כל מה שחשוב ויפה
בן אטאל, האשמה. צילומים: ג׳רום פרבואה
בן אטאל, האשמה. צילומים: ג׳רום פרבואה

״האשמה״: הצדק הוא בעיני המתבונן

במרכז סרטו החדש של הבמאי איוואן אטאל עומדת התרחשות בת 20 דקות – מפגש בין שני אנשים שמסתיים בהאשמה באונס. הוא מציג בפנינו את המורכבות שבנקודות המבט השונות על אותו הרגע

נדמה שכבר כתבו על ״האשמה״, סרטו החדש של הבמאי איוואן אטאל, עוד בטרם יצא, כמעט מכל זווית אפשרית. ובכל זאת, אנסה לפרוט לפרוטות את חוויית הצפייה שלי מהסרט הזה, שהצליח לקחת נושא נפיץ ולשלב לתוכו אינטלקטואליות ורגש. היצירה הקולנועית הזאת היא יצירה עם דופק, על אף אורכה, והסיום שלה מותיר אותנו בווריאציה מתוחכמת של חוסר ודאות.

התסריט שכתב אטאל בשיתוף עם יעל לנגמן מבוסס על רב המכר שכתבה הסופרת הצרפתייה קארין טואיל. הספר של טואיל שאב את השראתו מ״פרשת סטנפורד״ שהתרחשה בשנת 2016, כשסטודנטית טענה שסטודנט אנס אותה. לאביו של הסטודנט, במשפט נגדו, לא היה אלא לומר: ״לא הורסים קריירה של סטודנט מצטיין בגלל 20 דקות של אקשן״. מהמשפט הזה רקחה טואיל את העלילה. הספר שלה, שהתגלגל לידיו של אטאל, היווה מקור ההשראה לסרט ״האשמה״.

בפתיחה הלא־דרמטית של הסרט, נמסרים לנו הרבה פרטים מקדימים על אדם, הגיבור (בגילומו המשובח של בן אטאל, בנו של הבמאי), זה שבתוך עולם חמקמק ימצא את עצמו נאבק למען חפותו. הפתיחה שגרתית למדי, ברוטינה של שדה תעופה, אלא שפעולה קטנה של הגיבור, סטודנט בסטנפורד שמנתק עצמו מהעולם עם אוזניות ומשקפי שמש, ממחישה את עדינותו: הוא עוזר לאישה מבוגרת כשהוא מוריד לה את המזוודה הכבדה מהמסוע. כך הוא מצטייר כבר בהתחלה כאדם מנותק אבל כזה שרגיש למתרחש סביבו, ומסתמן כעדין נפש.

בהמשך מרגיל אותנו הבמאי לחייו הבורגניים של הגיבור: נהג בא לאסוף אותו ועוזרת הבית היא זאת שמקבלת את פניו בבית הגדול והריק. במהלך שהותו בסטנפורד פיתח אדם קשר מיני כתוב עם יסמינה, שאיתה – כפי שאנחנו מבינים בין השורות – הוא היה בעבר. כשהוא מנסה לחזור אליה ומפגין ביטחון מלא במיניותו, הוא מצליח לגרום לה להיפגש איתו כשהוא סוחט אותה עם הטקסטים שהוא מגדיר כ״הביוגרפיה הרגשית שלי״, והיא מצידה דורשת שהוא ישמיד.

על אף שבעיבוד נותרו פרטים רבים מחוץ לשולחן התסריט (ובהמשך מחוץ לשולחן הבמאי), ניכר שלא בכדי מעניק אטאל משקל לאקספוזיציה. כל אפיזודה נמדדת באופן סימטרי למה שעתיד להתרחש לא הרבה אחר כך, ולשנות את גורלם של הדמויות

אביו של אדם הוא מגיש הטלוויזיה המפורסם ז׳אן פארל (בגילומו המוצלח של פייר ארדיטי) ואמו קלייר (שרלוט גינסבורג הנפלאה, אשתו של הבמאי) היא פילוסופית ומסאית. האקספוזיציה מלמדת אותנו על מעמדו וכוח השפעתו של האב המזדקן בתקשורת הצרפתית, באופן שבו גם אסיסטנטית צעירה ויפה יכולה להישבות בקסמו; ועל אמו, שעזבה את האב לטובת מגורים משותפים עם בן זוגה החדש, מרצה יהודי לספרות (בגילומו של מתייה קסוביץ).

על אף שבעיבוד נותרו פרטים רבים מחוץ לשולחן התסריט (ובהמשך מחוץ לשולחן הבמאי), ניכר שלא בכדי מעניק אטאל משקל לאקספוזיציה. כל אפיזודה נמדדת באופן סימטרי למה שעתיד להתרחש לא הרבה אחר כך, ולשנות את גורלם של הדמויות. כך לדוגמה, האם קלייר מצטיירת כפמניסטית כשהיא מתראיינת וחווה את דעתה על מקרה שבו אישה נאנסה על ידי מהגרים. היא סבורה שיש להתנהג בהם בחומרה משום שלא צריך להתחשב בהם כקבוצת מיעוט, וכי אונס הוא אונס.

במקביל, אביו ז׳אן מפתח רומן עם מי שאמורה להיות כפופה למרותו וצעירה ממנו בשלושה עשורים לפחות. הפריבילגיה של המשפחה היא ביכולת להגדיר את הליברליזם שלה ולהנכיח אותו באופן אלגנטי באמצעות המעמדות והסטטוסים שהגדירה החברה.

אירוע אחד, חוויות שונות

כל זה טוען אותנו לקראת התרחשות שתתפתח במסיבה, בילוי לכאורה טריוויאלי שאליו לוקח אדם את בתו של החבר של אמו, מילה (סוזן ז׳ואנה), בת ה־17; בילוי שמסתיים בהאשמה באונס. כאן נפתחת חקירה מותחת שלנו כצופים. הבמאי בוחר את הפרטים שעלינו לדעת; לצד נסיבות החיים של אדם, שגדל במשפה בורגנית ליברלית, לעומת מילה, שגדלה במשפחה יהודייה עם אם דתיה אדוקה. הוא מחלק את העדויות ל״הוא״ ו״היא״.

ידוע שאם שני אנשים יהיו יחד באותו אירוע – כל אחד מהם יחווה אותו אחרת. לעיתים, הסיפור עצמו יהיה שונה מתוך נסיבות החיים והחוויה האישית. חקר האמת בפרשה הוא מהלך קולנועי מרתק ומבריק. השברון והסדקים מתגלים בכל אחת מהדמויות. האם קלייר משנה גישה כשמדובר בבנה העדין, ונעזבת על ידי בן זוגה. האב ז׳אן נקשר באופן מחייב לאסיסטנטית הצעירה שהופכת לאם בנו התינוק. הפרטים האלה הם לא ספוילרים: חקר האמת שהסרט מציע הוא רצף של פרשנויות כשכל אלה הם רק פרטי רקע שעשויים לסייע לנו לתפוס עמדה.

birds

שיאו של הסרט מתגלה בסדקים בעדויות, בניסיון של השופטים, עורכי הדין ואנשי המקצוע, למצות את האמת של שני הצעירים, שחיי שניהם נהרסו באותן 20 דקות הרות גורל. בבסיס חקר האמת במשפט נמצא היחס השונה של כל אחד מהם למין. החוק לא מחפש את הצדק אלא את האמת, והצדק הוא תמיד בעיני המתבונן. אלא שהסרט מציע סיפור מורכב יותר המבוסס על התניות חברתיות שכולנו הם חלק מהן.

התוצאה היא יצירה קצבית ומפעימה, שמאפשרת לנו הבנה של ההלכה היהודית ומציגה את המורכבות של נקודות המבט השונות על אותן 20 דקות משנות חיים. גם אם ברור שהצדק נמצא תמיד עם הנפגעת – הסרט מציע לנו מורכבות ופורט על נימים קטנים בנפשו של הצופה.


האשמה
בימוי: איוואן אטאל
צרפת, 2021; 138 דקות
5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden