כל מה שחשוב ויפה
המושבה האמריקאית, ירושלים, תחילת המאה ה־20. צילום: אוסף בוקי בועז לצילום
המושבה האמריקאית, ירושלים, תחילת המאה ה־20. צילום: אוסף בוקי בועז לצילום

מסעות המזרח: מפגש בין־תרבותי בארץ ישראל ההיסטורית

פריטים המעידים על התפיסה התרבותית את התושבים בארץ במאה ה־19 וה־20, לצד התייחסות של אמנים עכשוויים לאותן תפיסות היסטוריות, בתערוכה חדשה ב״מוזאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח״

פורטפוליו בשיתוף המוזאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח בבאר שבע


גלויות וכרטיסי ברכה, אלבומי פרחים מיובשים, ערכות שקופיות, חפצי נוי, מניפות, ערכות תבלינים, ציורים, צילומים ועוד, שנוצרו בשלהי המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 חוברים למכלול מרשים ב״מסעות המזרח״ – תערוכה חדשה ב״מוזאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח בבאר שבע״. עם מנעד מגוון הכולל מעל ל־100 אוביקטים, התערוכה מפנה מבט למפגש בין־תרבותי שהתרחש באותן שנים בארץ, ומבחינתה של אוצרת המוזיאון והתערוכה, ד״ר שרון לאור־סירק היא ״כמו מבט על רגעים בהיסטוריה דרך עדשת זום״.

מרבית הפריטים בתערוכה הושאלו מאוספים פרטיים: אוסף בוקי בועז לצילום, אוסף ״בצלאל שלי״, זאב זליג ומשפחת זהבי. לצד מוצגי העבר נכללות בה ארבע עבודות אמנות עכשוויות המתייחסות אליהם. הצגתן לצד האוביקטים ההיסטוריים מגלמת את תפיסת עולמה של לאור־סירק, הדוגלת בהרחבת היריעה – כהגדרתה – בדרך של שילוב תכנים מההווה במקביל לתכנים ההיסטוריים. השילוב, לדבריה, ״מהווה גשר בין העבר לכאן והעכשיו, וכך מקרב ומנגיש לקהלים רחבים יותר את התכנים שמקופלים בתוכם – את הממד הבין־תרבותי ואת ממד הזמן״.

מסעות המזרח. צילומי הצבה: דייגו מיטלברג

מסעות המזרח. צילומי הצבה: דייגו מיטלברג

שרון לאור־סירק. צילום: מ״ל

שרון לאור־סירק. צילום: מ״ל

תרבות בני המזרח נחשבה בעיניהם כקרובה יותר לטבע הבראשיתי, לעולם אקזוטי וילדותי. חיי היומיום תויגו כפולקלור והאוכלוסייה לפי ארכיטיפים. המרחב נתפס כגן עדן תנ״כי קדום

מסעות המזרח מיטיבה לנסח את אחד מהעקרונות המנחים את פעילותו האוצרותית של המוזיאון, שחותרת לשים דגש על מפגשים ויחסי גומלין בין־תרבותיים ובין־זמניים. אלה מקבלים יתר משמעות בחלליו, השוכנים במבנה שהוקם בשנת 1906 כמסגד עות׳מאני, וככזה מייצג נאמנה את בסיסו הרעיוני המוקדש לתרבות האסלאם ועמי המזרח וחובר להווייתו המוזיאלית כמוצג בפני עצמו. חצרו של המבנה המרשים ששופץ ושוחזר מאכלסת תצוגת קבע הכוללת ממצאים ארכיאולוגיים שמייצגים את עושרה האמנותי של תרבות האסלאם, והאולם המרכזי בו מיועד להצגת התערוכות המתחלפות.

מטבע הדברים, בהיותה נחשבת לערש הדתות, ארץ הקודש היוותה יעד משיכה לחוקרים ואמנים מאירופה שביקשו לתעד אותה מחקרית, מדעית ואמנותית כבר מראשית המאה ה־19. תקופת הזמן שהתערוכה משרטטת היא מאוחרת יותר, ונודדת קדימה לעידן התבססותה של תנועה בין־יבשתית בעולם שהחלה במחציתה השנייה של המאה. אחד מסממניה היה התפתחות תיירות פנאי מאירופה ומארצות הברית לארצות המזרח התיכון – לארץ הקודש, למצרים ולצפון אפריקה.

שם התערוכה נגזר מתופעת הנסיעות והתיירות שהחלה אז לתפוס תאוצה בעולם, והושאל משמה של חברת נסיעות שהקים הכומר האנגלי תומס קוק בשנת 1869. החברה, ״מסעות המזרח״, הייתה חברת הנסיעות הראשונה של העת המודרנית, ואף נחשבה כבעלת זכות ראשונים ביוזמה של נסיעות לאזור המזרח התיכון.

נאמנה למציאות או פנטזיה מדומיינת?

״התערוכה מבקשת להציג את האופן שבו המזרח התיכון נתפס בעיני קבוצות התיירים שהגיעו אליו מהמערב, ובבסיסה עומדת השאלה האם תפיסתם אותו הייתה אמיתית ונאמנה למציאות, או שמא פנטזיה מדומיינת״, אומרת לאור־סירק בהתייחסה לסוגיה התמטית, שלדבריה ממשיכה להעסיק את זירת המחקר. ״בין התיירים שהגיעו היו אמנים שביקשו להיחשף אל המרחב החדש ולחוות אותו במו עיניהם כמקור השראה.

״הם נחשפו לנופים, לתושבים המקומיים ולאורחות החיים, אך לא הבחינו בין קבוצות האוכלוסין השונות שחיות במרחב הגיאוגראפי של המזרח התיכון, והכלילו את כל אוכלוסיות האזור תחת כותרת אתנית אחת של בני המזרח. כך, העבודות שיצרו בעקבות הביקור משקפות לא פעם מבט דמיוני ופרשנות שגויה של תרבות המרחב, אנשיו ונופיו. המראות שלכדו בעיניהם נעטפו על ידם בלבוש מהתנ״ך או מהברית החדשה, וככאלה שיבשו והעלימו את המציאות האמיתית״.

אלבום פרחים ותצלומים של ארץ הקודש, 1907. צילום: אוסף בוקי בועז לצילום

אלבום פרחים ותצלומים של ארץ הקודש, 1907. צילום: אוסף בוקי בועז לצילום

לוח, תחילת המאה ה־20. צילום: אוסף בצלאל של זאב זליג

לוח, תחילת המאה ה־20. צילום: אוסף בצלאל של זאב זליג

המושבה האמריקאית, ירושלים, דוגמיות תבלינים, 1914. צילום: אוסף בוקי בועז לצילום

המושבה האמריקאית, ירושלים, דוגמיות תבלינים, 1914. צילום: אוסף בוקי בועז לצילום

ככלל, לדברי לאור־סירק ״תרבות בני המזרח נחשבה בעיניהם כקרובה יותר לטבע הבראשיתי, לעולם אקזוטי וילדותי. חיי היומיום תויגו כפולקלור והאוכלוסייה לפי ארכיטיפים. המרחב נתפס כגן עדן תנ״כי קדום. הארכיטיפים שתויגו לא היו אלא חלק מסיפור המתרחש במרחב יצרי, פראי וא־מוסרי, שבה בעת שזור גם בממד אידילי־רומנטי, ואפילו ארוטי״.

תגובת תושבי ארץ הקודש לתנועת התיירות שהחלה לפקוד אותה לא הייתה שונה מזו המוכרת לנו היום בנסיבות דומות, ופתחה תעשייה ענפה של מרצ׳נדייז – מגוון חפצי נוי ומזכרות ממזכרות שונות, שהסיפור שלהם הוא סיפור התערוכה. ״אלה היו תוצרים של הרגע, וליתר דיוק המצאה של הרגע. אפשר לקרוא דרכם את הסיפורים שיוצריהם רצו להשמיע, ובתוך כך גם לזהות שלוש נקודות מבט: נוצרית, יהודית, ופלסטינית־מקומית״.

הפריטים המוצגים בתערוכה, ביניהם גם כאלה נדירים, נולדו בעקבות מסעות התיירים דאז למזרח התיכון. הם לב החוויה שמעניקה התערוכה, כמסע מרתק בפני עצמו. יש ביניהם ניטרליים, שהיו מיועדים לנוצרים וליהודים כאחד, ויש שנשאו זהות דתית מובהקת

הפריטים המוצגים בתערוכה, ביניהם גם כאלה נדירים, נולדו בעקבות מסעות התיירים דאז למזרח התיכון. הם לב החוויה שמעניקה התערוכה, כמסע מרתק בפני עצמו. יש ביניהם ניטרליים, שהיו מיועדים לנוצרים וליהודים כאחד, דוגמת מניפות או ערכות תה, ויש שנשאו זהות דתית מובהקת כמו פמוטים לתיירים היהודים או צלבים ופסלונים לנוצרים. שני מעוזים משמעותיים בתעשיית המזכרות, שנוכחותם בתערוכה ניכרת, היו המושבה האמריקאית בירושלים, ובצלאל, שהוקם ב־1906 ונקרא אז ״בצלאל – בית מדרש לאמנות ולמלאכות אמנות״.

המושבה האמריקאית החלה את דרכה כקהילה נוצרית משיחית ושיתופית, שקבעה את מושבה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. כקהילה בעלת זהות דתית משיחית, חקר ההיסטוריה של ארץ הקודש היה אחד ממוקדי העניין שאפיינו אותה ובסוף המאה ה־19 הוקמה במושבה מחלקת צילום שכללה צלמים וציירים ואנשים שעסקו במקצועות רלוונטיים – כותבים, עורכים, מדפיסים וכורכים. מחלקת הצילום הפיקה אלבומי פרחים מיובשים ששולבו עם צילומים מאתרים קדושים, וחבריה התמחו גם בציור על גבי צילומים. האלבומים, כמו גם התוצרים הצבועים, שתיעדו את החיים במקום ונחשבו למבוקשים מאד בקרב התיירים, מהווים גוף עבודות מרשים מבחינת תיעוד התקופה.

כנסיית הקבר,ירושלים, 1900 בקרוב. צילום: אוסף בוקי בועז לצילום

כנסיית הקבר,ירושלים, 1900 בקרוב. צילום: אוסף בוקי בועז לצילום

שטיח בצלאל, תחילת המאה ה־20. צילום: אוסף בצלאל של זאב זליג

שטיח בצלאל, תחילת המאה ה־20. צילום: אוסף בצלאל של זאב זליג

birds

בבצלאל יזם מייסדו, בוריס שץ, את ״החדר העברי״- מודל שיווק עסקי להפצת אוביקטים שיוצרו על ידי האמנים. הפריטים שעוצבו על ידם נשאו צביון יהודי, היו עשויים מחומרים כמו עץ זית או שרידי פגזים של תותחים, והטכניקות בהן עשו שימוש שילבו בין מסורות אירופאיות לבין השפעות אזוריות, כריקועים ושיבוצים.

בין שפע מוצגי התערוכה, מדיום הצילום נוכח בה גם כאזור חווייתי הכולל ממד אינטראקטיבי: שני צילומים של תיירים שהתחפשו לדמויות מקומיות וצולמו על ידי האמן המקומי חליל רעאד, הועתקו ותורגמו לכדי דמויות בגודל טבעי, כך שהמבקרים יכולים ״להיכנס״ לתוכם ולדמות שהם הם אותם תיירי ארץ הקודש. בנוסף, באמצעות מתקנים סטריאוסקופיים, המעניקים אשליה של עומק ותלת־ממד, הם יכולים לחוות את צילומי העבר בצורה חיה, שכמו מקימה לתחייה את המראות הרחוקים שקלטה עין העדשה של התקופה.

היסטוריה מזרחית – אמנות עכשווית

רובד של עניין רב יוצקות לנבכי העבר של התערוכה העבודות העכשוויות של האמנים הישראלים, שמתכתבים עם המוצג בה במבט אישי וביקורתי. עבודתו של המאייר אלעד אורן, שמרבה לנהל דיאלוג עם תחילת המאה ה־20, נוצרה כעבודה תלויית־מקום – מעין מובייל שמשתלשל מהתקרה באזור הצילום. אליהו אריק בוקובזה מציג את ״פלורה הגדולה״ – ציור צבעוני שבמרכזו אישה מזרחית – ספק אחת מנשות הרמון, ספק רקדנית בטן. הרקע מאחוריה מהדהד משטחי צבע אופייניים למיניאטורות פרסיות, אך נרקם ממוטיבים אירופאים כשילוב של מזרח ומערב.

עבודת הצילום של דור גז, ״חבצלות השדה״, מבוססת על חקר אלבומי הפרחים שנוצרו על ידי המושבה האמריקאית. גז מדמה את תהליכי ייבוש הפרחים לתהליך פחלוץ, ובדומה לכך יוצר גם הוא הזרה לצילום הפרחים באמצעות הגדלה והוספת צבע ושקיפות שמשווים מראה רנטגני. יעל סונינו־לוי ותמר שליט־אבני מתכתבות בעבודת מיצב עם סיפורה של ליידי הסטר לוסי סטנהופ הבריטית, חובבת ארכיאולוגיה והרפתקאות, שהגיעה למזרח התיכון בעקבות מידע על אוצר מטבעות זהב בתל אשקלון.

דור גז

דור גז

תמר שליט אבני ויעל סונינו לוי

תמר שליט אבני ויעל סונינו לוי

ליידי הסטר אימצה לבוש ודפוסי התנהגות גבריים כדי שיקלו על תנועתה בדרכים, ולוותה על ידי רופא שתיעד את מסעותיה. במיצב שיצרו, המבוסס על שחזור מדומיין, מתחקות האמניות אחר דמותה ואחר ממצאים מהחפירות, כשסונינו־לוי משחקת את דמותה ושליט־אבני מתעדת אותה, בדומה לתיעוד המצולם של הרופא שליווה את מסעותיה.

לקיום התערוכה קדמה שנת עבודה אינטנסיבית, ובכלל זה, לדברי לאור־סירק ״מחקר מעמיק, דיאלוגים עם האמנים, ועבודת איסוף שכללה גם נבירה במרתפים כדי למצוא את האוביקטים ולזהות אותם ככאלה שמייצגים את התמה״. כמו שם התערוכה, גם התהליך, היא אומרת, היה סוג של מסע חווייתי. ״כאוצרת, לייצר חוויה זו תמיד השאיפה״.


מסעות המזרח 
אוצרת: שרון לאור־סירק
המוזאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח, העצמאות 60, באר שבע
נעילה: יולי 2023

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden