופנה של וסאליה היום היא מחפצנת, סוטה ובוטה במודע; העיצובים אינם מקדשים שום ערך של אינקלוסיביות (להפך – הם מתאימים מראש לפלח אוכלוסייה צר במיוחד; תראו מה קרה לקרדשיאן); ובכלל, האופן שבו בבלנסיאגה דוחפים את התפירה העילית – לראייה גם נפתח בפריז בוטיק מיוחד המוקדש כולו להוט קוטור של הבית, מה שלא היה קיים בעשורים האחרונים – מבהיר עד כמה יש רצון לחזור לאופנה שמבדילה בין מעמד חברתי אחד לאחר.

האמת היא שבלניסאגה הם לא היחידים. שאנל מושכים גבוה יותר ומקטב יותר עם בוטיקים ייעודיים לעשירים באמת. גוצ׳י חשפו לאחרונה את הכוונה שלהם להציע בקרוב קו מוצרים יקר במיוחד ומעוצב עוד יותר. אחרי הכל, אופנה לכולם זה כל כך 2019.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


הקשר הבלתי נפרד שבין טקסטיל וקיום אנושי

אפשר לטעון בקלות שהיצירה ״העכבישה״ היא שיאה של התערוכה ״הילדה הארוגה״, המוקדשת ליצירות הטקסטיל של האמנית לואיז בורז׳ואה. קודם כל, היא מרשימה ומכשפת, מכשפת כמו שאגדות ילדים עתיקות ולא מצונזרות מכשפות. שנית, היא היצירה הגדולה ביותר בתערוכה. שלישית, ואולי הכי חשוב, ״העכבישה״, שכוללת פיסות אריג, כלוב מתכת, רגלי עכביש עצומות, בקבוקי הבושם שאלימר וחתיכות של עצמות, מצליחה למצות את נושא התערוכה כולה ברגע אחד: ההכרה המאוחרת בקשר הבלתי נפרד שבין טקסטיל וקיום אנושי; ההכרה בקורי העכביש שבתוכם אנחנו חיים; ההכרה בשכבות שאנחנו שמים על העור.

בורז׳ואה, שנודעת בעיקר בפסלי הענק המסיביים שלה, החלה להעצים את העיסוק שלה בטקסטיל ובבגדים רק לקראת סוף חייה. רוב התערוכה, שמוצגת במוזיאון גרופיוס באו בברלין, מורכבת בעיקר מעבודות שיצרה האמנית במאה ה־21, לקראת סוף חייה. ואולי אין זה מפתיע שהיא נזכרה בהם רק לקראת המוות. רובנו נוטים להמעיט בחשיבות קורי הכותנה והמשי, רואים אותם משניים לגוף ולקיום ולנשמה שלנו.

אבל בתוך הקורים האלה אנחנו חיים, והם אלה שמעצבים את הזיכרונות שלנו. לא במקרה חלק מהמיצגים בתערוכה כוללים את בגדיה של בורז׳ואה עצמה, כפי שאספה ובחרה אותם, מרחפים בתוך קופסאות עץ המדמים ארון או בית קטן. במקרה אחר, תלויים הבגדים שלה על עצמות ענקיות, המשמשות קולבים דוממים.

בורז׳ואה הלכה לעולמה לפני 12 שנים. אבל הטקסטיל שלה נותר. העצמות אולי יבשות, מקולפות מכל בשר, אבל הבגד ניצב. אולי מיושן, אולי מקומט, אבל הוא שם. ובורז׳ואה – ייתכן שזו משאלת לב כמוסה שלי – מכירה בחשיבותו של הבגד הזה. כפי שמרמזות יצירות נוספות בתערוכה הזו, המעוצבות כמוביילים, האמנית איזנה בין חומרים טקסטילים לאבנים או פיסות עץ. אבל למרות הצפייה שהאחרונים ימשכו מטה, המבנה מאוזן להפליא.

ובכלל, מה הם זיכרונות שלא נארגים בחוטים?

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


Free The Nipple

אמנם נולדתי בסמוך לפריז, אבל גדלתי באילת. אני אמנם כבר לא גר שם כמעט 20 שנים, אבל נוף המפרץ הוא אחד הזיכרונות החריפים ביותר שלי – תמהיל של כחול עמוק, אדום מאובק של הרים וצהבהבות של אוויר מדברי יבש. כילד הייתי שוהה המון בים. אז בשנות ה־80 ובתחילת שנות ה־90, החוף היה מנוקד במאות תיירות סקנדינביות או צרפתיות, שהיו משתזפות שעות בשמן אגוזים סינתטי ללא חזייה. לצידן היו פעמים רבות גברים בספידו (כולל שמוליק המציל על החסקה, שהספידו שלו היה הקטן מכולם). המראה של חופשה בחזה חשוף על החוף היה כה שגור, שהוא לא עורר שום תשומת לב מיוחדת. היינו ממשיכים לשחק בחול.

היום אין חזות חשופים על החוף באילת. תיקון – אין חזה נשי חשוף על החוף באילת. המאה ה־21 העלימה אותו מהאופק. חרדה מהחפצה, חרדה מפיתוי, חרדה מהדת או לעיתים חרדה מוסרית – חרדות בכלל – הפכו את החלק הזה בגוף למוקצה מחמת מיאוס. אלא אם הוא מנומק באיזו ״אג׳נדה גדולה״ כמו הנקה, המנתקת את החזה מהקשרים של אירוטיקה או עצמאות, החזה הנשי מודר בדרך כלל מהמרחב הציבורי (אגב, זה מה שמסביר מדוע אינסטגרם אישרו את החזה המטפטף חלב מכרזת הסרט ״אימהות מקבילות״ של אלמודובר).

קשה להמעיט בתרומה של הטלפונים הסלולריים והרשת החברתית לעניין. הם מציעים פיקוח וחדירה לפרטיות ברמה שלא הייתה קיימת לפני כן. כל רביצה על החוף היא רביצה בין מאות מצלמות אבטחה, שיכולות להנציח ולהפיץ את החזה החשוף. פלא שהאופציה היא להתחיל ולהתכסות?

ומילא זה, אלא שחברות הייטק כמו מטא, שאחראית בין היתר על הפלטפורמה שבה מתפרסם הטקסט הזה, הפכו להיות לשומרות מוסר מטעם עצמן. הן מקדישות אמצעים טכנולוגיים כדי לחסום את הפטמה, מחליפות על ידי כך את הממסד הדתי והלאומי, והופכות להרבה יותר חזקות משניהם יחד.

השאלה מה מסוכן בחזה חשוף היא שאלה שראוי לדון בה במקום אחר, אבל אפשר להתחיל שהסימנים מצביעים על כך שנמאס. כהמשך ישיר לתנועת free the nipple, שהחלה בקטן לפני עשור בדיוק והולכת ומתעצמת, ניכר עכשיו המרד או לכל הפחות – שהתרגלנו לנוכחות המצלמה בחיינו עד שכבר נעשה לא אכפת.

בתעשיית האופנה ניכרת התעסקות הולכת וגדלה בחזה הנשי. לעיתים במרומז, לעיתים במרומז פחות. רק השבוע חשפה ביונסה את עטיפת האלבום החדש רנסאנס, ובו היא מתכסה בחזיית תכשיט של נוזי קווארו שכולה הדגשה עצומה של החזה השופע. בכך היא מצטרפת אל הכלה של ז׳קמוס, שכוסתה בטול שקפקף, אל גופיית העירום המתעתעת של Y Project או אל קולקציית הקיץ של סן לורן. מהזווית הזו, ייתכן ורנסאנס הוא אכן שם ראוי לאלבום.


הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden